ארץ צבי (פרומר) א רטו

עוד נראה סעד לזה דהנה בתוס' רי"ד ע"ז ט"ו דאמירה לנכרי בשביעית אסור מדאורייתא משום דהאיסור הוא על הקרקע דכתיב ושבתה הארץ ובודאי מסתברא דאפי מי שדר בחו"ל שאין נוהג שם שמיטת קרקע מ"מ אסור לו לצוות לנכרי לעבוד קרקע שלו בא"י דמה נפ"מ באיזה מקום הוא עומד לענין איסור שעושה הנכרי ואחר החלטה זו יוצא מזה עוד תולדה דאפי' אם האדם הדר בחו"ל הוא במקום שעדיין לא שקעה חמה בערב ר"ה של שביעית ובא"י כבר קידש היום אסור לו ג"כ לצוות לנכרי שבא"י שיעבוד אז שדהו (כגון שצווהו איזה ימים קודם לכן דגם לפני הזמן אסור אמירה לנכרי כדאיתא באו"ח סי' ש"ז לענין אמירה לנכרי שבות לענין שבת וה"ה לענין איסור תורה בשביעית ואדרבה כאן עדיף מהתם דהאיסור רק משום שליחות י"ל דאזלי' בתר שעת מינוי השליחות כמ"ש במק"א משא"כ בנ"ד עיקר האיסור מה שהארץ אינה שובתת ואפי' בלא שליחות אסור והוי כמו שביתת בהמתו דאסור אפי' כשהוא בלא שליחות) דמה נפ"מ בחו"ל בין קודם ר"ה לאחר ר"ה כיון דבחו"ל לעולם אינו נוהג שביעית והוי לעולם כמו לפני ר"ה אך האיסור מצד א"י ובא"י הרי כבר נתקדשה השנה וז"ב ומוכרח דא"א לומר כלל דמי שדר בחו"ל לא יהי' מוזהר על עבודת קרקע א"י בשביעית דאטו לאו ישראל הוא והתורה לא חילקה במצות התלויות בארץ באיזה מקום האדם עומד רק בענין הקרקע הוא שחילקה תורה בין הקרקע בא"י או בחו"ל. ועוד נלע"ד להכריח זה ביתר שאת דאל"כ מי שיש לו שדה שעומד ממש על גבול א"י אשר תיכף בכלות השדה מתחיל גבול חו"ל יהי' מותר לו לעמוד בחו"ל ולהושיט אתו ומחרשתו לפנים ולעבוד עבודת שדהו שבא"י מחמת שהוא עומד בחו"ל וזה דבר שאין לו שחר וישתקע הדבר ולא יאמר ובע"כ צ"ל דגם במי שעומד בחו"ל מוזהר על שביתת שדהו שבא"י בשביעית וה"ה להיפוך אדם הדר בא"י ודאי מותר לו לחרוש בשביעית שדהו שבחו"ל העומד על הגבול שבא"י. הנה דכיון דהאיסור הוא על הקרקע אזלי' בתר מקום הקרקע וה"ה בנ"ד דעיקר המצוה על החמץ שיהי' מושבת אזלי' בתר מקום החמץ. ומה"ט נלע"ד לענין מה שנסתפק השואל לענין שביתת בהמתו מי שהוא בתוך השבת כאן ויש לו בהמות באמעריקא ששם עדיין אין שבת אם מצווה על שביתת בהמתו ולהאמור נראה דבתר מקום הבהמה אזלי' כיון דהאיסור מצד הבהמה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך ודומה ממש לשביתת קרקע בשביעית. ותו דעיקר תכלית כוונת התורה למען ינוח שורך וחמורך בשבת אבל אין רצון התורה שינוח שורו בחול והרי שם באמעריקא עדיין חול כנלע"ד ואע"ג דלא דרשי' טעמא דקרא היי"ד היכא דאין הטעם מפורש בקרא משא"כ בזה דמפורש בקרא למען ינוח וכן מפורש בב"מ קט"ו דהיכא דמפורש הטעם בקרא לכו"ע דרשי' טעמא דקרא. וכ"מ במכילתא הובא בתוס' שבת קכ"ב דבזה אזלי' בתר טעמא דקרא למעבד לה נייח וע"כ מעמיד אדם בהמתו על המחובר ומניחה תולש ומניחה קוצר

