ארץ צבי (פרומר) א רכג

דומה להי' לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר דקיים מצות פו"ר משום דתכלית המצוה נשאר. וה"נ תכלית המצוה נשאר ע"כ אף דעשה המצוה בזמן פטיר שפיר דמי וראיתי בצל"ח פסחים ע"ב שכ' דדעת הרמ"א דאם מל תוך ח' מקיים המצוה בהגיע יום ח' עי"ש והוא כדבריו אך אני הרחבתי הדברים בביאור הטעם. שו"ר באבני נזר יו"ד סי' של"ב סק"י כ' ג"כ כן בקצרה ושמפני זה פ' הרמ"א דנמול תוך זמנו אי"צ הטד"ב ונימול בלילה צריך הטד"ב דבלילה הוי פסול ע"כ אינו יוצא אח"כ משא"כ תוך ח' אינו פסול אלא שעדיין לא הגיע הזמן עיי"ש

ובזה יש ליישב קו' הנ"ל בנולד ביהש"מ למה נימול בתשיעי ימול בח' ויוצא ממנ"פ. וי"ל משום דחביבה מצוה בשעתה ודוחין שבת מטעם זה כדאיתא פסחים ס"ח: ובכ"מ ובטור או"ח סי' תנ"ח דאפי' לאחר הזמן אמרינן חביבה מצוה בשעתה וכשיקיים המצוה בח' אם הוא יום ז' ל"ה מצוה בשעתה אמנם אם הוא ביום ט' ממנ"פ הוא בשעתא דאפי' אם הוא היום ט' ג"כ כבר חל חיוב המצוה אלא שלא קיים מצות שמיני אבל לענין חיוב מילה בכלל הוא בשעתה

והנה השאג"א והצל"ח שם הק' על שיטת הרמ"א משבת קל"ו. דמי שהי' לו ב' תינוקת א' למול אחר שבת וא' למול בשבת ושכח ומל את של אחר שבת בשבת חייב משום דהוי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הנה מפורש דהנמול תוך ח' חשוב לא עשה מצוה והוא פליאה עצומה

