ארץ צבי (פרומר) א רכד

בהבע"ח שגוזז ממנו או המלאכה בשער שגוזז ואפי' לדעת הרמב"ן דחשיב המלאכה בבע"ח היינו בשעת גזיזה שאז פועל בבע"ח ג"כ אבל מ"מ אח"כ לא נשאר בבע"ח רושם המעשה רק בשלילה, משא"כ מצות פריעה תכליתו שיהיה העטרה מגולה וזה נשאר תמיד בגוף האדם בקיום ולא בשלילה בלבד. וא"כ לענין פריעה שפיר יש לומר דמקיים המצוה תמיד דזה נשאר לעולם ודומה להיה לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר דמקיים המצוה כיון דנשאר המצוה תמיד בקיום [ובחידושיי הוספתי נופך לזה לפי המבואר בקדושין ט"ז בתוד"ה מה לסמוכין דיש חילוק בין עבד לבן דעבד אינו שלו מצד זמן העכשוי רק מצד העבר שקנהו מאז וע"כ שייך נשתנה הגוף לעומת שהי' מקדמת דנא בעת שקנהו משא"כ בן אינו מפאת העבר לבד בעת שהולידו רק בכל רגע חשוב עצם מעצמותיו ובשר מבשרו וע"כ ל"ש בו נשתנה הגוף כיון דגם מצד עכשיו הוא בנו עש"ה ודוק ותשכח

והנה באבני נזר סי' קנ"ה דעבירה שהוא בגופו חשוב כעושה מעשה ע"ש וכש"כ במדה טובה מרובה דמצוה שהוא בגופו חשוב כעושה מעשה א"כ מצוה פו"ר דחשוב שמקיים המצוה בגופו ממש בעצם מעצמו ובשר מבשרו כתוס' קידושין הנ"ל. וחשוב תמיד כעושה מעשה בקיום מצוה זו ע"כ אף שהי' לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר קיים פו"ר דחשוב גם עתה כעושה מעשה מחדש בכל משך היות הבן חי וקיים וא"כ ה"נ דכוותה בפריעה דהמצוה מתקיימת בגופו ממש בגלוי עטרה שפיר י"ל כהמהר"ח או"ז דמקיים המצוה לעולם במעשה ומקיים המ"ע תמיד] משא"כ לענין חיתוך עור הערלה ל"ש זה דזה לא נשאר בגוף האדם מאומה בקיום רק בשלילה שאין הערלה בעולם וע"כ ל"ש בזה שיקיים המצו' אח"כ דפסקה מעשיו כמו במשוך פרה זו ולא תקני אלא לאחר למד משא"כ פריעה דומה לקיימה באגם לאחר למד דבזה ל"ש פסקה כיון שנשאר רושם מן המעשה כמ"ש הר"ן פ' הכותב וה"נ דכוותה כנ"ל

ולפמש"כ ירווח לן בהא דכ' האו"ז באם האב יכול למול בעצמו אינו רשאי לעשות שליח, הנה דס"ל דל"מ שליחות במילה לענין שיקיים האב המצוה וכן דעת הש"ך סי' שפ"ח. ולפי"ז רוב ישראל שאין בקיאים למול בעצמם אין מקיימין כלל מצות מילה המוטל על האב והדבר ק' לומר כן כעשן לעינים וכחומץ לשינים. אמנם לפמש"כ לעיל יתבאר דאפי' אם אין האב מל בעצמו מ"מ מקיים מצות א' משתים או מצות מילה או מצות פריעה אף לדעת האו"ז כמו שיתבאר לפנינו בס"ד. ואקדים דהנה הדרכי משה ה' מילה תמה על האו"ז למה לא יועיל שליחות במילה הלא בכה"ת ששא"כ. ונלע"ד ב' תי' ע"ז א' לפמש"כ באבני נזר סי' של"ט דקטן עצמו מקיים המצוה ביום השמיני ול"ח חפץ מצוה לבד רק מקיים המצוה ע"ש ולפ"ז האב ל"ח רק כשליח הקטן [וכאן גלתה התורה דמהני שליחות בקטן ומצוותה בכך] ומ"מ גם האב עצם המצוה מקיים כי כך הוא מצות התורה שהויות המעשה יהי' עבור הקטן. ומ"מ עצם המעשה יעשנה האב והנה בגיטין כ"ט: דאם שליח הבעל עושה שליח שני כלהו מכח הבעל קאתו ולא מכח שליח הראשון ע"ש נמצא אם האב יעשה שליח גם שליח זה **(יש לדחות דהקטן מקיים המצוה במה שהוא נמול ולא במעשה המילה של האב ומעשה המילה מוטל על האב ורבו ואין לזרים אתו. ואין זה מתייחס לקטן כלל וע"כ אפי' האב עושה שליח אינו שליח הקטן לענין המעשה רק שליח האב וי"ל דזה טעמו של הרמ"א שחולק על או"ז:)** מכח הקטן קאתי שהוא בעל המעשה נמצא נשאר האב קרח מכאן וקרח מכאן כי אין לו לא חלות המעשה ולא עצם המעשה ול"ד לשאר מצות דמועיל שליחות כמו בשחיטת פסח דהתם הוא בעל החלות המעשה והמעשה שעושה השליח הוא עבורו ואף דעצם המעשה עושה השליח מ"מ חלות המעשה הם לבעלים [וכ"מ בירושלמי פ' מי שאחזו דהשליח הוא בעל המעשה לבד והמשלח בעל החלות דבירושלמי דהנותן גט לאשתו לאחר ל' ואחזו קורדיקוס תוך ל' תליא בפלוגתא דר"י ור"ל בעשה שליח לגרש ואחזו קורדיקוס דלר"י דאזלי' בתר חלות בשניהם פסול ולר"ל בשניהם כשר דאזלינן בתר מעשה נתינה הנה דבשליח פקח בשעת נתינה והבעל שוטה חשוב המעשה בהכשר והחלות בפסול הנה דהשליח הוא בעל המעשה והבעל בעל החלות ונלע"ד עוד ראי' דהשליח בעלים של המעשה אפי' אחר שעשה המעשה ול"א חזרה שליחות אצל הבעל מתמורה דף י' דבשוי שליח לאקדושי חשיב השליח המקדיש לענין להוסיף חומש הנה דפעולת ההקדש נשאר לשליח תמיד ואכמ"ל יותר] משא"כ במילה דחלות המעשה הוא תמיד לרך הנמול אך דהאב מקיים המצו' מצד המעשה לבד ומצותו בכך שהאב יעשה המעשה וכשעושה שליח נשאר האב קרח מכאן וקרח מכאן כי פעולת המילה עושה השליח כמבואר בהא דתמורה יוד. הנ"ל דהמעשה נשאר של שליח וחלות המעשה הרי הוא לקטן ע"כ ל"מ בזה שליחות

