ארץ צבי (פרומר) א רכ

שוב מצאתי כעי"ז בתוס' שבועות י"א. ד"ה מ"מ קשיא דכשאומר יהי' זה קטורת חל קדוה"ג כשיכתוש במכתשת עיי"ש ואע"ג דאמר סתם שיקדש מ"מ לא אמרי' דכמעכשיו דמי. וכעי"ז בב"ש סי' כ"ח סקמ"ד בשם ריטב"א פ"ב דקידושין דאם קידש בגזל ואח"כ קנהו הגזלן מקודשת ואע"ג דמעיקרא לא חיילי הקדושין. וכעין זה כתב בר"ן עצמו בפ"ק דקדושין גבי פלוגתא אי שיראי צריכי שומא אליבא דרמב"ם דפלוגתתם היא רק אם חיילי קדושין למפרע אבל משעת שומא ואילך לכו"ע חיילי קידושין ע"ש ואע"ג דהוא קידשה סתם מ"מ חיילי אח"כ. וע"כ בנ"ד גם י"ל כן כיון דעיקר תכלית הביטול הוא לענין בל יראה או מצד מצ"ע דתשביתו שהוא רק משעת איסור ואילך סתמו כפירושו דכוונתו שיחול משעת איסור חמץ

ואציע מענינא. דהנה בפתחי תשובה יו"ד סימן ק"כ הזהיר שלא למכור כלים חמוצים לנכרי כל"מ שצריכין טבילה. אמנם רוב הרבנים היום ומעולם כותבין בשט"מ גם כל"מ וכל"ז החמוצים. והדבר יפלא מאד למה אין מטבילין הכלים אחר הפסח. אמנם לפמ"ש לעיל בביאור דעת הבכור שור דאפי' מה שמוכרין ג"כ בכלל הביטול אך שחוששין שמא לא ביטל בלב שלם ע"כ מחמירין למכור ג"כ. וגם דעת מהרי"ו ותוס' פסחים ד': דהביטול חל תיכף בשעה שמבטל כמ"ש לעיל. ולפ"ז א"ש כיון דבאמת מבטלין החמץ המדובק בכלים חמוצים ולפ"ז א"צ למכור כלל אך מחשש שמא לא ביטל בלב שלם או שמא יחזור מהביטול מוכרין ג"כ והמכירה באמת הוי הערמה דבמידי דאורייתא ל"מ מכירה כזו כמ"ש הבכו"ש אך כיון דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי מועיל מכירה כזו. וכ"ז לענין איסור בל יראה מחמירין שלא לסמוך על הביטול דכל עניני פסח חמירי טובא וכמ"ש המג"א בשם רדב"ז דל"מ מתנה ע"מ להחזיר לענין ב"י אף דבכה"ת מתנה עמ"ל שמה מתנה. אבל לענין טבילה סומכין שהביטול הי' בלב שלם ושלא יחזור בו ואם באמת הי' הביטול בלב שלם לא חלה המכירה כלל ואף דהביטול אינו רק להחמץ הדבוק ולא על גוף הכלים מ"מ אנן סהדי דעיקר כוונת המוכר הוא על חלק החמץ שדבוק ולולא זאת לא הי' מוכר הכלים חמוצים כלל [אך כיון שמוכר החמץ מוכר גם הכלי עמו] ולו ידע שאין במכירת חלק חמץ שדבוק בכלי ממש ל"ה חפץ גם במכירת הכלי. והוא גילוי דעת גדול יותר מגילוי דעת דקדושין מ"ט: במאן דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל שאם לא עלה בסוף בטל המקח] כיון שאין החמץ שלו הא חדא. ותו כיון דהערמה בדאורייתא ל"מ א"כ מכירה כזו מה"ת ל"מ ודומה לשטר מברחת בכתובות ע"ט. דל"מ המכירה כיון דהוא בהערמה. ומ"מ בדרבנן מועיל. וע"כ לענין ב"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מהני מכירה כזו וכעי"ז בגיטין ס"ד: דאף דקטן אינו זוכה לאחרים מ"מ בשיתופי מבואות דרבנן יכול לזכות ע"י קטן ולכאו' ק' כיון דקטן אין זוכה לאחרים א"כ אין העירוב נקנה הם ואיך מועיל העירוב. וצ"ל דלמידי דרבנן חשוב כאלו הי' נקנה להם וה"נ בנ"ד לענין דרבנן חשוב כאלו היה נקנה להנכרי. אבל מה"ת אינו קנוי להנכרי כלל משום דהערמה הוא. וא"כ א"ש דאין הכלים צריכין טבילה אחר הפסח דמעיקר הדין אין הכלים קנוים לנכרי כלל בפסח מתרי טעמי. א' משום דמסתמא הביטול בלב שלם ואין החמץ שלו ואין בידו למוכרו. השני משום דהוי הערמה ודומה לשטר מברחת כנלע"ד נכון בס"ד

