ארץ צבי (פרומר) א ריז

בל יראה ול"ח ברשות המשכיר. שו"ר במהרש"ל פסחים ד'. על רש"י ד"ה חובת הדר משמע דהמשכיר לבד עובר בב"י עיי"ש הנה דגם בחמץ שכירות לא קניא ויש לדחות דשא"ה דהחמץ של משכיר כדאמרי' שם דחמירא דידי' הוא ע"כ אין השוכר עובר

מכל הלין טעמי נלע"ד להתיר החמץ של אמעריקא בהנאה לאחה"פ אך אם אפשר בקל למוכרו לנכרי נכון יותר דלענין ס' חמץ שעעה"פ יש דיעות דמותר בהנאה ולא באכילה וכאן עיקר היסוד של ההיתר משום דבחשעעה"פ סמכי' על הפוסקים כר"ש דלפני זמנו בלא כלום כמו"ש נוב"י סי' כ' ואין איסור הנאה רק בסבת העשה דתשביתו ובחמץ זה ליכא תשביתו ואמטו להכי שרי בהנאה והוי ברשותו למכור כמשנ"ת בארוכה והרי רוב פוסקים ס"ל דהלכה כר"י דלפני זמנו בלאו כמ"ש הנוב"י עצמו וא"כ לא עדיף מס' חמץ שעעה"פ. ולכאורה נראה דמותר גם למוכרו לישראל אחר וזה טוב יותר משיאכלם בעל החמץ בעצמו ואבאר טעמי ונמוקי דהנה בחק יעקב סי' תמ"ח סקכ"א דאפשר לומר דחמץ שביטלו לא קנסו בנו אחריו כדאמרי' במו"ק י"ג דדוקא באיסור דאורייתא קנסו בנו אחריו ולא בדרבנן עיי"ש והריט"א פ"ה דבכורות סי' מ"ג דף מ"ו הק' על דבריו דאע"ג דבמו"ק י"ג. אמרי' את"ל צורם אוזן בכור קנסו בנו אחריו דאסור דאורייתא מ"מ מסקנא דשמעתא דבכורות דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו עיי"ש. ולענד"נ ליישב דברי החק יעקב דיש דיעות דבזה"ז ליכא איסור הטלת מום בבכור מה"ת כדאי' בע"ז י"ג: דבזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ משום דל"ח אפי לדמי. והנה בהא דצורם אוזן בכור יש קצת סתירה דבמו"ק יג. אמרי' את"ל הצורם אוזן בכור קנסו בנו אחריו דאיסור דאורייתא משמע דהלכה כן דהרי הרמב"ם פוסק כאת"ל הנה דאת"ל הלכתא הוא וכ"כ הרא"ש פ' השואל בשם הגאונים ואלו בבכורות ל"ד: מסקי' דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו. אמנם יש עוד חילוק בין הסוגיות דבבכורות שם לא הזכירו כלל האי דצורם אוזן בכור הוא איסור דאורייתא, ויש לעשות פשר דבר דהא דמו"ק י"ג. קאי אבכור בזמן המקדש ואז הי' הדין קנסו בנו אחריו משום דאז איסור דאורייתא הוא. אמנם בבכורות ל"ד: קאי אבכור בזה"ז דהוי דרבנן וע"כ מסיק דלא קנסו בנו אחריו וכמו דאמרי' במו"ק י"ג. דהיכא דהוי דרבנן לא קנסו בנו אחריו. והנה הח"י הביא ראי' מר"ן פרק כל שעה שכ' דלאו דוקא לדידי' קנסו רק אפילו לאחרינא אסור עיי"ש והריט"א דחה דאין מזה ראי' היכא דביטלו דהר"ן קאי על סתם חמץ שעעה"פ שעבר מה"ת בב"י דהיינו בלא ביטלו עיי"ש. ולפ"ז יש מקום לומר דבביטלו באמת לא קנסו בנו אחריו. כי מכל הראיות שהביאנו דבחמץ קנסו גם לאחרים [מגזל חמץ ועעה"פ ומחולין ד' מפני שהם מחליפין ומר"ן פ' כל שעה] מכ"ז אין ראיה דקנסו גם בביטלו דכל זה אפשר דמיירי בלא ביטל אך בשאר חמץ אין נפ"מ כ"כ בזה מתרי טעמי חדא דאסור בהנאה ואסור ו למכור וליתן לאחרים מצד הנאה ואין נפ"מ רק בבניו אחריו וזה ל"ש ועוד דאם תתיר למכור לאחרים אהני מעשיו במה שהשהה חמצו ול"ח קנס וכ"כ הריט"א שם וכה"ג ממש יש ביו"ד סי' צ"ט ס"ה ברמ"א. אמנם בנ"ד ל"ש ב' הטעמים דהרי ס' חמץ שעבר עה"פ מותר בהנאה הנה דלא קנסו בזה אע"ג דאהני מעשיו אפשר דאף לישראל שרי למוכרו וכאמור

