ארץ צבי (פרומר) א רי

אינו ראוי להתכבד מ"מ אחר שיתבטל יהי' ראוי להתכבד כמ"ש התוס' חולין דף ק"י ואע"ג דחוזר חלילה דאם תאמר דלא בטיל א"כ לעולם אינו ראוי להתכבד. והא דחה"ל לא בטל דרבנן הוא. הנה אפי' בדרבנן בחוזר חלילה אזלי' לחומרא: **(י"ל דהתוס' ס"ל דחה"ל מה"ת לא בטיל ואזלי לשיטתם במעילה כ"א. דדבר חשוב מה"ת לא בטיל וכן בתוס' ב"מ ו': מבואר דדבר שבמנין מה"ת לא בטיל. וכן יש להוכיח מר"ש פ"ג דערלה מ"ז ד"ה שהי' רמ"א וכו' וצפורי מצורע חשובין כחה"ל וכו' א"נ שחיטה חשובי בהדי' דאתקיש לעוף טמא דדרשינן בפ"ב דקדושין לזה א"ש לא תאכל לרבות השחיטה והקשה לי ח"א דחה"ל מדרבנן לא בטיל ואיך ילפי' זה מקרא מהיקשא ולהנ"ל א"ש דר"ש משאנץ בעל התוס' ס"ל כתוס' דדבר חשוב מה"ת לא בטיל

):)** ובההוא ענינא נלע"ד דבר מש"כ הט"ז ביו"ד סי' ק"י בתערובות חה"ל עם חתיכות שאין ר"ל מבהמה אחת דגם החתיכות שאינן ראויות להתכבד אסורין כיון דיש מבהמה זו חה"ל שאינו בטל נגרר שאר הבהמה אחרי החה"ל. ולע"ד נראה דל"ש בזה גרירה דבאמת ראוי דגם החתיכות הר"ל יהי' מותרין משום דכ"ז שאינו בטל אינו ר"ל (וגם באיסורי אכילה שייך כמש"כ הפת"ש בשם נו"ב] רק דחוזר חלילה דאם נימא דבטל שוב יהי' ראויות להתכבד וא"כ אליבא דאמת דאינו בטל ונשאר החה"ל באיסורו שוב באמת אין ראוי להתכבד וראוי שיהי' בטל וא"כ א"א לומר שהחתיכות שאין ר"ל יוגררו אחרי החה"ל דהרי אליבא דאמת גם החה"ל לפי מהותן העכשוי יש להם ביטול אלא דא"א להורות כן בפועל דא"כ יהי' שוב חה"ל אבל אם אין מורין כן הוי אינו ר"ל ושפיר החתיכות האחרות מתבטלות ודו"ק היטב. וכעי"ז ממש מצינו ביבמות י"ג: דטעמא דב"ש דמתירין צרה משום דאין אחע"א ואין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח ול"ה צרת ערוה והק' התוס' דא"כ תתייבם יבומי ותי' דאי פקע אשת אח חייל אחות אשה הילכך לא פקע והוא מש"ס לקמן ל"ב. ומ"מ הצרה מתייבמת דל"ח צרת ערוה כיון דלפי האמת אין מתירין איסור אשת אח ממילא אין איסור אחות אשה יכול לחול וא"כ ל"ה צרת ערוה וכן ממש בנ"ד ודו"ק

הן אמת דברשב"א וריטב"א ביבמות שם כ' דהצרה מותרת משום דמחיים לא חל איסור אחות אשה והוא כמש"כ התוס' כ"ו: דצרת ערוה לאחר נפילה מותרת. משמע דלאחר נפילה באמת חשובה צרת ערוה. אך התם י"ל דאף דאיסור אחות אשה לא חייל עדיין מ"מ כיון דכל סיבת האיסור הוא מחמת איסור אחות אשה דאם נתיר איסור א"א יחול אחות אשה וכה"ג חשובה ג"כ צרת ערוה והתוס' לשיטתיי' לעיל יו"ד. שכ' דא"א אינה פוטרת צרתה כגון האומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני משום דלא דמי' לאחות אשה כיון דכ"ז שלא נבעלה לפלוני ליכא איסור א"א עיי"ש הנה דאע"ג דמצד איסור א"א היא מתעכבת מלהתייבם מ"מ כיון דעדיין לא חל עלי' איסור א"א ל"ח ערוה. והרשב"א לשי' בריש מכילתין שתי' תי' אחר על קו' זו דאשת אח תפטור צרתה עיי"ש. הנה דס"ל דאף דאכתי לא חל איסור א"א מ"מ כיון דמצד א"א נמנעת מיבום חשובה כערוה לפטור צרה וה"נ באחות אשה ואף דלא חל על אשת אח מ"מ כיון דהסיבה המעכבת היבום הוא איסור אחות אשה חשובה כערוה לפטור צרתה

