ארץ צבי (פרומר) א ריא

בנ"ד דאצל הישראל אין החמץ שוה מאומה ואצל הנכרי שוה כל המחיר וא"כ בזה הישר והטוב שהישראל יוותר נגד הנכרי מצד ספק גזל נכרי וגדולה מזו כתבו התוס' בע"ז כ'. ד"ה ור"מ ההוא אצטריך להקדים נתינה לגר למכירה דנכרי וא"ת וכי אם יש לו לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לנכרי והלא אפי' לישראל אינו מצווה על כך. וי"ל דדוקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל שלא הי' עוב"כ מצויים ביניהם ולגר הוא שוה הרבה כשאר בשר עכ"ל. הנה סברת התוס' ל"ש רק בגר תושב דלית בי' לא תחנם ואנו מצווים להחיותו כדאיתא בש"ס ע"ז שם משא"כ בנכרי דאסור לוותר נגדו על חנם משום לא תחנם. אמנם בנ"ד הוא ספק גזל אצל שניהם ואנו צריכים לפשר ביניהם ודאי נכון יותר שהישראל יוותר נגד הנכרי בזה משום דלישראל אינו שוה] מאומה ואצל הנכרי הוא בכל שויו. עוי"ל דידוע קו' הר"י באסאן דכל ספק ממון לקולא לנתבע הא הוי ס' גזל ותי' דא"ת ליתן להתובע א"כ גם אצלו יהי' ספק גזל ובנ"ד נראה לי דאצל הנכרי ליכא ספק גזל כיון דאצל הישראל אינו שוה מאומה ואע"ג דכ' הרה"מ דגם חצי פרוטה אסור לגזול מה"ת כמו חצי שיעור אסור מן התורה היי"ד היכא דשייך חזי לאיצטרופי משא"כ באיסור הנאה. וכעי"ז מחלק בגיטין כ'. בין כתבו על עלה של זית לאיסור הנאה. עוי"ל דהנה בתשו' הרי"מ ז"ל סי' ה' כ' הטעם דספק ממון לקולא משום שלך קודם לכל אדם וע"כ א"צ לוותר זכות ספק שלו מחמת זכות ספק של חבירו ע"ש. ונראה לפענ"ד ראי' לדבריו ז"ל מנימוקי יוסף בב"מ מ"ג. בהא דאיבעיא קשר משונה מה תיקו דהיכא דספק אם יש לו היתר שימוש בממון חבירו או לא הוי תיקו באיסורי ולחומרא ע"ש ולכאו' ק' מ"ש מכל ספק ממון דלקולא ולהנ"ל אתי שפיר דדוקא בספק בממונו אז אזלי' לקולא וא"צ לוותר זכות ממונו בשביל חבירו משא"כ בזה דודאי אין זה ממונו רק ממון חבירו אך שיש ס' אם יש לו זכות להשתמש בממון חברו אזלינן לחומרא. עוד ראי' מרא"ש רפ"ב דב"מ בספק אבידה ספק הפקר אזלינן לחומרא ואסור ליטלו לעצמו והוא ג"כ מטעם הנ"ל כיון דזה ודאי שאינו שלו ול"ש שלך קודם לשל חברו אזלי' לחומרא. עוד ראי' מהרמב"ם פט"ז מה' מלוה ולוה בענין חנוני על פנקסו דשניהם נשבעין ונוטלין מ"מ אם מת פועל או בעה"ח נוטל החנוני שלא בשבועה מפני שאין בעה"ב מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד וכמעט שמפורש כאן סברא הנ"ל דכיון דאינו צריך לוותר משלו כלום אזלי' בספק ממון לחומרא לנתבע (ובהאי ענינא ק"ק לי דבב"ת כ"א: פשיטא לי בר מתא אבר מתא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשאי ל"מ מעכב בעי' ר"ה ברדר"י בר מבואה אבר מבואה אחרינא מה תיקו. וקיי"ל דקולא לנתבע עי' סמ"ע סי' קנ"ו ס"ק ט"ז והתם אין לבר מבואה אחרינא קנין במבוי זו ול"ש שלך קודם ולמה ניזיל לקולא ויש ליישב) **(ובההוא ענינא ראיתי בב"י חו"מ סי' כ"ח אהא דב"ק קי"ג הא בר ישראל דידע סהדותא לעכו"ם ואזיל ומסהיד לי' בדינא דנכרי על ישראל חברי' משמתינן לי' משום דמפיק ממונא אפומא דחד וכו' ואיבעיא לן אדם חשוב דסמכי עלי כבי תרי מהו וכו' ואסיק בתיקו וכ' הרא"ש דכיון דלא איפשטא אזיל ומסהיד וכ' ב"י סי' כ"ח משום דהוי כס' ממון לקולא לנתבע. ולפמ"ש ל"ש זה דא"צ לוותר כלום משלו ובלא"ה דברי ב"י תמוהין שכ' דכיון דתובעין ממנו העדות הוי כנתבע עיי"ש והיא פלא דלקולא לנתבע היינו שא"צ ליתן מה שתובעין ממנו וכאן להיפך אזיל ומסהיד ואכמ"ל.)** ונשוב לנ"ד נראה דל"ש אצל הישראל שלך קודם כיון דהחמץ אינו שוה מאומה עבורו ואין צריך לוותר כלום משלו וא"כ ל"ש גבי' ספק ממון לקולא משא"כ אצל הנכרי דעבורו החמץ ראוי לכל צרכיו ע"כ זכות הנכרי קודם

