ארץ צבי (פרומר) א רל

נ"ש שכן נהנה וא"כ הדרא סברא הנ"ל לדוכתה דכל מכשול תולעים הוי רק בגדר מתעסק: **(ובחי' כתבת דמ"ש בסה"ק להתפלל קודם כל סעודה שלא יכשל באכילת תולעים שזה מתאים גם ע"פ ההלכה לפמ"ש בס' שיבת ציון דכל מכשול תולעים ראוי שיחשב כמתעסק שאין בו איסור דאורייתא לרוב גדול אחרונים שחולקין על שו"ת רעק"א סי' ח'. אך דמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה. ובפמ"ג או"ח סי' תע"ה צידד לחדש דהיכא דמכוון להיפך ל"ש שכן נהנה וא"כ המתפלל קודם אכילתו שלא יכשל באכילת תולעים וגלי דעתי' דלא ניחא לו בזה והוי ככונה בפי' להיפוך ול"ש שכן נהנה

)** ולפי האמור מקום יש בראש ליישב קו' התוס' למ"ל קרא דכל חלב לרבות חצ"ש תיפ"ל משום דחזי לאצטרופי וי"ל לפמ"ש בס' אבני נזר או"ח סי' קפ"ו כלל במי שעושה מלאכה בח"ש ונמלך ונגמרה אם פטור משום של"ה עשי' משעה ראשונה לכך או לא וכתוב דזה תלוי בדברי המגן אבות שחידש דהמלאכות שמפרש שיעורן במשנה ח"ש מותר מה"ת ושאין שיעורן מפורש במשנה ח"ש אסור מה"ת וכ' לפ"ז דמלאכה שח"ש אסור מה"ת לא בעי' עשי' משעה ראשונה לכך ומלאכה שח"ש מותר מה"ת בעינן עשי' משעה ראשונה על דעת לגמור. והנה רש"י שבת ה': פירש אהא דמפנה חפציו מזויות לזויות ונמלך עליהם להוציאן פטור משום של"ה עקירה משעה ראשונה לכך דהפטור משום דל"ה מלאכת מחשבת ונראה דרש"י ז"ל לשיטתו דל"ח מתעסק רק בנתכוון לדבר מותר זה ועשה דבר איסור בחפץ אחר ואל"כ שהי' מתעסק ע"כ הוצרך לפרש דכאן הפטור משום מחשבת אבל להתוס' דאפי' בחפץ א' שנתכוין שהוא תלוש והי' מחובר חשיב ג"כ מתעסק ה"ה במתכוין לח"ש לבד ובאמת הי' חלק משיעור שלם חשיב ג"כ מתעסק. דח"ש בהוצאה אינו איסור כלל דעקירה בלא הנחה אין אסור מה"ת וחלק משיעור שלם אסור מה"ת כדאי' בירושלמי מודה ר"ל בעתיד להשלים וחשיב כנתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר

והשתא דאתינא להכי דאין צריך לבא בזה למלאכת מחשבת רק הפטור מצד מתעסק וזה נוהג בכל איסורים ולאו דוקא בשבת וא"כ ק' לכאו' איך אמרי' בגמ' דח"ש אסור מה"ת משום חזי לאצטרופי כיון דע"כ מיירי של"ה דעתו מתחלה להשלים דהרי מודה ר"ל בעתיד להשלים וא"כ ל"ה אכילה משעה ראשונה לכך ואפי' ימלך אח"כ ואוכל עוד ח"ש פטור כיון דח"ש קמא הי' במתעסק דכיון דכל זמן שלא אסרנו ח"ש מטעם חזי לאצטרופי הי' ח"ש מותר והיכא דח"ש מותר בעינן עשי' משעה ראשונה לכך ע"כ אצטריך קרא דכל חלב לאסור ח"ש וכיון דכבר אסור ח"ש מצד הדרש דכל חלב שוב איכא גם הטעם דחזי לאצטרופי דהיכא דח"ש אסור מה"ת ל"ב עשי' משעה ראשונה לכך. וכ"ת א"כ מה צריך ר"י לטעם דחזי לאצטרופי כיון דסו"ס צריך ללמוד מכל חלב י"ל דנ"מ כמ"ש תוס' שבועות כ"ג: ב' תירוצים אם שבועה חל על ח"ש ולתי' א' חל משום דחצ"ש ל"ח מושבע ועומד כיון דאין מפורש בקרא כמ"ש הר"ן. וי"ל דתי' השני דהתוס' דס"ל דאינו חל הוא מטעם הנ"ל דכיון דאיכא נמי טעמא דחזי לאצטרופי וסברא דאורייתא הוא כדאמרי' בעלמא למ"ל קרא סברא הוא חשיב כמפורש בתורה ואין שבועה חל עליו ואע"ג דכל יסוד הסברא בנוי ג"כ על הקרא דכל חלב כנ"ל מ"מ השתא דאיכא סברא אזלי' בתר הסברא וכזה ממש יש בתוס' ב"ק כ"ה: בד"ה אמר קרא דוק ותשכח

