ארץ צבי (פרומר) א רכח

ואמרת דבברזות דידן שמדחיק הכפתור למעלה י"ל דחשוב כחו כיון דאם ירפה ידיו יפול למטה ונסתם הנקב. ואני אמרתי דמצמצם ל"ח מעשה כמבואר סנהדרין עח. דאיצטרך קרא לענין רוצח לרבות מצמצם ובנזקין פטור. וממילא בנ"ד דליכא קרא מצמצם ל"ח מעשה. נתעוררתי אח"כ דהנה ברא"ש זבים פ"ד משנה ו' הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה טמאין וכ' הרא"ש אע"ג דכרעו האוכלין והמשקין מ"מ חשוב כאלו הגביהן הזב דאי לאו זב היו נופלין למטה לארץ וע"י הזב לא הוכרעו כ"כ זה ג"כ חשוב הגבהה ע"ש ולכאורה הא מצמצם ל"ח מעשה וכאן חשוב הזב רק כמצמצם שלא יתן האוכלין ומשקין לירד למטה. ושבת דף צ"ד. מדמי זב לשבת לענין זה יכול וזה א"י וע"כ צ"ל דהא דמצמצם ל"ח מעשה. היי"ד בדבר המוטל על גבי קרקע דגם בלאו דחיקתו וצמצומו היה נשאר מעצמו על גבי הארץ אם לא הי' עושה מעצמו שום מעשה להתעצם לנוע ממקומו וע"כ ל"ח מעשה. משא"כ דבר המונח באויר דלולא צמצומו הי' נופל מעצמו לארץ שפיר גם מצמצם חשוב מעשה ולפ"ז בנ"ד דהכפתור באויר י"ל דגם מצמצם חשוב מעשה ולפ"ז צדקו דבריך. מ"מ עדיין יש לדון דכיון דחזינן דמצמצם ל"ח מעשה כמו מעשה גמור [ואפי' כשהוא באויר חשוב מעשה מ"מ י"ל דמעשה גמור עדיף מינה] וכיון דכל ענין אשקיל בודקא דמיא חידוש הוא שהרי אינו פועל בגוף המים רק בהא שמסלק המניע וכבר כ' המג"א סי' קנ"ט סקכ"א דזה גרע משאר כחו (וע' רמ"א יו"ד סי' של"ט סוף סעיף א' דמסיר המונע ל"ח חציו לענין יציאות הנפש ומבואר שם דאפי' גרמא לא הוי וצ"ע מהא דחולין ט"ז.] י"ל אין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עלה. ודוקא במסיר המונע בידים בפעולה חשוב כחו משא"כ במצמצם המונע שלא יפול. וע"כ לא דמי להא דפ"ב דזבים משנה ו' דשם מצמצם עכ"פ בכחו גוף האוכלין ומשקין משא"כ בנ"ד שאפי' מצמצם אינו במים עצמן רק בברזא ועיין רא"ש ביצה כ"ב. גבי מסתפק בשמן שבנר ותוס' ב"ק מז:]: סימן פח להרב החו"ב ר' פישל בארינשטיין מו"צ במעכיו

ע"ד השאלה במי שיש לו מחלה א בעלייגטע צינג וסובל הרבה כאב מזה. אם מותר לו לערב יאדענא במים ולרחוץ פיו ביוה"כ להסיר הכאב. וכת"ר האריך בכחא דהתירא. וגם אני מסכים להתירא. ואוסיף טעם לזה עפמ"ש החכ"צ סי' פ"ו באיסור ח"ש משום אחשבי' וכ"כ הרב ז"ל מלאדי בסי' תמ"ו וא"כ בנ"ד ל"ש למיחש שמא יבלע בשוגג ח"ש דבשוגג ל"ש אחשבי'. (וכעי"ז יש באו"ח סוס"י תמ"ב לענין דיו. וכעי"ז בריטב"א מכות י"ז אהא דאר"ש כ"ש למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דטעם כ"ש למלקות משום אחשבי' ובשוגג לענין קרבן ל"ש אחשבי' ע"כ לקרבן בעי כזית] גם י"ל עוד סברא דהאי דאכל אוכלין שאי"ר לאכילה פטור אבל אסור הוא מצד אחשביה וכיון דגם ח"ש הוא מצד אחשביה ממילא בהזדמן שתיהן יחד ח"ש ואוכלין שאי"ר הוי תרי אחשבי' ויש לדמותו להא דחו"מ סי' כ"ב דאף דמהני נאמן עלי אבא לקבל עליו פסולין. מ"מ מי שיש לו ב' פסולין ל"מ קבלו עלי' וקבלו עלי' הוא כמו אחשבי' וש"מ דתרי אחשבי' ל"א. וכת"ר הביא בשם מחנה לוי בח"ש ושלכד"א לכו"ע מותר מה"ת ולפי האמור מצאנו טוב טעם לזה וק"ל. שו"ר בב"י סי' תרי"ב ד"ה אבל שכ' דהא דכ' אבי העזרי דאוכלין שאי"ר פטור ומותר לכתחלה אפשר דהיי"ד בח"ש עיי"ש ולפי דברינו הנ"ל מצאנו טוב טעם גם לזה משום דתרי אחשבי' ל"א. וע"כ נלע"ד דבמקום צורך גדול מאד. יש להתיר לחשאב"ס לשתות מעדעצין שהוא מר פחות פחות מכשיעור ביוה"כ