איך שיהי' נתבאר דחמץ ש"י אינו ברשותו וא"כ לכאורה ל"מ מכירתו אחר שש מ"מ נראה לענ"ד דאם כ' בנוסח השטר מכירה דמקנה לו מקום החמוצים באמעריקא שיקנה הנכרי בחצר מועיל כיון דאיסור הנאה אינו שלו וכ"א יכול לזכות בה כזוכה מן ההפקר א"כ גם הנכרי יוכל לזכות בה בקנין חצר והא דעשאן הכ' כאלו ברשותו הוא כל זמן שלא זכה בה אחר אבל כאן שהנכרי קנאו בקנין חצר ל"ש עשאן. וכן מבואר באבנ"ז או"ח ח"ב סי' תקכ"ח סק"ב וג'. אמנם אם לא הקנה לו מקום החמוצים רק קרקע אחרת ואגב קרקע הקנה לו החמוצים או קנין כסף או קנין סודר שלש אלה לא יועילו ולא יצילו בנ"ד דכיון דהנכרי לא עשה מעשה קנין בגוף החמץ רק מחמת שהישראל מקנה לו והרי החמץ אינו ברשותו להקנות ודוקא בקנין חצר דמשום יד אתרבאי וחשוב כאלו הנכרי בעצמו זוכה מן ההפקר ואינו צריך כלל להקנאת הבעלים בעצם החמץ רק לענין המקום והמקום בודאי ברשותו להקנות וכיון שהנכרי קונה המקום ממילא קונה אח"כ החמוצים אפי' בלא רצון הישראל כלל כזוכה מן ההפקר משא"כ כשצריך הקנאת הישראל בעצם החמץ ודאי ל"מ דלאו ברשותו קאי להקנות כנ"ל. שו"ר בנוב"י תשובה ס"ג מ"ת מבואר להדיא כדברי אלה

אמנם אפי' כשהקנה לו החצר עדיין תלוי במחלוקת הפוסקים אם חצר קונה בנכרי. לדעת בעל אמונת שמואל הובא בקצוה"ח סי' קצ"ד ל"מ קנין חצר בנכרי דחצר משום שליחות איתרבאי ואין שליחות לנכרי וכן דעת כמה אחרונים המחזיקים בימינו לעומת זה יש כמה דיעות החולקים עליו. אמנם בזה רבו המתירים על האוסרים עוד נראה לענ"ד אפי' הי' בזה ספק השקול יש להקל בנ"ד דלענין זה יש מעלה במכירה אחר חצות ממכירה קודם חצות. דבשלמא כשמוכר קודם חצות י"ל דספק קנין מוקמינן החמץ בחזקת מרא קמא והממע"ה כמבואר בב"מ בסוגיא דתקפו כהן דאם נימא תק"כ מוציאין מידו חשוב ודאי של בעלים ראשונים נמצא דאפי' ספק מכירה ליכא וכ"ת דמ"מ אחר חצות שנעשה הפקר יקנה הנכרי בחצר הרי כ' בנתיבות דאפי'. להדיעות דחצר קונה בנכרי מ"מ אינו קונה שלא מדעתו ואחר חצות אין לו כוונה לקנות] אמנם במוכר אחר חצות דכבר פקע רשות בעלים ול"ש חזקת מרא קמא ואע"ג דעשאן הכתוב כאלו ברשותו ה"ד לחומרא לעבור בבל יראה אבל לא לשום דבר כמבואר בפסחים ו': דלאו ברשותו קאי לא לבטלו ולא לקדש בו את האשה. אך יש לדון להדיעות דאיסור הנאה חשוב שלו רק אינו ברשותו [ומ"מ אינו יכול להקנות כיון דאינו ברשותו] א"כ אפשר דגם בזה שייך לאוקמי בחזקת מרא קמא. אך נראה לפמש"כ תוס' בב"מ ו': ד"ה פוטר בממונו דבתפוס ברשות אין מוציאין מידו וכאן תפוס ברשות הבעלים וברצונם הטוב וכיון דחמץ מונח בחצר של הנכרי הוי כמוחזק ותפוס ואין מוציאין מידו. עוד י"ל לפי מה שכ' בתשובותי במק"א הא דספק ממון קולא לנתבע משום דמצינו לפעמים דכופין על לפנים משורת הדין כמו דינא דבר מצרא וכן שומא הדרא לעולם אע"ג שאינו רק משום ועשית הישר והטוב מ"מ ראו חכז"ל בחכמתם דראוי לכוף ע"ז והרי דעת המרדכי הובא ברמ"א סי' י"ב ס"ב דכל ב"ד יכולין לכוף על לפמשה"ד ומכ"ש שיש לחכמים ז"ל כח לזה במקום שנראה להם שכך ראוי והגון וכן הוא לענין ספק ממון קולא לנתבע ראו חכז"ל בחכמתם כיון דסוף סוף לא יהי' להתובע דמה חזית דדמא דהאי סומק טפי דילמא כו' אין עצה רק לומר יהי' מונח ע"ד גם לי גם לך לא יהי' ראו חכמים ז"ל בחכמתם שהישר והטוב בזה שימחול התובע כיון שהנתבע מוחזק והבאתי ראיה מרא"ש רפ"ב דב"מ דבמציאה שהוא ס' אם הוא שלו אם חייב להכריז חייב להכריז מצד ס' וק' נימא ס' ממון לקולא ולהנ"ל א"ש טובא דכאן הסברא להיפך שיכריז דכיון דבעלים יש להם ס' הפסד והמוצא אין לו רק ס' מניעת הריוח ודאי הישר והטוב בזה הוא להכריז, לפי"ז