ארץ צבי (פרומר) א רלו

כי יש מעלה בסמיכה הראשונה בעבור שהוא ראשונה וגם שי"ל שדומה יותר להמלמד שהוא ג"כ ראשונה וי"ל להיפך דשני' דומה למלמד יותר דשניהם תיכף לשחיטה וכעי"ז קצת במגילה ו': ושניהם מקרא א' דרשו בכל שנה ושנה וכו' מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט ורשב"ג סבר מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן וה"נ דכוותה ע"כ שוין הן ויבאו שניהם

וי"ל עוד דלעולם כדברי כק"ה דילפי' הראשונה לבד וממילא השניה מותרת ג"כ משום הואיל ואשתרי אשתרי וכעין הא דביצה י"ב מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלל"צ ומ"מ כ' התוס' שם דבעי' צורך יו"ט קצת וא"כ ל"ש מתוך דבעי' שיהי' לו קצת דמיון עכ"פ שורש ההיתר ה"נ בזה א"א להתיר עבודה בקדשים משום מתוך שהותר סמיכה לצורך רק כשהוא צורך הקרבן קצת אבל בדבר שהוא ודוי שני דומה לראשון ממש אמרי' מתוך ובזה יש לבאר פלוגתת בבלי וירושלמי שבתוס' פסחים סו: אם לצורך הקרבן שייך ג"כ איסור עבודה בקדשים דבירו' ס"ל דשרי י"ל שהוא משום מתוך וכיון שהוא לצורך הקדשים הוי כצורך קצת. ובבלי ס"ל דאינו דומה לשורש ההיתר שהוא ממצות הקרבן ומצוותו בכך. משא"כ בנ"ד שהוא סמיכה לצורך ודוי בזה לכו"ע שפיר שייך מתוך דשניהם שוין ובהאי ענינא נלע"ד בהא דאי' בספה"ק טעם היתר תשמיש בזקנה ומעוברת וכדומה שאי"ר להוליד משום דמוליד נשמות למעלה ונלע"ד ג"כ דעיקר ההיתר משום מתוך שהותרה ביאה לצורך הותרה נמי שלל"צ אך כלפי שכתבו תוס' ביצה הנ"ל דמ"מ בעינן צורך קצת ולענין זה מהני סברא הנ"ל שיחשב צורך קצת ולולא זאת ל"ה מותר בשביל טעם של אגדה לבד כנלע"ד בזה ובמק"א כתבתי וז"ל

ואפשר לומר עוד דהנה בקרא בפ' אחרי כתיב והקריב אהרן את פר החטאת וכפר בעדו וגו' ואח"כ בפסוק י"א כתיב עוד הפעם והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו וגו' ובסוף פרק ב' דמעילה דקריבה היינו נגיעה יעיי"ש. ושמעינן מקרא דצריך ליגע בקרבן בשעת ודוי. וא"כ הי' סגי סמיכה באקפי ידייכי כחגיגה ט' בנשים אבל לא סמיכה בכל כחו וע"כ איצטריך קרא בזבחים לט: לפר יו"כ דטעין סמיכה מצד הקרבן ג"כ וע"כ בעי סמיכה בכל כחו וזה באמת אי"צ רק פעם א' ומסתמא סמיכה זו דלצורך הקרבן הי' בודוי שני כדי שיהי' תיכף לסמיכה שחיטה. ובזה מיושב עוד קו' ששמעתי על מש"כ המג"א דודוי צריך להיות מעומד ולא ע"י סמיכה וק' הא ודוי הפר הי' בסמיכה ולא מעומד ולהנ"ל א"ש דהא דודוי צריך מעומד לא מצינו רק בודוי של עצמו

ואע"ג דביומא פזי אבל אנחנו ואבותינו חטאנו קם מיקם מ"מ עיקר הודוי הי' בעד עצמו כמובן. ותו ידוע מ"ש ברמ"ע מפאנו דאבותינו קאי ג"כ על החוטא שחטא בגלגול הקדום זה נקרא אבותינו וכ"מ בתקו"ז לענין צדיק ורע לו צדיק בן רשע דזה קאי על. הצדיק עצמו שהי' חוטא בגלגול ראשון ע"כ נקרא צדיק בן רשע משא"כ ודוי שני של כה"ג שהי' עיקרו של אחיו הכהנים שכלן קרויים ביתו [כי על עצמו כבר התודה ודוי ראשון] ועל ודוי כזו לא מצינו שצריכה מעומד וודוי כזו לא מצינו בשום מקום רק בכה"ג

ומסברא ג"כ מסתברא דדוקא ודוי של עצמו צריך להיות בהכנעה יתירה ולעמוד כעני בפתח ע"כ אסור סמיכה משא"כ בעת שמבקש בעד אחרים לא שייך זה כמובן. לפ"ז מה"ת סמיכה ראשונה סגי באקפי ידייכו ורק סמיכה שני' בעי בכל כחו