ובהאי ענינא במאירי ריש פ"ח דיומא כ' טעם דשבועה חל על ח"ש דכיון דנשבע על ח"ש ש"מ דכוונתו דוקא לחצי ול"ש חזי לאצטרופי וא"כ ביחד עם השבועה ניתר איסור ח"ש שמצד נבילה וממילא ל"ח מושבע ועומד וחיילה שבועה עיי"ש וקשי' לי דהתינח לרבנן דלא חל אח"ש רק במפרש אבל לר"ע דאפי' בסתם חל שבועה אח"ש ובסתם ל"ש טעם הנ"ל וצ"ע ולפמ"ש דהמאירי ע"כ קאי במפרש וכן מפורש בדבריו ז"ל נלע"ד להוסיף ביאור דס"ל דכל ענין חזי לאצטרופי הוא משום דח"ש לאו אכילה הוא ובמשנה שבת דף קמ"ג. דמאכל שאין בו כשיעור חשיב כמאכל בהמה הנה דסתם אין דרך אדם לאכול ח"ש וממילא עומד לאכול לכשיעור כדרך בנ"א ודומה למ"ש בירושלמי מודה ר"ל בעתיד להשלים. אך דלר"ל בעי' שיהי' בפי' דעתו להשלים ולר' יוחנן גם סתמא עומד לכך וכ"ז ח"ש שאין בו חשיבות לאדם זה אבל במפרש דכברי' דמי כדאי' שבועות כ"א: וכיון שיש לו חשיבות לגבי האי גברא שוב אינו עומד להשלים לכשיעור ע"כ ח"ש מותר בו

אמנם שמעתי כי הרבה גדולים תמהו ע"ד שיבת ציון הנ"ל שכ' דבמאכל שיש בו חשש תולעים יש בו משום מתעסק. דלא מצינו מתעסק רק כשאינו עולה על דעתו כלל שיש ס' שמא הוא מחובר משא"כ בנ"ד שהוא יודע שהוא ס' שמא יש בו תולעים ולכאו' צדקו דבריהם אמנם נלע"ד ליישב דבריו לפמ"ש הרמב"ן בחי' ע"ז בסוגי' דבת תיהא דמיירי במתכוין רק לבדוק היין ולא להנות ומ"מ למ"ד ריחא מלתא אסור דמריח כשותה ובאכילה גם אינו מתכוין אסור דמתעסק בחלבין ועריות חייב שכן נהנה. ומזה משמע דכל מתעסק הוי דשא"מ. וכן הוציא באבני נזר או"ח סי' ר"נ ורנ"א מדברי רמב"ן אלו ובסי' רנ"א סק"א הק' ע"ז באוכל חלב וכסבור שומן הרי לפי האמת שהוי חלב הוי פסיק רישא ותירץ דרמב"ן לשיטתי' ר"פ כירה דס' פ"ר ל"ח פ"ר עיי"ש. ובסי' ר"נ סק"ד כ' וז"ל ובודאי קסבר רוק הוא ובלעו שאינו מתכוין לאכילה הוי דבר שאין מתכוין. אך אף נתכוין לחתוך תלוש וחתך את המחובר אפי' לפי תוס' נמצא מחובר חשיב דבר שאין מתכוון שלא נתכוון לעקור דבר מגידולו וכן קסבר רה"י ונמצא רה"ר לא נתכוון להוצאה מרשות לרשות. ובכלל שלא נתכוון למלאכה עיי"ש. והנה דבר שאינו מתכוון ודאי מותר אפי' כשעולה בלבו הס' שמא יהי' באופן האסור כמו בגורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ דאף שיודע דאפשר שיהי' חריץ מ"מ שרי. ולפ"ז לכאו' ק' דא"כ יהי' מותר לעשות לכתחלה דבר שהוא ס' אם הוא מלאכה או לאו דהוי דשא"מ. אך ז"א דכיון שהוא יודע שהוא אפשר שיהי' מלאכה ומ"מ עושה חשיב מכוון כיון דמכוון למעשה זו ועושהו מה חזית שיחשב מכוון לגבי צד היתר יותר מלאיסור כיון דצדדי הס' שקולין חשיב מכוון לזה כמו לזה ולא דמי לגורר מטה דהתם עיקר כוונתו לגרירה ולא לחריץ ע"כ הוי לגבי חריץ דשא"מ משא"כ בזה. וכ"ז התם אמנם באוכל מאכל שיש בו חשש תולעים דהדבר ברור דעיקר כוונתו לאכול המאכל לא לאכול התולעים שבתוכה ולא מיבעי' למש"כ תרה"ד ורמ"א או"ח סי' רנ"ג לענין להסיק ע"י שפחה גוי' בזמן הקור דכיון שאין עיקר כוונתה רק לחמם הבית ולא לתבשילין חשיב לגבי תבשילין דשא"מ דבנ"ד חשיב לגבי תולעים דשא"מ אך אפי' לדעת רש"י ביצה ל"ו. שהביא באבני נזר סי' ר"נ סק"ו ובאגלי טל בהשמטות דאם כוונתו לב' דברים אף דכוונתו עיקר לדבר א' מ"מ גם לגבי השני חשיב מכוון היי"ד התם שמכוון בבירור לשניהם אך שאחד יותר עיקר משא"כ בנ"ד הלב יודע ברור כשמש שאין כוונתו ורצונו כלל לאכול עתה תולעים ואפי' בלעדי האיסור כדאי' יו"ד סי' ק"ד ס"ג ועי' רש"י ע"ז נ"ז: ד"ה פרעוש ויתוש וא"כ הוי לגבי אכילת תולעים דשא"מ, וכ"ת פ"ר. פ"ר בהנאה מותר, וא"כ ע"כ צ"ל שכן נהנה כמ"ש השיבת ציון וע"ז שפיר