וכל זה אם הקנה להנכרי מקום החמוצים באמעריקא. אבל הקנה בשאר קנינים דצריך להקנות גוף החמוצים לכאורה ל"מ לאחז"א דלאו ברשותי' קאי אך בנ"ד יש ספק מחמת שהחמוצים היו אז בשעת מכירה באמעריקא במקום שלא חל עדיין איסור הנאה של החמץ מחמת ששם הוא קודם חצות כמ"ש השואל. ולכאורה יש לפשוט ספק זה מגיטין פ"ג. היכא מצינו אסור לזה ומותר לזה האסור אסור לכל והמותר מותר לכל ע"ש וחמץ זה מותר לכל אנשי אמעריקא באותה שעה וא"א שיהי' אסור לדידן. אך אין זה ראי' דזה ל"ח אסור לזה ומותר לזה דאסור לכל ישראל אחר חצות ומותר קודם חצות דכולם שוים בדבר אך דלבני אמעריקא קודם חצות ואצלינו אחר חצות וזה ל"ח חילוק. והראי' לזה דאל"כ ק' דאם איש מאירופא יסע לאמעריקא יהי' חל עליו איסור חמץ הרבה שעות קודם חצות של אמעריקא דנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וכן הנוסע מכאן לווארשא במקום שהשקיעה מאוחרת ממקומו בשעה או שתים יהי' צריך לפסוק ממלאכה בע"ש כחומרי מקומו אף שהוא במקום שהוא שם עדיין שעה או שתים לפני השקיעה דהרי אפי' בדאורייתא אזלינן בתר חומרי מקום שיצא משם כפסחים נ"ב. לענין פירות שביעית ולא אשטמתי הפוסקים לכתוב דין חדש כזה וגם פוק חזי מה עמא דבר ומעשים בכל יום להיפוך. ע"כ דל"ח כלל שעושה נגד חומרי מקומו] וכולם שוים בדבר שפוסקים ממלאכה בשקיעת החמה ומאכילת חמץ בחצות ע"פ [ומדרבנן ד' שעות ביום] וראי' לזה מהא דמבואר ברש"י מנחות ע"ו. ד"ה קצירה וכו' דהא מיום הביאכם כתיב ולא משעת הביאכם וכיון דחשכה מבערב יום הביאכם הוא עכ"ל משמע דמה דזמן ספירה מתחיל תחלת הלילה דט"ז משום דאז עכ"פ הוא יום הבאה של העומר. וא"כ ק' לכאורה במקומות הרחוקים איזה שעות מירושלים ששם שקעה"ח מתחיל איזה שעות מוקדם לירושלים איך סופרין מתחלת הלילה והרי אכתי לא יום הביאכם הוא דהרי בשום מקום בעולם ליכא חיוב הבאת העומר רק בירושלים ובירושלים עדיין לא נתקדש היום וע"כ צ"ל דכיון דיום ט"ז ניסן הוי יום הביאכם בירושלים חשיב בכ"מ בט"ז שלו יום הבאה של העומר אע"ג דאכתי לא הוי ט"ז בירושלים

וזה כביר שמעתי מגדול א' קו' בפסחים ה'. זמן שחיטה קאמר רחמנא עיי"ש וק' דא"כ לא יהי' חמץ אסור רק בעת שבירושלים הוא חצות כי אין זמן שחיטה רק בירושלים ע"כ שמעתי. אמנם להאמור א"ש דחצות י"ד חשוב זמן שחיטה בכ"מ אע"ג דאכתי ל"ה חצות בירושלים וכמו דחשוב יום הביאכם. וכעי"ז נראה לענ"ד בענין קריאת שמע עד ג' שעות כתב הרמב"ם והר"ב ז"ל וכן פסקו רוב פוסקים דאזלינן בתר שעות זמניות ולכאורה ק' טובא דג' שעות הרי לא כתיבו בקרא רק כתיב ובקומך ומסברא אמרינן עד ג' שעות כדרך בני מלכים לעמוד בג' שעות. ובענין זה ל"ש למיזל בתר שעות זמניות והרי בקיץ בימים הארוכים זמן ק"ש לפעמים בשעה ששית וחצי וידוע שבני מלכים עדיין ישינים איזה שעות אח"כ. וע"כ צ"ל לפמש"כ הרמב"ן פ' אחרי דעיקר המצות הן בארץ ישראל ובחוץ לארץ הוא רק כדי שלא ישתכחו כשישובו לא"י ע"ש ובא"י מצות