ארץ צבי (פרומר) א רט

סי' פ"ג לכבוד ידידי הרבני החסיד יקר רוח מ' שרגא יאקובאוויטש נ"י בסאסנאווצע

ע"ד השאלה ששכח ולא מכר חמצו שיש לו באמעריקא עד אחר זמן איסור דפה סאסנאווצע כי יש חילוק מפה לאמעריקא בששה שעות ובעת שבפה הוא שעה י"ב חצות היום שם הוא שעה ו' בבוקר והספק מחמת שביטל בלילה אחר הבדיקה וגם ביום בשעת שריפת החמץ את כל החמץ אשר לו ובתוכם גם החמץ מאמעריקא. גם החשש שמא ימצא בפסח ויבא לאוכלו ל"ש בזה כי א"א לבא שמה בפסח לכן בביטול לחוד סגי. ואת"ל דל"מ י"ל שאיסור חמץ עוד לא הגיע שמה בשעה זו. גם י"ל דאיסור חמץ איסור גברא ואזלי' בתר מקומו וכאן הוא כבר אחר זמ"א ול"ה ברשותו למכור. ובנדון זה יש להסתפק גם בשאר דברים כגון שביתת בהמתו שיש לו שמה מתי חל שביתתו אם כפי מקום האדם או כמקום בהמתו. ע"כ השאלה [וטרם אתחיל התשובה] הנני להעירו בב' דברים א' שאם כ' שט"מ על חמצו בסאסנאווצע וכתב שכ החמוצים שלו אפי' שבשאר מקומות יהי' בכלל המכירה כמו שכמה רבנים נוהגים וגם אני נוהג כן אין ס' שהחמץ מותר. שנית שיתברר לו היטב שהאמת כן הוא שפה מוקדם זמ"א חמץ לאמעריקא כי בשדה חמד מערכת חו"מ דף מ' כ' להיפך עיי"ש ויחקור היטב ע"ז]

תשובה לפי הנראה נסע כבודו מאמעריקא לפני פורים ולפי"ז יש לכאורה להתיר דדומה למפרש ויוצא בשיירה ל' יום קודם לפסח ואין דעתו לחזור בתוך הפסח דלכ"ע אין צריך לבער כפסחים ו' ובשו"ע או"ח סי' תל"ו אך בשו"ע הרב ז"ל שם בקונטרס אחרון ס"ק ו' כ' דאע"ג דאין זקוק לבער מ"מ אסור אחר הפסח משום שעעה"פ וכעי"ז כ' הרמ"א שם סעיף א' ע"ש