אך נלענ"ד דבר חדש בכל עת שמזדמן להתיר ח"ש לחולה בפסח או יוה"כ נכון לחלק השיעור לשתים קודם כניסת פסח וקודם כניסת יוה"כ ואז יהיה דינו כח"ש מתחלת ברייתו. דלדעת ר"י מינץ מותר מה"ת. וה"נ כיון דתחילת חלות אין בו כשיעור הוי כח"ש מתולדה ויהי' עוד סניף להתיר כנלע"ד נכון בעזהי"ת. ונלענ"ד עוד דאפי' כבר עבר על המעדעצין פסח אחד ויוה"כ א' בשנה העברה. והיה בו אז שיעור שלם מ"מ לית לן בה כעין שפ' מג"א ה' סוכה דסוכה שלא ישב בה הוי כצר בי' ולא אזמני' ואפי' ישב בה בשנה העברה בסוכות ל"מ לגבי סוכות דהאי שתא. וכל זמן שלא ישב בה בסכות זה עוד הפעם שרי. ה"נ בנ"ד כל שבכניסת יו"כ זו או פסח, זה ל"ה בו כשיעור. אף דבשנה העברה בפסח ויו"כ היה בו כשיעור מ"מ חשוב ח"ש בתולדה. כנלענ"ד נכון

וי"ל עוד דהנה באבני נזר או"ח סי' שע"ו חי' דלרמב"ם ח"ש דאסור מה"ת היי"ד ח"ש ממש ולא פחות מזה דאל"כ ל"ש חזי לאיצטרופי בלשון צירוף היי"ד במחצה, כחולין ע"ו: וגם בחי' מהר"מ חלאווה על פסחים חי' כן. [ובעניי אמרתי עוד טעם לזה לפי מה דמבואר בשבת צד: ובתוד"ה אהני דל"ש אהני מעשיו רק בתולש א' מג' שערות שאם יתלוש עוד א' יטהר אבל בא' מד' שערות לכו"ע פטור דהוי כמו חצי זית ממת גדול דל"א אהני מעשיו. הכ"נ בנ"ד דוקא ח"ש אסור דמהני מעשיו אם יאכל עוד ח"ש כזה יהי' איסור שלם משא"כ בפחות מחצי']. אך תמהו ע"ז דברמב"ם עצמו פי"ד ממא"ס ה"ב מבואר להיפך שכ' בפי' דאפי' כ"ג אסור מה"ת האמנם כי יש ליישב. דמצינו כמ"פ לשון כ"ש ויש לו שיעור בתוס' שבת ס"ג: ד"ה אריג כ"ש וכזה עירובין פ. מה משהו נמי דאמר טפח. ועי' עירובין י. תוס' ד"ה ושני טפחים. וחולין קלז: וכמה כ"ש אמר רבי מנה ופרס ובמשנה ר"פ י"א דאהלות ב"ה אומרים כ"ש כ' הרב בשם תוספתא דהיינו כקו המשקולת. ובבכורות דף י. תפדה כ"ש. ומ"מ שם בדף י"א שאל וכמה. ובתוס' קידושין דף י"א: ושבועות ל"ט: דאף דיצאו כלים למה שהן היינו דל"ב ב' כסף אבל מ"מ בעינן שיהא שו"פ. ועי' ס' קהלת שלמה מערכת כ' אות י"ג בזה. וא"כ גם ברמב"ם נוכל לפרש דכ"ש דקאמר היינו מחצה. מ"מ דוחק הוא כי אמורא צריך לפרש דבריו והנלע"ד ליישב ולקיים דברי רבינו ז"ל דהנה מהר"י מינץ תי' דח"ש מעיקרא מותר. ומשמעות שאר פוסקים אינו כן. ונראה לעשות פשר דבר. דהרמב"ם ס"ל בח"ש מעיקרא בעי' דוקא חצי דאז שייך חזי לאצטרופי אבל כשבא משיעור שלם סגי במשהו. כעין דמחלק כריתות כ"א: בין לאחותי לידי טומאה בין לאפוקי לידי טומאה. וכעי"ז בכ"מ. הכ"נ כשהיה עליו חשיבות שיעור פ"א אינו נפקע לענין איסור גרידא כל שנשאר משהו. אך שיחול עליו איסור בזה בעי' הטעם דחזי לאצטרופי וצירוף ל"ש רק במחצה כנ"ל [ולפ"ז נלענ"ד עוד לחדש במש"כ האחרונים דאם אכל ח"ש יו"כ סמוך לחשיכה. שאין עוד שהות למיכל עוד ח"ש אין אסור מה"ת דל"ש חזי לאיצטרופי. ולהנ"ל י"ל דהיי"ד בחצ"ש מתולדה. דאז בעי' חזי לאצטרופי אבל ח"ש הבא משיעור שלם ל"ב כלל הטעם דחזי לאצטרופי דחשיבות שמצד העבר דומה לחשיבות שמצד העתיד כמבואר רש"י חולין קכ"ט. בד"ה האי מטמא עש"ה. וכ"מ ביבמות נ"ז. דמה שכבר אכלה דומה למשתמרת לביאה כשרה ועומדת לאכול. וכ"מ בק"נ פ"ק דסוכה סי' כ"ו בבאור שיטת המהרי"ל דדבר