ארץ צבי (פרומר) א ריג

הי' בתשיעי מ"מ כיון דעיקר התענית על מה שנשרף המקדש ולא על פעולת השריפה של האויבים ימ"ש ע"כ אזלי' בתר שעה שנשרף ע"כ דברי קדשו זצללה"ה וא"כ המניח פת בתנור בשבת ונאפה במוש"ק חשוב כאלו אדם עומד בתוך השבת ועושה מלאכה חוץ לשבת [ולשבר את האוזן דוגמא לדבר העומד חוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוכה קרבן שבתוך העזרה] ה"נ בנ"ד האדם עומד בתוך הפסח ומוכר חמצו שבאמעריקא שהוא עדיין חוץ לפסח. והנה שם בשבת אזלי' יותר בתר האדם דהרי מותר להדליק נר בע"ש אף שדולק והולך בשבת הנה האדם עומד חוץ לשבת ופועל בשבת מותר לגמרי ואלו במניח פת בתנור בשבת ונאפה במוש"ק אפי' לאגלי טל איסורא איכא וא"כ יש ללמוד מזה לנ"ד ג"כ דאזלי' בתר מקום האדם ולא בתר מקום החמץ אמנם יש לחלק דשאני שבת דעיקר רצון התורה למען ינוח והאדם נח בשבת וכעי"ז כתבו האחרונים לענין אמירה לנכרי בשבת דהוא שבות והקשה בשו"ת פנ"י לדעת הרמב"ם דיש שליחות לנכרי לחומרא מה"ת וא"כ יאסר אמירה לנכרי בשבת מה"ת ותי' החת"ס והבית מאיר כנ"ל דעיקר כוונת התורה הי' למען ינוח והרי נח וע"כ ל"ש בזה שליחות [וכעי"ז אמרתי לענין קו' הנימוק"י פ"ב דב"ק שיהי' אסור להדליק נר בע"ש שידלוק בשבת משום אשו משום חציו ותירצתי דבזה ל"ש אשמ"ח דעיקר כוונת התורה שהאדם ינוח בשבת והרי נח] וע"כ אין ראי' מזה לנ"ד

ולכאורה יש לתלות זה בפלוגתת הפוסקים אם חמץ חשיב נ"ט בר נ"ט דהיתרא או דאיסורא דלשיטות דחמץ חשיב קוה"פ היתרא בלע ואין איסור חמץ חל רק בפסח וא"כ חמץ הוי איסור גברא לא איסור חפצא וכ"כ האחרונים לענין יוהכ"פ דהוי איסור גברא משום דאיסורו תלוי בזמן. ונלע"ד סמך לזה במגילה ט': והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלוי בגופו יצא זה שאין צרעתו תלוי' בגופו אלא בימים. הנה דטומאה שאינה אלא לזמן ל"ח תלוי בגופו ול"ש לכתוב אשר "בו" הנגע ה"נ איסור התלוי בזמן ל"ח האיסור בחפץ. וכיון דהוי רק איסור גברא ראוי למיזל בתר מקום גברא לא בתר מקום החפץ. אבל להשיטות דחמץ חשיב אף קודם הפסח נ"ט בר נ"ט דאיסורא היינו דכל השנה אדם מוזהר שלא יאכל חמץ בפסח ול"ח איסור התלוי בזמן דכל השנה מוזהר ע"ז שלא יאכל חמץ בפסח רק דלא משכח"ל בכל השנה שיאכל חמץ בפסח וה"נ חמץ דומה לכל איסורים דלרוב פוסקים הוי איסור חפצא לא איסור גברא [לבד הריטב"א פ"ב דנדרים] וא"כ ראוי למיזל בתר מקום חפצא. אך כבר כתבתי לעיל דאי"ר מהא דחמץ נ"ט בר נ"ט דאיסורא דמוזהר ע"ז קוה"פ די"ל דאין האיסור חל רק בפסח ומ"מ כיון דהאיסור לא ישתנה וכמו שהוא עתה במצבו העכשוי יחול עליו איסור אח"כ ל"ח נ"ט דהתירא ותו דהר"ן כ' נדרים י"ח. דמידי דהוי איסור חפצא הוי נמי איסור גברא וא"כ ראוי למיזל בתר שניהם בין בתר מקום חפצא בין בתר גברא והוא מתאים עם דברינו לעיל דאזלי' הכא והכא לחומרא. אך ע"ז יש לדון דכיון דהוי איסור חפצא צריך האיסור לחול מקודם על החפץ ואח"כ על האדם כי תמיד צריך להיות הסיבה קודם להמסובב וכאן סיבת האיסור הוא אחפצא וממנו מסתבב איסור אגברא ואם במקום חפצא עדיין לא חל איסור חמץ א"א שיאסר מצד מקום גברא דבהתבטל הסיבה בטל המסובב

