ארץ צבי (פרומר) א רטז

מרשותו נאחז"א דל"מ משום דגם ע"ז אמרי' עשאן והא דאמרי' בגמ' דל"מ לקדש את האשה בחמץ לאחז"א היינו משום דאינו שוה עבורה מאומה כנזכר בב"ש סימן כ"ח סעי' כ"א עי"ש. ואע"ג דהאכ"מ שם סק"ד כ' דאע"ג דאין לה הנאה מתקדשת כמו במעמ"ל מ"מ כתב דצריך שיהיה שם ממון עלה וע"כ כ' דאיסור דרבנן חשוב שם ממון עלה מה"ת ע"ש אבל בנ"ד דאסור בהנאה ודאי לאו ממון הוא ואינה מתקדשת ומ"מ י"ל דשם בעלים עלה דסו"ס שלו הוא אע"ג דאין שוה ממון. ומה דמייתי בגמ' ראי' מזה לביטול בשעות דרבנן היינו דלולא זאת הי' מקום לומר דאף דחל איסה"נ דרבנן מ"מ לגבי דאורייתא הוי כקודם זמ"א ועדיין לא חל עשאן ומצי מבטל ליה אבל כיון דחזי' דאפי' מקדש באיסה"נ דרבנן אינה מקודשת דכיון דאסור מדרבנן כדאורייתא דמיא כלשון הש"ס והיינו דמפאת זה חשוב כאלו ל"ה עלה שום שווי ממון כמו באיה"נ דאורייתא וא"כ ה"ה לענין עשאן כיון דהגיע תר איסור חמץ בשעות דרבנן כדאורייתא דמיין וחשוב כאלו כבר חל ענין עשאן הכ' כאלו הוא ברשותו ולפ"ז שוב י"ל דאפי' להרשב"א שבועות חמץ חשוב שלו אלא שאינו ברשותו ויכול להקנותו. אך אכתי יש לפקפק דכיון דבע"כ צ"ל דחמץ אין לו שווי ממון כנ"ל וא"כ אין יכול למכרו כמ"ש תוס' גיטין מ"ג. בד"ה מי איכא עבדא. אך שם יש ב' תירוצים בתוס' ולתי' קמא לית להו סברא זו

עוד נלע"ד לכאורה לפמ"ש השט"מ בב"ק ל"ג: בהקדיש הנגזל ואח"כ החזיר לו הגזלן חל ההקדש למפרע וא"כ יש לדון דה"ה באיסה"נ אע"ג דא"י למוכרו מ"מ אחה"פ כשנסתלק האיסה"נ חל המכירה למפרע וכיון שכן אע"ג דבפסח עצמו עדיין לא חל המכירה מ"מ ל"ח חמץ שעעה"פ כמבואר בפסחים ל"א. דאם נעשה של נכרי למפרע מותר בהנאה לאחה"פ. ואין להקשות ע"ז דא"כ יועיל ביטול לאחר זמן איסורו ואע"ג דעתה אינו ברשותו מ"מ אחה"פ יחול הביטול למפרע. לק"מ דהתם אפי' נימא דמועיל הביטול ג"כ אסור בהנאה לאחה"פ כדאיתא בסי' תמ"ח סעי' ה' בשם ירושלמי וא"כ יושאר אסור בהנאה גם לאחה"פ וממילא גם הביטול אינו חל למפרע. אבל בנ"ד אם יחול המכירה יהי' מותר לאחה"פ וכיון דהאיסה"נ יסתלק לאחה"פ שפיר חל המכר למפרע. אך יש לדחות דבשלמא בהקדש שפיר י"ל דמעיקרא בא החפץ לרשותו (היינו קדומה בהכרח) ואח"כ חל ההקדש למפרע. משא"כ בנ"ד מה יחול קודם אם תאמר שהמכר יחול קודם א"א דכ"ז שלא בא לרשותו אין המכר חל למפרע וע"כ צ"ל דמעיקרא בא לרשותו אחה"פ וזה ג"כ א"א דכל זמן שלא חל המכר הוי חמץ של ישראל שעעה"פ ואסור בהנאה וא"א שיבא לרשותו כלל והבן. עוד יש לחלק דשא"ה דמה שאינו ברשות הנגזל הוא נגד התורה מחמת דהגזלן עשה שלא כתורה ועשק את עמיתו ושקר אין לו רגלים ע"כ כשבא אח"כ בחזרה לרשות הנגזל נעשה ברשותו למפרע משא"כ בנ"ד דמה שהוא בפסח אינו ברשותו הוא דבר אמת כדת של תורה ע"כ אע"ג דאחה"פ חוזר להיות שלו מכאן ולהבא מ"מ א"א שיעקר למפרע ענין אינו ברשותו שהי' מעיקרא ע"פ תורה ודוק

מ"מ נלע"ד להתיר מחמת טעמים ראשונים דחמץ זה חשיב ברשותו וחל מכירתו ול"ה חשעעה"פ אפילו להשיטות דגם בער"פ ליכא בל יראה מ"מ ל"ש כאן לאסור משום דעבר בב"י עד שעת המכירה דהרי ביארנו דבחמץ זה ליכא בל יראה כיון דבמקום החמץ עדיין לא חל זמן איסורו