אך משמעות הגמ' ורמב"ם משמע דב' הסמיכות היו שוות ואיו לומר דמדרבנן השוו מדותיהם שיהי' הסמיכות שוות ז"א דכיון דמה"ת סגי באקפי ידייכו איך התירו חכמז"ל לסמוך סמיכה ראשונה בכל כחו ולעשות עבודה בקדשים בחנם, ועל קו' הנ"ל צריך לומר דהלימוד בזבחים לט: הוא לגלות ולבאר דמ"ש באחרי גבי פר והקריב קודם ודוי פירושו סמיכה וכיון דבשניהם כתיב לשון והקריב שקולין הם ויבאו שניהם: סימן צב עוד להגה"ק הנ"ל

גי"ק הגיעני. ואשר הק' על רש"י ע"ז י"ט. ד"ה ממקום שלבו חפץ לא ישנה לו רבו אלא מס' שהוא מבקש מב"מ צ"ז, דיכול לאשתמוטי ממס' למס'

כנראה שרש"י ז"ל נתכוון ליישב זה בב"מ צז. בד"ה אתון שאלתין לי למלאכתי שכשאני חפץ להתחיל במס' אחרת שלא תשכח ממני אין אתם יכולים למחות בידי עכ"ל ולמה הוסיף שלא תשכח ממני משמע דבלא"ה הי' צריך ללמוד עם התלמוד במקום שלבו חפץ וכמו"ש תוס' בריש ב"מ בד"ה שנים אוחזין דרבי לא היה לומד אלא כמו שהיה חפצים התלמידים ע"כ שיכל את ידיו הק' דכשירא שלא ישכח הרשות נתונה להרב ללמוד מס' זו משום דבאבות השוכח דבר א' ממשנתו וכו' ויש ע"ז לאו השמר לך ושמור נפשך פן תשכח וגו' ע"כ דבר זה חמור מהא דבמקום שלבו חפץ [אשר לפי הנראה היא רק מדת חסידות ולא מדינא]

מלבד זה מסתפקנא היכא דהרב חפץ ללמוד במס' זו ותלמידים חפצים באחרת למה יצטרך לעשות כחפץ התלמידים והרי הוא עצמו ג"כ מוזהר ע"ז שילמוד במקום שלבו חפץ ואם אמרי חייך קודמין בחיים גשמיים כש"כ בחיים האמתיים תורה שנקרא חיי עולם למה לא יהי' כן ותו דמצוה דגופיה עדיף כלשון הש"ס קדושין כט

ואם הי' כדברינו הי' אפשר ליישב בפשיטות דהא דע"ז יט. מיירי כשאין להרב עצמו נפ"מ וחפץ במס' זו כבזו אז חפץ התלמידים מכריע אבל בהא דב"מ צ"ז כשהרב חפץ במס' א' יותר מצי לאשתמוטי ממס' למס' ואולי יש לכוון זה בדברי רש"י ז"ל ב"מ הנ"ל וכעין דאמרי' פסחים מו: משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית ה"נ משום הפסד תורתו שאפשר שישכח [דהפסד מצוה דומה להפסד ממון כמו"ש תוס' פסחים יא.] גמר בלבו וחפץ ללמוד במקום זה דוקא וכיון שהרב חפץ בזה אין לו להיות נדחה מפני התלמידים]

אך דאין צורך לדחוק בזה דבפשוטו ניחא כיון דחושש פן ישכח דהוי מתחייב בנפשו אין לו לחוש להא דמקום שלבו חפץ

מ"מ יש להסתפק כיון דללמד גדול מללמוד כדאמרינן דמאן דתני ומתני לית לי' שיעורא אפשר דראוי לו לחוש יותר לחפץ התלמודים וצ"ע לדינא

ובהא דרש"י ע"ז י"ט לא זכיתי להבין דבגמ' אי' אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ משמע דקאי על האדם עצמו שלומד ורש"י שינה את טעמו ופי' דקאי על הרב שלומד במקום שהתלמידים חפצים לכאורה אין לזה רמז בגמ' ותו למה נטה מפשטו וה' יאיר עיני שו"ר דכוונת רש"י ז"ל פשוטה דלאדם עצמו למ"ל להשמיענו זה בלא"ה ילמוד במקום שלבו חפץ דלמה יעשה היפך רצונו ומזה ראי' גדולה למ"ש באגלי טל בהקדמה בד"ה ומדי דברי וכו' יש טועין מדרך השכל וכו' כי הלומד ומתענג מלימודו ל"ח כ"כ לשמה וכו' וזה טעות מפורסים יעיי"ש ומרש"י הנ"ל ראי' לזה דאל"כ שפיר איצטריך קרא גם ללומד לעצמו שילמוד במקום שלבו חפץ דס"ד דנכון