ארץ צבי (פרומר) א ריב

ק"ש וזמן קימה לבני מלכים כמעט לעולם שוה בשעה תשיעית שהוא רביע יום וכיון דצריך לעשות המצוה בח"ל דומיא דא"י ע"כ זמן ק"ש בחו"ל ג"כ ברביע יום. **(גם י"ל בלשון אחר דהנה בס' חסל"א אזולאי מעין ג' נהר ח' בשם הרה"ק רמ"ק ז"ל כי אין ההנהגה העליונה מתנהגת לא בזריחת המזרח ולא בשקיעת המערב וכן לא בצפון ולא בדרום אלא אל הנקודה של א"י הוא מובחר הישוב ופתח היכל לבנת הספיר הוא מכוון כנגדה וזריחת א"י הוא בבוקר לאשמורת הבוקר ושקיעת א"י הוא לשליטת הלילה ועד"ז יתנהגו המשמורות ומספר הימים לא יותירו ולא יעדיפו רק מה שמהווה השמש וירח הגשמי בא"י וכו' אמנם יתפשט אור היחוד מנקודה האמצעית על כל בחינת השרים אשר ישראל שוכנים בתוכה נצוצי השכינה מתפשטים עליהם בסוד גלות השכינה וכו' בעת המעותדת בגבול השר שהם משועבדים תחת ידו וזה משאז"ל ישראל בחו"ל עוע"ז בטהרה הם ואין מיחדים הזמן העליון כ"א יחוד זמן של שרים החיצונים וכו עיי"ש נמצא שאין בחו"ל זמן מצד עצמו כי עיקר הזמן הוא בא"י אף שתתפשט האורה מא"י לחו"ל באותו זמן שהוא דוגמתו וכיון דאינו תלוי בחו"ל בעצמו רק בזמן שהוא דוגמת א"י שאז מקבל הארה ממנו ע"כ אזלי' בכ"מ בתר רביע היום דאז חשוב דוגמת זמן קימה בא"י דבא"י תמיד זמן קימה ברבע היום.)** הנה דאע"ג דסוף זמן ק"ש בחו"ל אינו מסתיים בשעה תשיעית כמו בא"י מ"מ חשוב דומיא דא"י בזה דהזמן מסתיים סוף רביעית היום וזה ראי' לדברינו דנ"ד ל"ח אסור לזה ומותר לזה אע"ג דאצלינו מתחיל האיסור איזה שעות קודם לחצות של אמעריקא מ"מ בכלל כל אפין שוין דאיסור מתחיל בחצות י"ד

ולכאורה יש להביא ראי' לזה דאזלינן בתר החמץ לא בתר גברא דהנה בפסחים נ': המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער וכ' באבנ"ז או"ח סי' תנ"ד סקי"ח וז"ל ונראה דהנה פשוט דגבי פירות שביעית אין הפי' חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם על אדם היוצא. דא"כ ליתני באדם ההולך למקום אחר דאסור לאכול שם מפירות אם כלו במקומו וכן מבואר בשמעתתא ברש"י בכמה מקומות וכן בתוס' במה שכתבו דבדבר שאינו תלוי בגוף האדם עכ"ל (וכוונתו לתוס' נ"ב. בד"ה במקום] וה"ה בנ"ד לא אזלינן בתר מקום האדם רק בתר מקום החמץ. אך בע"כ לאו ראי' הוא דא"כ המוליך חמץ מפה לאמעריקא קודם הפסח באמצע השנה יהי' אסור לבני אמעריקא לאכלו כמה שעות קודם חצות שלהם בחומרי מקום שיצא משם כמו בפירות שביעית דס"ל לר"י בפסחים נ"ב. דאפילו מוליך ממקום שלח כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו חייב לבער אע"ג דבשעה שיצא ממקומו לא כלו ותו נראה דאפי' לת"ק דר"י דס"ל התם אינו חייב לבער משום דבשעה שהוציא משם לא כלו ה"ד התם דבשעה שהוציאם עדיין לא נודע מתי יכלו במקומם ויגיע זמן הביעור ע"כ ל"ש חומרי מקום שיצא משם משום דאז עדיין ל"ה החומרא כלל במקום הזה ואפשר הי' אז שיתמהמה זמן הויות הפירות יותר משא"כ בנ"ד דהדבר ברור כשמש דברגע חצות יחול זמן איסורם וזמן ממילא קאתי' וחשוב כאלו כבר היתה החומרא בפועל [דוגמא לדבר שיטת הסוברים דחמץ חשוב נ"ט בר נ"ט דאיסורא דחמץ שמו עליו] אמנם נראה ברור דשאני פירות שביעית דהיא מצוה התלו' בארץ וכן איתא בנדרים נ"ח: שאני שביעית הואיל ואיסורם ע"י קרקע ע"ש וכיון דאיסור בסיבת הקרקע שגדלו שם ע"כ אזלינן בתר מקום גידול הפירות כי הגידול הוא עיקר סיבת איסורם משא"כ לענין חמץ בפסח ל"ש למיזל בתר מקום החמץ כי אין המקום סיבת האיסור כלל כמובן