עוד רחש לבי דבר חדש לפ"מ דאמרינן פסחים ל'. דבתערובת חמץ לא קניס ר"ש וכ' שם הר"ח דחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות הוי כמו חמץ ע"י תערובות כיון דפתיך בי' צד נכרי אשר מחמתו ראוי שיהי' מותר בהנאה לאחה"פ ואע"ג דבלי קרא דעובר בב"י בקע"א הנה דאזלי' בתר אחריות שמצד הישראל מ"מ כיון דפתיך ג"כ צד נכרי מותר בהנאה לאחה"פ עיי"ש והובא לעיל בקצרה וכן י"ל בנ"ד אפי' נימא דאזלי' בתר מקום האדם לענין ב"י ג"כ ודלא כמ"ש לעיל] מ"מ כיון דפתיך בחמץ זה צד של היתר מצד מקום החמץ שמחמתו ראוי להיות מותר הוי כמו חמץ ע"י תערובות דלא קנס ר"ש ומותר לאחה"פ וגם זה נכון בס"ד [אך זה לא מספיק. רק לענין הסניף שכ' מדברי הרשב"א שבועות ל"ג: הנ"ל דאף איסה"נ יכולין להקנות ואפי' נימא דאסור בהנאה חל מכירתו אך שהי' ראוי לאסור מחמת הזמן שעד המכירה לדיעות דעבר אב"י בער"פ ע"ז יועיל תירוצי דהוי כחמץ ע"י תערובות בשעה זו. אבל אם נימא דאסה"נ א"י למכור א"כ לא חל מכירתו ועובר בב"י גם בימי הפסח אז גם באמעריקא חל זמן איסורו. אמנם העיקר נלע"ד דחמץ זה חשיב ברשותו משום דלית בי' תשביתו כנ"ל וחל מכירתו. וזה אצלי טעם העיקרי להתיר בנ"ד

עוד יש סניף בנ"ד דביטל חמצו וגם הי' אנוס על הביעור דהחמץ מונח באמעריקא ואין לך אנוס גדול מזה דא"א לו בשום אופן לבער. ואין לומר מ"מ בידו למכור ז"א דלמכור לא חייבו חכמים רק ביעור הוא שהצריכו ולענין זה אנוס הוא ותו דלא חל חובת ביעור אפי' מדרבנן עד תחלת שש שהוא תחלת זמן איסורו מדרבנן ואז בתחלת שש תו ל"מ למכור ואם נימא דאזלי' בתר מקום האדם דאל"כ אין כאן פקפוק כלל כמובן] גם אין לקנסו בעבור שלא מכר חמצו קודם לכן. דאז אכתי לא רמי חיובא עלי' כמ"ש כעי"ז רש"י פסחים ס"ט: ד"ה ענוש כרת ולדעת כמה פוסקים בביטל וגם אונס יחד החמץ מותר לאחה"פ

עוד יש סניף דעת הרמב"ן המובא בר"ן רפ"ק דפסחים דחמץ שאינו בביתו אינו עובר עליו מה"ת לפי"ז י"ל דה"ה בבית המושכר לו א"צ מה"ת דשכירות לא קני' כפסחים ו'. ואע"ג דאמרי' התם דחמץ של נכרי שקע"א והניחו בביתו המושכר לנכרי אינו עובר עליו. אין ראיה דלענין חמץ שכירות קניא דהרי אמרי' התם הטעם משום דכתיב לא ימצא וזה אינו מצוי בידו וי"ל דבעי' תרתי שיהי' בביתו וגם שיהי' מצוי בידו ואע"ג דמדרבנן עובר כמ"ש הר"ן שם ובפסחים ל"א. מ"מ קיל איסורא משאר חשעעה"פ

אך נ"ל ראי' להיפך דגם בשכירות עובר עי' רא"ש ריש פסחים שהביא דברי הגאונים דהמפקיד חמץ אצל חבירו וקבל הנפקד אחריות אין המפקיד עובר משום דכתי' בבתיכם עיי"ש וברא"ש חולק ע"ז דכיון שהשאיל לו המפקיד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' עיי"ש והתם ג"כ לא עדיף משכירות דאין לו קה"ג רק ק"פ (ואדרבא גרע קצת משכירות שהוא בחנם) ומ"מ כ' הרא"ש דביתו קרינן בי' והגאונים שחלקו ע"ז אין ראי' דס"ל להיפך די"ל דלית להו הא דכ' הרא"ש שהקנה לו ק"פ בביתו רק שהרשה לו להעמיד שם חמצו ודומה להא דר"ן נדרים ל"ד: דאזמני' עלי' ל"ח ככרו דנשאר של המזמין רק שהתיר לו לאכול משלו וה"נ דכוותי' אבל בשכירות דיש לו ק"פ בבית חברו י"ל דגם להגאונים עובר בב"י

שוב ראיתי בשאג"א סי' פ"ו דגם בשכירות אינו עובר בבל יראה עיי"ש ובאבני נזר סי' שמ"א סק"ד חולק ע"ז וס"ל דבשכירות עובר עליו דחשוב ברשותו ונלע"ד סמך לזה מפסחים ד'. א"ד על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי הנה דלענין ב"י שכירות קניא ויותר מפורש כן שם במאירי פסחים ד' דבין השוכר ובין המשכיר א"ע בב"י משום דלאו ברשות המשכיר קאי הנה דשכירות קני' לענין