והנה מש"כ אבני נזר דקטן מקיים מצות מילה נלע"ד דדב"ז מישך שייך בדברי הר"ח או"ז דמקיימין מצות מילה תמיד דעיקר תכלית המצוה להיות נמול ע"כ גם הקטן מקיים המצוה בהיותו נמול ולפמש"כ לעיל דברי הר"ח או"ז אמורים רק בפריעה גם ד' אבנ"ז הם רק בפריעה ואף דאבנ"ז מייתי ראי' ממדרש אברהם נצטווה על המילה יצחק חנכה לשמונה וא"כ לכאורה ק' על דברינו דהרי א"א לא נצטוה על הפריעה אמנם לא ק' דהרי כ' תוס' יבמות ע"א. ד"ה לא ניתנה דמ"מ קיים מצות פריעה כמו שקיים כה"ת כולה ולענין זה כתב המדרש דיצחק חנכה לשמונה

ואם כנים דברינו א"כ למצות מילה שפיר מועיל שליחות גם להאו"ז דבזה האב לבד מקיים המצוה ולא הקטן נמצא זכינו לדון דגם מי שאינו מל בעצמו מ"מ מקיים האב מצות מילה בחיתוך הערלה עכ"פ

אמנם נלע"ד עוד תי' על קו' הד"מ הנ"ל למה לא יועיל שליחות במילה הא ששא"כ. ונלע"ד דדעת האו"ז דמי שאין לו בן היום למול חשוב כליתא בנפשיה עתה ואינו נעשה שליח כמו דעבד אינו נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה מפני שאינו בתורת גיטין וקדושין. ואף שהוא מצווה במצות מילה מ"מ כיון דאין בידו עתה לקיים מצוה חשוב כאמחב"ד. ואף דלכאורה הוא חידוש עצום. אמנם למדתי זה מדברי רש"י יבמות ע"א: בד"ה חבושין וכו' ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים ואיני מבין מה בעי רש"י ז"ל בזה דאפילו היה מוטל על אחרים מ"מ כאן דנין לענין מילת בניו שמעכבין עליו והרי האב אינו בידו. וצ"ל דבאמת בידו לצוות לאחר אך כיון דאין המצוה מוטלת על אחרים ואינם גם בערבות ממילא בידם שלא לציית לו ול"ח בידו. אך אם הי' מוטל גם על אחרים היו נחשבים מחויבים בדבר והי' מצווים גם בערבות. והי' חייבין לציית לו והי' חשוב בידו וסו"ס שמעינן דאדם אחר שאין לו בן חשוב אמחב"ד לענין מילה הן אמת כי ברמ"א יו"ד סי' רס"ה בשם רי"ו דאם אין אבי הבן יכול לברך יכול אחר להוציאו דאע"פ שיצא מוצא הנה דכל אדם מחשיב מחב"ד לענין מילה והיינו משום דאם הי' לו בן הי' מחיוב מ"מ דעת האו"ז ורש"י דל"ח מחב"ד כיון דאין יכול לקיים המצוה בפועל וקצת ראיה