ודכירנא זה רבות בשנים אמר לי הגאון הגדול מקינצק ז"ל הערה בפסחים ל"ב. תנן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש וכו' אלא א"א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא והק' דלמא מיירי כשהכהן בעל החמץ דר במקום שעדיין הוא קודם זמן איסור חמץ והחמץ עצמו מונח במקום שכבר חל איסור חמץ ושפיר בר דמים הוא שבמקום שהכהן דר יוכל למכרו ולקחת דמים דשם הוא מותר בהנאה עדיין ע"כ שמעתי ולכאורה יש להוכיח מכח קושיא זו דאזלינן בתר מקום החמץ ולא בתר בעלים וא"כ הוא בנ"ד להיפוך כי במקום החמץ עדיין לא הגיע זמן איסורו מותר בהנאה. שוב בא לידי ס' עונג יו"ט וראיתי שם בסי' ל"ג שהביא ראי' זו לנדון זה. מ"מ יש לדחות דאזלינן לחומרא לעולם בין כשהגיע זמן איסור במקום הבעלים או במקום החמץ וכעין זה במשנה כלים פ"ג מ"א ופ"ח מ"ח בכלי העשוי למשקה וגם לאוכלין וניקב ככונס משקה מטילין אותו תמיד לחומרא עי' בתשובתי סי' נ"ה הבאתי עוד דוגמאות לזה. גם י"ל דאם הוי זמן האיסור מצד האדם ולא מצד החמץ או מצד החמץ ולא מצד האדם הוי כעין ח"ש באיכות ואסור מה"ת כמו ח"ש בכמות דאסור מה"ת וכתבתי ראיות לזה בס' שיח השדה כלל י"א דגם ח"ש באיכות אסור מה"ת ובלא"ה אין לה"ר מדהו"מ לאוקומי אוקימתא רחוקה כזו כמובן. וגם בס' עונג יו"ט כ' שהוא קצת ראי' ובודאי אין להעמיד יסוד להלכה על ראי' כזו. ואם באנו לדון מכח ראי' כזו יכולנו להביא ראי' דאזלי' בתר מקום בעלים מפסחים ז'. דפריך והא דלאחז"א ל"מ מבטל לי' מברייתא דא' שבת וא' יו"ט מבטלו בלבו ויו"ט בתר איסורו הוא. ולכאורה קשה לוקמי' כגון שבמקום הבעלים כבר קידש היום ונכנס ליל פסח ובמקום החמץ עדיין קודם שש וע"כ מבטלו בלבו משום דבמקום החמץ קודם זמ"א ע"כ ברשותי' קאי וע"כ דאזלי' בתר מקום בעל החמץ. אך לקושטא אין זו ראיה מה שהי' יכול לאוקמי באוקימתא רחוקה כזו ואין להעמיד יסוד להלכה על ראיות כאלה

ובעיקר נדון דהתם כשהיא במקום שעדיין אין איסור חמץ והחמץ במקום שכבר חל איסורו נראה דלדיעות דחמץ חשוב נ"ט בר נ"ט דהיתרא ולא חל איסור חמץ רק בהגיע פסח מ"מ יותר כיון דהאדם במקום שעדיין לא הגיע חג הפסח לא חל עליו עדיין איסה"נ דחמץ בפסח וכעי"ז כ' הב"ח או"ח סי' תקפ"ה דקודם ר"ה אין חל מצות שופר וכעי"ז רש"י פסחים ס"ט. דקודם חצות אין חל מצות פסח אך לדיעות דחמץ הוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא יש להסתפק דאולי חל האיסור קוה"פ א"ד לעולם אין חל האיסור עד הפסח מ"מ כיון דהחמץ לא ישתנה בפסח ומ"מ יאסר אז חשוב נ"ט בנ"ט דאיסורא וכן משמע הלשון חמץ שמו עליו שכתבו הפוסקים

ולולא דמסתפינא נלע"ד לדמות דבר זה למה שנסתפק בס' מנחת חינוך בהניח פת בשבת עם חשיכה בתוך התנור ונאפה במוצאי שבת אם חייב או לא. ובס' חלקת יואב סי' י' הביא ראי' מירושלמי שבת פ"ק דחייב ובאגלי טל מ' זורע סק"ח אות ח' חולק על דבריו דבירו' ליתא דחייב אלא דאסור ע"ש והתם נמי האדם עומד בתוך השבת ופועל מלאכה חוץ לשבת [ודומה לאדם העומד במקום שאין פסח עדיין ויש לו חמץ במקום שכבר חל פסח והוי כעומד חוץ לפסח ויש לו חמץ בתוך הפסח] ואף שכ' בנימוקי יוסף פ"ב דב"ק דאשו משום חציו חשוב כי עשה הכל בשעת הצתה הי"ד דדנין על האדם הפועל אבל אם דנין על הפעולה הנעשית ודאי ל"ח שנעשה עכשיו אלא אח"כ וכן שמעתי מאדמו"ר זצ"ל מסאכטשוב אהא דתענית כ"ט אלו הוינא התם קבעת בעשירי ואע"ג דהצתת המקדש