ונלע"ד עפי"מ שכ' בחידושיי בדברי הר"ח או"ז הנ"ל דמצות מילה מקיימין תמיד בכל יום ובכל שעה שהנהו נימול. וכתבתי דלע"ד הקלושה יש חילוק בין מילה לפריעה בענין זה. דהנה המהר"ל כ' בתפארת דמצות עשה צריך מעשה וכ"נ באבנ"ז או"ח סי' מ' לענין יורש ס"ת ולכאורה האיך מקיים מצות מילה תמיד הרי אינו עושה מעשה. וצ"ל כתוס' שבועות י"ז. בלובש שעטנז דכיון שבא ע"י מעשה דמעיקרא חשיב מעשה. וכ' הריטב"א ומל"מ דבשעטנז בעינין ב' טעמים א' שבא ע"י מעשה ב' משום דיכול לפשוט הבגד ואינו פושט עיי"ש. ביאור הדברים כעין שכ' התבו"ש סי' ה' דל"ש תוכ"ד כדבור דמי רק אם אפשר בפועל שיהי' בב"א ה"נ דאמרי' דמצרפין לבישה ראשונה וחשוב כאלו לבש גם עכשיו כמעשה ל"ש זה רק אם משכחת לה בפועל שילבוש עתה עוד הפעם במעשה וע"כ בעינן כדי לפשוט וללבוש אז אמרי' דהוי כאלו פשט ולבש בפועל ולא זולת וע"כ לענין פריעה דנשאר עור הפריעה דבוק למטה אך שפורע העטרה וממשיכו למטה. והנה מצינו דמושך ערלתו אין לו חלק לעוה"ב וכן בשבועות י"ג דנקרא מפר ברית בשר ובסנהדרין מ"ד. עכן משוך בערלתו הי' ובסנהדרין ל"ח: אדה"ר מושך בערלתו הי' ולכאורה ק' טובא כיון דמשך אוכל בתרומה ד"ת הנה דאכתי חשוב מהול וא"כ מה קעביד [ועל אדה"ר יש ליישב דאי' דאדה"ר נולד מהול והטו"ז יו"ד סי' רס"ד סק"ט נסתפק לומר דבנולד מהול ומשך ערלתו צריך ע"פ דין לחזור ולמולו דדומה לכסהו הרוח וחזר ונתגלה דחייב לכסות אך בשאג"א סי' נ"ה חולק עליו דגם בזה אי"צ לחזור ולמולו מה"ת] שו"ר בתוס' יבמות ע"ב. נדחקו בזה ולענ"ד ע"פ מהר"ח או"ז הנ"ל דמקיים תמיד מצות מילה והמושך ערלתו מבטל קיום המצוה ואף דל"ח ערל מ"מ גם המצוה אינו מקיים וזה דומה לנולד מהול. ולכסהו הרוח. שהט"ז יו"ד סימן רס"ד דימה אותם אהדדי דל"ח ערל מ"מ גם המצוה אינו מקיים כמ"ש הט"ז שם וככה הוא במשוך אף שאינו ערל מ"מ המצוה אינו מקיים תו מן הוא והלאה [וגדולה מזו מצינו בירושלמי פ' האורג המביא חטאתו בשבת כיפר וצריך להביא אחרת וביאר רדב"ז דיש ב' מצות בקרבן חטאת א' לכפר הב' גוף המצוה והמביא בשבת פעל פעולת הכפרה ומ"מ מצוה לא קיים. ולע"ד סמך לזה בכריתות ט' אשה שיש עלי' ה' לידות מביאה קרבן ואוכלת בקדשים והשאר עלי' חובה הנה דאף דעיקר קרבן מחוסרי כפרה לאשתרויי בקדשים מ"מ יש בה גם מצות הבאה בעצם אף שכבר אישתרי בקדשים וככה הוא בכל חטאת וכן במצות מילה ב' דברים א' הסרת הערלה שלא יהי' עוד ערל וגם עצם מעשה המצוה] וזה חומר האיסור של מושך בערלתו שהוא מצוה חביבה מאוד על כל איש ישראל כשבת קל. שקיבלו עליהם בשמחה וזה להיפך מכלל ישראל מן הקצה אל הקצה שעושה פעולה בידים לבטל קיום המצוה גדולה וחביבה כזו ופורש מדרכי צבור ע"כ עונשו חמור **(וי"ל עוד דהנה מצ"כ ולכאו' איך הקטן מקיים מצ"ע דמילה כיון דלאו בר כוונה הוא אך י"ל לפמ"ש הב"י בדעת הרמב"ם דאף דיאוש שלמ"ד ל"ה יאוש מ"מ בתרומה מידי דמצוה מועיל כלך אצל יפות דאמרי' מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא לי' ה"נ במילה שעושין לקטן שהוא מצוה ואח"כ כשהגדיל ניחא לי' בזה ואמרי' מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא לי' והוי ככוונה עוי"ל בלשון אחר כמו דאמרי' כתובות י"א. גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד משום זכיה ופירשו בו דגרות צריך כוונה והב"ד נעשים שלוחיו מצד זכי' לענין שיחשב כוונה לגירות וה"נ המוהל נעשה שליח לענין הכוונה מצד זכיי'. והתם בכתובות י"א. הגדילו יכולין למחות ולהפקיע הכוונה וכעי"ז בב"ב קל"ד. דבכל זכיית ממון לאחר כששמע המקבל וצווח דלא ניחא לי' מפקיע הזכי' למפרע וע' מלחמות גיטין י"א וה"נ המושך בערלתו כשהגדיל אין לך מיחוי גדול מזה ומפקיע הכוונה מן המצוה וממילא מבטל המצוה משום דמצ"כ והוא עוקר הכוונה למפרע [היינו מה שהי' המוהל שליחו לענין הכוונה] ולפ"ז לא יהי' חילוק בין מילה לפריעה:)** וע"כ נלע"ד דדוקא במצות פריעה שאפשר לבטלה ע"י המשכה כי עי"ז מבטל המצוה כנ"ל ממי' בכל משך היותו בעטרה מגולה מקיים המצוה במעשה כריטב"א הנ"ל לענין שעטנז דבא ע"י מעשה וגם יכול לפשוט. וה"נ דכוותה בא ע"י מעשה ויכול להמשיך ערלתו. אבל לענין עור הערלה דזה מסירין לגמרי ודעת החכ"א שאם ירצה להמשיך עור הערלה למטה כמו שעושה בעור הפריעה אינו מקיים המצוה. ואף למש"כ בס' נפש חי' סי' ע"ג בשם הגה"ק מסאנדז זצ"ל שחולק על החכ"א וס"ל דגם בערלה סגי בממשיכו למטה מ"מ צורת המצוה לכתחילה להסיר עור הערלה לגמרי כמו שכל ישראל עושין ומסתמא כך נמסרה צורת המצוה למשה מסיני אך דס"ל להגה"ק מסאנדז דאי"ז מעכב בדיעבד] וא"כ מצות חיתוך א"א לבטלה ע"כ אין קיום המצוה לעולם רק במצות פריעה ולא במצות חיתוך הערלה. וא"כ גם מש"כ לעיל בנימול תוך ח' מקיים המצוה בהגיע ח' משום דמקיים המצוה לעולם א"כ נשאר תכלית המצוה והוי כפודה קודם ל' ולא נתאכלו המעות. זה שייך לענין הפריעה אבל לא לענין החיתוך כנ"ל

והנה בנמוק"י פ"ב דבב"מ כיון דמל ולא פרע כאלו לא מל האיך מילה דוחה שבת הא ל"ה בעידנא ותי' דמ"מ אם פרע לבסוף גם המילה עצם המצוה וכ"ז במל בח' אבל מל קודם ח' אין המילה עצם מצוה רק כעין מכשירין (שאפשר לעשותן מע"ש וגם אפשר לעשותן למחר בזמנה] ע' תוס' פסחים ס"ח. וא"כ במל של אחד בשבת בשבת חייב חטאת דחשיב טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה לענין החיתוך

ויש עוד חילוק בין מילה לפריעה דבמילה תכלית המצוה שלא יהי' ערלה והוא בשלילה. וזה אינו נשאר בגוף האדם. והנה יש ב' דיעות בראשונים אם בגוזז חשוב המלאכה