גם מש"כ דלשיטות דחמץ קוה"פ חשיב היתרא בלע הוי א"ג וראוי למיזל בתר גברא סברא זו שייך לומר לקולא דאם במקום גברא עדיין אינו פסח אין החמץ אסור בהנאה אף דבמקום חמץ כבר חל זמן איסור (וכבר כתבתי כזה לעיל אך דשם כתבתי כיון דהאדם אינו מוזהר קוה"פ ואצלו עדיין קודם הפסח וכאן כ' דכיון דהוי איסור גברא אזלי' בתר מקום גברא] אבל להיפך אם במקום האדם חל זמ"א ולא במקום החמץ אין הכרע לזה די"ל ולהדיעות דחמץ חשיב נ"ט בר נ"ט דהיתרא כמו בב"ח מינה דחמץ בלא פסח הוי כמו בליעה של בשר בלא חלב דהוי היתרא ואין איסור רק בצירוף עם חלב ה"נ אין איסור רק בצירוף חמץ עם פסח וע"כ לית להו הסברא דחמץ שמו עליו שכתבו האוסרין משום דכאן נמי אין שם איסור עליו עדיין רק בצירוף עם פסח וכיון דבמקום החמץ אין פסח נמצא דעדיין ליכא חפץ איסור דהרי אין שם רק חמץ לבדו וחמץ לבד בלא פסח ל"ח חפץ איסור וא"כ מה בכך דחמץ הוי איסור גברא ולא אי"ח והרי עכ"פ צריך שיהיה על החפץ שם האיסור שאסרה תורה ושם האיסור כאן הוא חמץ בפסח ושם באמעריקא אין שמו עליו ודוק היטב

שוב נתיישבתי דלפ"ז גם להיפך אין ראי' די"ל דאפי' לדיעות דחמץ היתרא בלע מ"מ ס"ל דאיסור חמץ חל קוה"פ היינו דחל עליו תמיד איסור שלא לאכול חמץ בפסח מ"מ חמץ קוה"פ הוי כמו בשר בלא חלב והוי כמו היתרא בלע כיון דעדיין אין שם האיסור עליו ולא בעבור שהאדם אינו מצאה עתה רק בעבור שהחפץ עדיין אין שם האיסור עלי' וכן נראה מלשון החולקין דס"ל דחמץ הוי נ"ט דאיסורא שכתבו הטעם משום דחמץ שמו עליו ש"מ דטעם המתירין משום דאין שמו עליו וק"ל

ואיך שיהי' נלע"ד להתיר בנ"ד לפמ"ש בנוב"י סי' כ' דלענין חשעעה"פ דרבנן יש לסמוך על הפוסקים כר"ש דחמץ לפני זמנו בלא כלום. והנה לשיטות הפוסקים כר"ש יש ד' דיעות חשבם באבנ"ז סי' שע"ו. א' דעת בעה"מ דלר"ש מותר אפי' באכילה מה"ת בער"פ אחר חצות עד הלילה ובהנאה מותר אפי' מדרבנן. ב' דעת הראב"ד ובעה"ע ורמב"ן ז"ל דלר"ש לפני זמנו אסור באכילה מה"ת ובהנאה מדרבנן [ומדברי הנוב"י סי' כ' משמע דלראב"ד ז"ל מותר בהנאה אפי' מדרבנן והנה מדברי הראב"ד על הרמב"ם פ"א מה.' חו"מ ה"ח אין הכרע אך מדברי הראב"ד ז"ל פ"ק דפסחים בהשגות על הרז"ה משמע קצת כאבני נזר] ג' דעת התוס' דלר"ש מותר בהנאה עד הלילה גם מדרבנן ובאכילה אסור מדאורייתא דתשביתו שלא כדרך הנאה משמע ורמב"ן במלחמות ה' כ' בלשון אחר אין לך שטעון השבתה ומותר באכילה. וכ' אבנ"ז שיש נפ"מ בין הטעמים לענין ח"ש דלטעם התוס' מותר לאכול ח"ש בער"פ אח"צ דבח"ש ליכא תשביתו ולטעם רמב"ן אין האיסור בסבת העשה דתשביתו רק שהוא ראי' מדטעון השבתה ש"מ שאסור באכילה ואף ח"ש אסור כמו בכל מא"ס. ולע"ד יש עוד נפ"מ לדעת רש"י פסחים כ"ט דמשכחת לה שיאכל חמץ של חבירו ומ"מ ישאר של חבירו בשעת אכילה לטעם קמא אין איסור אכילה בע"פ מה"ת אלא לבעלים דמצווין בתשביתו אבל לרמב"ן אסור כ"א

שיטה ד' הוא שיטת הר"ן ז"ל פ"ק דגם לר"ש אסור בהנאה מה"ת בע"פ והא דאמרי לפני זמנו בלא כלום היינו דלאו ליכא אבל מ"מ אסור מחמת העשה דתשביתו. והנה האבני נזר שם הק' ע"ז דהרי חזי' דתרומה טמאה טעון שריפה ומ"מ מותר בהנאה ונלע"ד דהנה לעיל הובאו ב טעמים לאסור חמץ ע"פ לר"ש באכילה א' דתשביתו שלא כדרך הנאתו [והיינו אכילה] משמע ב' דאין לך דבר שטעון השבתה ושרי באכילה וי"ל דהר"ן ס"ל טעם שלישי ע"ז דאע"ג דבאכילה החמץ עצמו מושבת מן העולם מ"מ לגבי האדם האוכלו ל"ח מושבת דאדרבא הוא נהנה ממנו ומשתמש בהוייתו למה שעיקרו עומד. והרי חזי' דלענין תשביתו אזלי' בתר האדם אפי' לקולא דהרי חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער וכן מפרש ויוצא