ולכאורה ק' ע"ד הבכו"ש דבדאורייתא ל"מ מכירה ע"י הערמה והרי סומכין על מכירת בכור בזה"ז אף שהוא דאורייתא והיתר מכירה מבו' בפוסקים ראשונים ואחרונים. י"ל דשאני בכור דסגי במוכר אזנו כביו"ד סי' ש"כ ס"ד ודבר מועט כזה גומר בלבו למכור באמת ואינו מקפיד בכך וגם אפי' למכור כל הפרה המבכרת אפשר שיגמור בלבו למכור ואין בזה הערמה כ"כ דכך דרכן של בנ"א משא"כ למכור כל רכושו לערל עני כמו שעושין קודם הפסח אין דרך, בנ"א בכך והערמה נכרת הוא וכן נראה מלשון הבכ"ש ז"ל

ולפי האמור יש לדון במה שראיתי בס' אמרי יושר במי שמכר בהמותיו על פסח מחמת שמאכילין אותן שעורין והולידה בכור בפסח ושאל השואל אם מועיל המכירה מצד פסח גם לענין בכור והעלה בפשיטות דמועיל ולהנ"ל יש לדון דדוקא בפסח הוי הערמה בדרבנן משום הביטול משא"כ לענין בכור דאורייתא ולכאורה ז"א כיון דמוכר בהמתו להאכילה חמץ בע"כ דלא ס"ל כבכו"ש רק כהרב ז"ל דאפי' בדאורייתא מועיל הערמה אך אין הכרח לזה דמוכר להאכילה שעורין ע"פ רוב אין בו חשש חמץ רק חומרא בעלמא הוא וגם עיקר החשש שמה שנשאר מתלחלח בהריר של הבהמה ומתחמץ וא"כ עיקר החשש לענין ב"י לא לענין איסה"נ ואכתי הוי הערמה בדרבנן]

ונשוב לנ"ד דהא דמהני מכירת חמץ בהערמה הוי רק למידי דרבנן אבל בדבר הנוגע לדאורייתא ל"ח קנין כלל. ובזה יש ליישב דברי רמ"א או"א תמ"ו ס"ג ומג"א סקי"א דאפי' הפקיר בפני ג' אין אחר יכול לזכות בה דלא הפקיר אלא משום איסור שבת ולכאורה תמוה מאד דא"כ איך מועיל להציל מאיסור שביתת בהמתו. ונלע"ד לפמ"ש הבית אפרים דל"ש איסור שביתת בהמתו רק כשהמלאכה נעשה לצורך ישראל והסכים עמו החת"ס וכ' שדבריו ברורים כשמש ונלע"ד ראי' לזה ממש"כ הה"מ פ"ו מה' שבת הט"ז לענין שביתת כלים לב"ש דאין אסור רק מלאכתינו בכלי שלנו משא"כ מלאכת הנכרי בכלינו גם לב"ש שרי ע"ש ומדב"ש בשביתת כלים נשמע לדידן בשביתת בהמתו דאין אסור ג"כ אלא מלאכתינו ולא מלאכת הנכרי והוא ראיה נכונה. וכיון דהתם בסי' רמ"ו מיירי שהתנה עם הנכרי שיחזירנה לו בשבת ולא החזירו בודאי אין המלאכה לצורך ישראל ואין בזה שביתת בהמתו מה"ת רק מדרבנן ובדרבנן מועיל הערמה ה"נ מועיל הפקר בהערמה להפקיע מידי איסור שביתת בהמתו דרבנן אבל מה"ת אינו קונה וכהא דגיטין ס"ה: הנ"ל דלענין שתופי מבואות דרבנן מועיל זכייה ע"י קטן אף דאין הגדול זוכה בפועל מ"מ למידי דרבנן חשוב כאלו היה זוכה הנה בזה למידי דרבנן חשוב כהפקר ומ"מ אם אחר זוכה ל"מ זכייתו כיון דסו"ס הערמה הוא

ויש להביא סמוכין לזה מב' דבורי תוס' א' בב"מ ס"ג. תוד"ה בשמשך שכתבו ומשיכה דהכא ל"מ לקנות ממש אלא להתיר פיסוק עכ"ל. ב'. בתוס' עירובין ס"ו. ד"ה יפה עשיתם ששכרתם לא דמי למו"מ ליאסר בשבת דל"ה אלא כמתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר טלטול עכ"ל. וזה ממש כהא דגיטין ס"ה: הנ"ל

ובהא דתוס' עירובין ס"ו. נראה עוד חידוש דאע"ג דנותן מעות בעד השכירות מ"מ אינו כשכירות אלא כמתנה וביאור הדבר נראה דכל קנין פועל ב' דברים א' שמוציא מחשבת בעלים הב' שמכניס לרשות קונה ולפעמים אף שאינו מועיל להכניס לרשות קונה מ"מ מהני להוציאו מרשות מקנה וכן מצינו בבב"ת נ"ד: נכסי עכו"ם הרי הן כהפקר דוק ותשכח [ואף דלהפקר א"צ כסף אם רוצה יכול להפקיר נכסיו בלי כסף מ"מ לפעמים אינו גומר בדעתו להפקיר רק בעד בצע כסף ודומה לאומר לחברו זרוק פרוטה לים ויהיו נכס קנויים לך דיש דיעה אחד בשו"ע דמהני מדין ערב כמו באומר תן מנה לפלוני ואקדש אני לך. הנה דלפעמים ההפקר הוא בעד בצע כסף לא זולת] וה"נ שכירות זה דעירובין ס"ו הוא רק ענין הפקר וסילוק זכות הבעלים ולא הקנאה אף שלוקח בעד זה פרוטה וככה