ונשוב לנ"ד דכשהחמץ מונח באמעריקא במקום לא חל איסור חמץ ליכא מצות תשביתו ולא לאו דב"י וב"י וא"כ בער"פ אחר חצות דלר"ש אין איסה"נ לכ"ע רק מצד תשביתו וא"כ חמץ שלא חל עליו מצות תשביתו גם בהנאה מותר וממילא ברשותיה קאי למוכרו ואפי' לדיעות דאסור בהנאה מדרבנן היינו משום דבאכילה אסור מה"ת משום תשביתו אסרו חז"ל גם בהנאה וה"נ חמץ זה דלית בי' תשביתו ואם הי' אפשר לבעלים דפה לאוכלו בעוד החמץ שם ג"כ הי' מותר ממילא גם בהנאה מותר דלא חמיר איסור הנאה דרבנן מאיסור אכילה דאו' ומש"כ לעיל דלענין איסה"נ אזלי' בתר מקום האדם נפ"מ לר"י דלפני זמנו בלאו ואי"צ לבא לתשביתו או נפ"מ גם לר"ש אם האדם במקום שכבר חשכה ליל ט"ו והחמץ במקום ששם עדיין קודם חצות עכ"פ בזה י"ל דאזלי' בתר מקום האדם דבליל פסח איסור הנאה בעצם וא"צ לתשביתו, דרך אגב נלע"ד דאע"ג דלענין הנאה אזלינן בתר האדם מ"מ יש נפ"מ בין חמץ המונח כאן להמונח במקום היתר לענין אם חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו ואם נפסל החמץ באמעריקא אחר זמ"א דכאן וקודם זמן איסור דאמעריקא שרי בהנאה גם לבעלים דכאן דעיקר טעם חרכו אחר זמנו אסור משום דחל עליו פעם א' שם איסור ותו לא פקע וכאן הרי לא חל על החמץ איסור עדיין דבמקום שהחמץ מונח שם מותר בהנאה לכל אדם כנלע"ד מ"מ לענין מעשה יש להתיישב עוד בזה ואכ"מ

הנה התבאר דבנ"ד כיון דליכא תשביתו שרי בהנאה וברשותי' קאי ושפיר חלה מכירתו אפי' כשלא הקנה לו החצר דשם רק בשאר קנינים דלגבי החמץ זה הו"ל בעל החמץ כבעלים גמורים לכל דבר

עוד יש סניף לדיעות דאיסה"נ הוי שלו אלא שאינו ברשותו ודעת הרשב"א שבועות ל"ג: דללישנא בתרא דגמ' אף דשא"ב יכול למכור והא דגזל ולא נתייאשו שניהם א"י להקדיש גזה"כ הוא ואין למדין הימנו לד"א ע"ש. ואע"ג דרוב הפוסקים חולקין ע"ז סניף מיהו הוי

שו"ר באבני נזר או"ח סי' של"א שכ' דלרשב"א שבועות הנ"ל דדשא"ב יכולין להקנות ע"כ נצטרך לומר דאיסה"נ חשוב גם אינו שלו דאל"כ למה ל"מ ביטול לאחר זמן איסורו משום דלאו ברשותי' קאי כפסחים ה'. וקשה הא דשא"ב כשלו הוא לכ"ד ורק בהקדש גזה"כ עיי"ש. ולפ"ז אזיל לי' סניף זה. אמנם אפשר לפרש דברי הש"ס פסחים ה'. דהא דלאחז"א ל"מ מבטל ליה היינו משום דבלא"ה לאו ברשותי' קאי אלא דעשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו וא"כ מה יועיל ומה יציל מה שיפקירנו ויוציאנו מרשותו עוד הפעם גם ע"ז נאמר עשאן בשלמא כשמפקירו קודם זמן איסורו דעדיין לא חל ענין עשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו והרי הוא דומה לגבי חמץ זה לכל אדם ואטו כל החמוצים עלי' דידי' רמיין. אבל אם מפקיר לאחז"א ל"מ דאמרי' גם לענין זה עשאן וכעין סברא זו ממש בב"ק ס"ט. לענין מעשר שני עש"ה דוק ותשכח. וכעין זה ממש כ' הרב ז"ל בשו"ע סי' תמ"ה ס"ג לענין הוצאה **(ר"פ ערבי פסחים דלריב"ב אסור לאכול בין חמץ בין מצה כל יום ערב פסח ופירשו הפנ"י והק"ע משום לא תשחט על חמץ משום דלדידי' זמן פסח כל היום עיי"ש משמע דמה"ת אסור כמו לדידן דאסור חמץ מחצות משום לא תשחט על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים וזמן שחיטה קאמר רחמנא כבפסחים ה'. ה"נ לריב"ב דזמן שחיטה בבקר אסור להיות חמץ קיים מן הבקר אך בדברי התוס' שלפנינו מבואר להיפך דהרי כתבו דלריב"ב אסור לשחוט הפסח לכתחלה בבקר משום לא תשחט על חמץ ומשמע דגם לריב"ב יש חמץ בבית בבקר עד חצות ולפי הירושלמי בבקר ער"פ לריב"ב משמע כמו אחר חצות לדידן דצריך לבער החמץ אפי' בלא עשיית הפסח. וא"כ למה יהי' אסור לכתחילה לשחוט הפסח בבקר כיון דכל בר ישראל כבר ביער חמצו לריב"ב א"כ ל"ל להתוס' הך דהירושלמי, וגם בהירושלמי יש לדחוק דכוונתו לאו מה"ת רח משום דילמא מטריד ולא אתי למיעבד פיסחא כדאי' סברא זו להדי' בש"ס דילן פסחים ק"ח)**