עוד נראה דאע"ג דחמץ שעעה"פ קנסו בנו אחריו י"ל דהיינו משום דע"פ רוב אסור גם לאחרים מצד הנאה דבעלים ע"כ גם בבנו אסרו דל"פ רבנן אבל בספק חמץ שעעה"פ דאפשר דלגמרי שרי לאחרים ול"ש לא פלוג כיון דלעולם מותר לישראל אחר. ע"כ נראה דלכתחלה יש למוכרו לנכרי אך כשלא אפשר בקל יש להתיר גם לישראל אחר ואפי' באכילה. ואם יצא מאמעריקא קודם פורים דהוי כמפרש ויוצא בשיירא ואין דעתו לחזור דבזה יש עוד סניף גדול ומרווח שלא עבר בב"י כלל כמ"ש בראש דברינו יש להתיר ברווחא וא"צ אפי' לאהדורי למוכרו לנכרים כנלע"ד בזה בס"ד והשי"ת יאיר עיני בתה"ק ויהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה: סימן פ"ד כבוד הרבני החסיד הישיש כש"ת מ' מענדיל ראטענבערג נ"י בן הגה"צ ר' פינטשע זצ"ל אבד"ק פילטץ בזאוויערצע

אשר העיר כבודו היום שהכל מוכרין החמץ מה יעשו אח"כ בביטול ואמירת כל חמירא דנראה כחוכא ואיטלולא לומר שמבטל החמץ שכבר מכרו ואיננו שלו. והנני מוסיף דבבב"ת דף פ"ב. מכדי פסוקי נינהו ליקרי א"ל משום דמחזי כשיקרא פירש"י דכתי' דובר שקרים לא יכון. משמע דאיסור דאוריתא הוא לומר דבר דמחזי כשיקרא ואיך מותר לומר כל חמירא דאיכא ברשותי' שהוא שקר גמור

הנה דבר זה פליגו בי' הגאון בכור שור והגה"ק הרב ז"ל מלאדי. כי הבכו"ש כ' דאין להתיר למכור בהמות להאכילם חמץ בפסח דלא התירו הערמה רק דרבנן ולהאכיל חמץ לבהמותיו בפסח הוא איסה"נ דאורייתא ומה שמתירין למכור החמץ להציל מבל יראה היינו משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. עכת"ד. משמע דגם החמץ שמוכרין הוא בכלל ביטול. אמנם בשו"ע הרב ז"ל אצל דין מכירת חמץ ונוסח שט"מ כ' להיפך דהחמץ שמוכרין אינו בכלל ביטול. וצ"ל דמה שמוכרין הוא רק חמץ ידוע דלזה ל"מ ביטול וצריך ביעור ע"כ מוכרין שלא יצטרך ביעור. אבל חמץ שאינו ידוע דסגי בביטול אינו בכלל מכירה ואותו חמץ מבטלין

ולדעת בכור שור שמוכרין כל החמץ צ"ל דהמכירה, אינו חל רק בתחלת זמן איסורו. וגם הביטול חל רק אז בתחלת זמן איסורו, לא קודם. וראי' לזה דהרי הר"ן כ' הטעם דמהני ביטול בלב ושלא בפני ג' היינו משום דחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכ' כאלו הן ברשותו וע"כ בגילוי דעת סגי. ואם הי' הביטול חל בזמן היתרו הרי אז עדיין ברשותו לגמרי ולמה יועיל גילוי, דעת וע"כ דהביטול חל בתחלת זמן איסורו

הן אמת דקשה לי דכיון דלאחר זמן איסורו ל"מ מבטל א"כ ה"ה במבטל בהיות החמץ ברשותו שיחול לכשיצא מרשותו ג"כ ל"מ דאזלינן בתר חלות כמבואר בירושלמי פ' מי שאחזו בנותן גט לאשה לאחר ל' ואחזו קורדיקוס קודם ל' דפסול. ואע"ג דבש"ס נדרים מ"ב. דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. הנה כ' הב"ח והש"ך יו"ד ס"ק י"ט דהיי"ד כשאוסר שיחול האיסור מיד אןשששן גם לאחז"א. משא"כ ברוצה שיחול כשיצא מרשותו ל"מ עיי"ש. ונלע"ד ראי' לדבריהם מש"ס ב"ק ס"ט. דפריך אדר' יוחנן דגזל ולא נתיאשו בעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו מהא הצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט יהי' מחולל על מעות הללו. והרי בתוס' שם ד"ה כל הנלקט דמנינא המעות קודם לקיטה ואומרים רבעי זה כשיהיה נלקט יהי' נזישב וא"כ האמירה הוא בעודנו ברשותו ומה קו' על ר"י דר"י הרי מיירי כשמקדש בשעה שאינו ברשותו משא"כ בזה י"ל דדמי להא דאדם ימכר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אבל לב"ח וש"ך א"ש דכיון דתחלת