ארץ צבי (פרומר) א רלח

אהל רק שאצלינו ס' ולמה יגרע בשביל זה שיועיל בו חציצה קלה. מ"מ כיון שהדבר יצא מפי המלך א' מגדולי הראשונים ז"ל תורה הוא. וכעי"ז מצינו בהה"מ שחידש דבס' גזל מהני גם שינוי החוזר לברייתו ואע"ג דאין בעצם הגזל שינוי משאר גזל רק בזה שאצלנו הוא ספק מ"מ מועיל שינוי החוזר לברייתו ושם יש ג"כ סגנון חי' כנ"ל דעיקר שצריך השינוי היא על הצד שמא יש גזל ואיך יועיל שינוי החוזר לברייתו וצ"ל דמ"מ כיון דלנו הדבר ס' קיל וחשוב כאלו הי' שינוי בעצם הגזל וכאלו הי' בסגנון קל יותר משאר גזל וע"כ אשתני דינא שיועיל בו שנוי קל וככה הוא בנ"ד ומצאנו סגנון חדוש כזה דדנין כפי מה שהדבר אצלינו בתוס' יומא כ"ט: בד"ה כמו שסידרו הקוף עיי"ש חדוש גדול גם ברמב"ם פ"ח מה' ברכות הלכה י"א יש חדשות נפלא מאוד כעין זה לענין פתח בחמרא וסיים בשיכרא]

ולפי דברי המאירי יש גם בנ"ד היתר חדש דכיון דבשעה שנוסע יש ס' אם עובר על קברים מועיל גם אהל זרוק למשוי חציצה

היתר ג' עוד נלענ"ד עצה לפ"מ שחידש הריטב"א בעירובין ל: על קו' התוס' משוורים ועליהם דלתות דאע"ג דאהל זרוק ל"ש אהל היי"ד אהל של עץ שאם הי' קטן הי' מק"ט רק מחמת שבא במדה אין מק"ט אז ל"ש אהל אבל דלתות שהם פשוטי כלי עץ שאין מק"ט כלל גם אהל זרוק שמי' אהל וא"כ יש עצה להניח על הרצפה של העראפלאן תחת רגלי הכהן חתיכת עץ דק מפשוטי כלי עץ ושוב חוצץ אפי' בהיותו זרוק

וח"א הקשה ע"ז דכיון דהדף הנ"ל נעשה למדרס תחת רגליו והיכא דחזי למדרסות אפי' פשוטי כלי עץ מק"ט כמ"ש התוס' שבת מ"ד: ובשאר מקומות. ואמרתי לו ב' תשובות בדבר. א'. כתבו תוס' מנחות דף ל"א בד"ה שידה לענין ספינה דל"ח מדרס כיון דנעשה רק להעביר בנ"א ממקום למקום ולפ"ז גם נ"ד כן. [אך זה רק לתי' השני ובתי' קמא תירצו באופן אחר]

שנית הנה בש"ס שבת דף סו. אמר מר סנדל של סיידין טמא מדרס והא לאו להליכא עבידא א"ר אחא בר' עולא שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו. מוכח מזה דמה שנעשה שהרגל יעמוד עליו ל"ח מדרס רק כשנעשה להילוכא וכל סנדל דטמא מדרס הוא רק כשנעשה להילוך ודוקא מה שעשוי לישב עליו טמא מושב אבל מה שעשוי לעמוד עליו לא וא"כ מצע זה שתחת רגליו אינו עשוי רק לעמוד עליו ל"ח מדרס ומצאתי ראי' לדברי בש"ך יו"ד סי' קצ"ח סקמ"ה בשם ספר שארית יוסף דמה שעשוי לעמוד עליו ל"ח מדרס

וי"ל דזה תלוי אי רכוב כמהלך דמי א"כ מה שעשוי לפרוח עליו ממקום למקום חשוב כמו עשוי להלך וכיון דמסקנת הגמ' בקדושין לג: דרכוב כמהלך ה"נ חשיב עביד להילוכו מ"מ י"ל דל"ש רכוב כמהלך רק ברוכב ע"ג בהמה דשייך אצל האדם הילוך בזה שייך לייחס לאדם הלוך של הבהמה משא"כ דבאדם ל"ש הלוך כזה ה"ה דל"ש לייחס אליו הלוך של העראפלאן. וכעין סברא זו יש בתוס' ב"מ ט: גבי משוך פרה וקני כלים שעלי' עיי"ש

אך יש מקום לדחות קצת לפמ"ש תוס' שם ד"ה הא לאו להילוכא עבידא דסנדל של סיידין אינו עשוי לנועלו רק לטוח בו את הבית או לשמור מנעליו שלא ישרפו בסיד עיי"ש וא"כ אפשר דקו' הגמ' הוא עיקר בשביל זה ולפ"ז נצטרך לומר דלשון לאו להילוכא עביד לאו בדיוקא נקטי' [הגם שאין לנו לומר כן מעצמינו בלי הכרח ובודאי כל אותיות הגמ' מדוקדקים ומזוקקים שבעתים ומנופים בי"ג נפה] מ"מ גם אם נחוש לדברי המקשה הרי בנ"ד אין העץ נעשה בעצם למדרס רק כדי לחוץ בפני הטומאה ודומה לסנדל של סיידין שנעשה לשמור מנעליו שלא ישרפו בסיד ה"נ נעשה, לשמור גופו שלא יתטמא

ובתוס' ישנים שבת מד: בשם הרשב"א במשניות דספינה אמ"ט מדרס משום דאין נכנסין לה אלא באקראי בעלמא ע"כ אף דעשוי לישב בה בנ"א לא מטמא מדרס וא"כ גם אעראפלאן כן

ולכאורה יש לדון דלא סגי בפשוטי כלי עץ תחת האדם לבדו רק בעי' על כל הרצפה של העראפלאן והוא לפמ"ש הריטב"א עירובין ל: בשם הר"ת דאהל זרוק פקע מתורת אהל בשעת זריקתו ומק"ט ואינו חוצץ עיי"ש משמע דעיקר הטעם דאהל זרוק ל"ש אהל משום דבשעת פריחתו מק"ט ודבר המק"ט אינו חוצץ ולפי"ז יצמח דין דמ"מ מביאין את הטומאה כמו כ"ד המק"ט דמביאין ואין חוצצין. וא"כ הטומאה נכנס להעראפלאן דרך המקום שאין שם פשוטי כלי עץ וכיון שנכנס לתוך אוירו שוב גג העראפלאן שמאהיל על כלי מביא את הטומאה ממקום שאין שם פשוטי כלי עץ למקום שיש שם. וכזה נמצא בהרבה מקומות מאד במס' אהלות. ולפ"ז אין עצה רק שיהי' מונח פשוטי כ"ע על כל הרצפה שלא תוכל הטומאה לכנוס לתוך העראפלאן בשום מקום

אך ב' תשובות בדבר א' דמפורש בפ"ח דאהלות מ"ה אלו לא מביאין ולא חוצצין הדולג ממקום למקום ועוף הפורח וטלית המנפפת. הנה דאהל זרוק שהוא באויר אין מביא את הטומאה ואע"ג דאהל זרוק ע"י אדם שרגליו נוגעים בקרקע מביא את הטומאה כמבואר מהא דשבת יז. דהאכר עובר ומרדע על כתפו וכו' אע"ג דלדעת התוס' באהל כזה פליגי רבי וריבר"י וע"כ צ"ל דאפי' למ"ד דאהל זרוק כהאי אינו חוצץ מ"מ מביא מ"מ אהל זרוק לגמרי באויר כשם שאינו חוצץ כך אינו מביא

אך רחש לבי עוד דבנ"ד אפי' הי' מביא את הטומאה אין לחוש כיון דמתחילה הטומאה צריכה לבקוע תוך העראפלאן ואח"כ הגג המאהיל גורם שתתפשט הטומאה בכלו ואינו נעשה בב"א רק בזאח"ז (וכל מסובב צריך שיהי' רגע אחר הסיבה כמבואר ברמב"ם כריתות בנקודה נפלאה] וזה צריך עכ"פ קצת השתהות זמן אך שהוא זמן מועט מאד אפשר דעראפלאן הפורח במהירות גדול שאין בו השתהות זמן כלל א"א שתתפשט הטומאה ממקום למקום כי בטרם שנתפשטה הטומאה כבר גז חיש ונעופה התעיף עיניך בו ואיננו וכעין עירובין מב: לענין ספינה הואיל ונוטלתו מתחלת ד' ומנחתו בסוף ד' עיי"ש ברש"י

ונפ"מ לענין מסה"ב כשעוברות על בה"ק ודאי דאהל זרוק כזה מביא ואינו חוצץ לתוס' חגיגה כ"ה: הנ"ל בתחלת דברינו דזה דומה לאכר עובר ומרדע על כתפו ואם כהן נוסע בתוכו ומונח פשוטי כלי עץ תחת רגליו דלכאורה לא מהני כיון דהטומאה בוקעת דרך המקום שאין בו פשוטי כל"ע ממילא מתפשטת בכלו. אמנם לפי מה שכתבנו כיון דמסה"ב פורח ורץ במהירות גדול אין בו שהות שתתפשט הטומאה אחר שבקעה לתוכה וצ"ע בזה לדינא

היתר ד' עוד י"ל דכיון דרוב מקומות שבעולם אינם קברות אזלינן בתר רוב ולכאורה יש לדחות דהוי קבוע וגם הוי קבוע הניכר דבמקומו הוא ניכר לכל אנשי המקום שהוא בה"ק אמנם ברוקח סי' תס"ז הקשה בברכות י"ט: רוב ארונות יש בהם פותח טפח והק' דהא קבוע כמחצה על מחצה ותי' כיון דאפשר דכל ארונות שהם לפניו יש בהם פותח טפח שפיר אזלינן בתר רוב ארונות דעלמא דיש בהם פו"ט עיי"ש למדנו מדבריו זצ"ל דדוקא בזורק אבן לגו דדנין על כל האנשים שהם לפני הזורק שרוב מהם ודאי ישראלים וא' מהם ודאי נכרי והי' לו לחוש שמא יהרוג ישראל ועז"א דקבוע כמחצה על מחצה ול"ח שעשה נגד הרוב אבל אם אין דנין רק על