עתה נבוא לענין המכירה שהי' לאחר חצות ולכאורה לית בה מששא דאסור בהנאה ואין בידו למכרה כדאמרי' בגמ' (פסחים ה':) דלאחר זמן איסורו לאו ברשותי' קאי ולא מצי מבטל לה. גם בתוס' סנהדרין פ'. בד"ה בשור דאיסור הנאה אינו יכול למכור. ובנוב"י סימן י"ט הביא דבריהם וכ' סתירה לזה מהרמב"ם שכ' דקנה חמץ בפסח לוקה הנה דשייך קנין גם באיסורי הנאה אמנם המעיין בר"ן ריש פ' כל הצלמים יראה שהעיר בזה על הרמב"ם ז"ל דהא אין זכי' באיסורי הנאה ותירץ דבתר מעיקרא אזלינן ומעיקרא הי' ברשות נכרי ושייך בה זכיי' ומזה למד הר"ן לענין ע"ז של נכרי דיכול ישראל לזכות בה משום דבתר מעיקרא אזלינן וכשהי' ביד נכרי הי' לה היתר ע"י ביטול דע"ז של נכרי יש לה ביטול ע"כ מועיל בה זכי' ואף דע"י הזכי' נעשה של ישראל וע"ז ש"י אין לה ביטול מ"מ בתר מעיקרא אזלינן ע"ש ולכאורה דברי הר"ן ז"ל תמוהין דבשלמא בע"ז יש חילוק בין של נכרי ושל ישראל דש"נ יש לה היתר ע"י ביטול משא"כ בש"י אבל חמץ מה נפ"מ בין של נכרי לש"י דגם חמץ של נכרי אסור בהנאה כמ"ש ריב"ש סי' ת' וכמסקנא פסחים כ"ט דהדר בי' ר' אחא בר יעקב מהא דמקשינן שאור דאכילה לשאור דראי' ולכאורה י"ל דבשלמא חמץ של נכרי יהי' מותר לאחר הפסח וחשוב ברשותו משום גורם לממון כממון דמי משא"כ חמץ של ישראל אסור לאחר הפסח. אך ק' דקיי"ל כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר בהנאה מן התורה א"כ מן התורה גם חמץ של ישראל ברשותו חשוב וא"כ למה אר"א בי דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכ' כאלו הן ברשותו ואחד מהן חמץ בפסח וקשה מן התורה למה צריך הכ' עשאן תפ"ל כיון דמותר מה"ת לאחר הפסח א"כ הוא ברשותו מן הדין עוד ק' [אפילו נימא דר"א ס"ל כר"י דחמץ לאח"ז מה"ת] א"כ לר"ש אין ראי' דאמרי' עשאן כיון דמותר מה"ת לאחה"פ וא"כ בתר דתקינו חכמים שיהי' אסור אחה"פ ראוי שלא יעבור כלל בבל יראה בפסח כיון דאינו ברשותו דגם איסה"נ דרבנן חשוב מה"ת אינו ברשותו (פסחים ה':) אך ז"א דחוזר חלילה דאי נימא דאינו עובר בבל יראה א"כ יהי' מותר לאחה"פ דל"ש לקנסו וא"כ הוא ברשותו וא"כ עובר בבל יראה ואזלי' לחומרא כתוס' (בב"מ ל'.) מ"מ י"ל דלענין חמץ שעעה"פ דרבנן גם חוזר חלילה אזלי' לקולא דכל חוזר חלילה דומה לספק ובדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא ויש להוסיף ביאור לזה דהיכא דחוזר חלילה ראוי למיזל לקולא בדרבנן דהנה הר"ן ר"פ המדיר כ' דהיכא דמה"ת חל נדר ומדרבנן חוזר חלילה אזלי' בתר דאורייתא וחייל עיי"ש ואני הבאתי סמוכין לזה מהגמ' תמורה כ"ה. האומר בכור עם יציאת רובו קדוש דברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין הנה היכא דיש לצדד לכאן ולכאן בלא הכרע כמו כאן דבאין בב"א קדושת בכור וקדושת האדם אזלי' בתר דברי הרב. וה"נ הדאורייתא והדרבנן הוי כמו דברי הרב ודברי התלמיד וכיון דחוזר חלילה ויש לצדד לכאן ולכאן אזלי' בתר דאורייתא שהיא דברי הרב וכיון דמה"ת חמץ שעעה"פ מותר רק מדרבנן אסור וכיון דהדרבנן חוזר חלילה אזלי' בתר דאורייתא ושרי וכן בכל חוזר חלילה בדרבנן ודו"ק. וי"ל עוד הערה חדשה לפ"מ דאי' בפסחים ל' דע"י תערובת לא קניס ר"ש ועיי"ש בר"ח וכל חוזר חלילה הוי כעין חמץ ע"י תערובות כעין איסור והיתר מעורבין יחד דא"א להחליט איסור שישאר האיסור כסדר בלי הפסק דתיכף כשתאמר אסור מסתבב ממנו היתר ומהיתר מסתבב איסור ולעולם אין עומד במצב אחד והוי כעין תערובות מהותין דומיא דדברי הר"ח ז"ל שם דגם בתערובת באיכות לא גזר ר"ש עש"ה. ועי' חידושי הר"ן בב"מ דף מ"א

אמנם יש לבאר דברי הר"ן ז"ל באופן אחר דלעולם ראוי שחמץ יחשב ברשותו משום דיהיה מותר לאחה"פ וכעין דאי' בבכורות י"א דפטר חמור חשוב ממון בעלים משום דחזי לבינו ובינו וכעין דברי הר"ן הנ"ל דע"ז של נכרי חשוב ברשותו משום דיש לו ביטול וכעין תוס' קידושין נ"ג: דמעשר שני ממון בעלים אפי' בגבולין משום דחזי בירושלים ה"נ חב"פ חשוב ממון בעלים משום דחזי לאחה"פ והזמן והמקום אחד כמ"ש המהר"ל ז"ל בתפארת ר"פ כ"ו וכעי"ז רש"י זבחים כ"ח. ד"ה פיגול דחוץ למחיצה דמי לחוץ לזמן (ודוגמא לזה בפסחים צ"ה. ולא ישאירו ממנו עד בוקר מרבה לא תוציאו דדמי ליה דהאי נפסל בנותר והאי נפסל ביוצא] והא דחמץ חשוב אינו ברשותו הוא מחמת חיוב תשביתו מחמת דמצוה עליו לבערו וא"א שישאר לאחה"פ ויבא לידי היתר. ע"כ דוקא חמץ של ישראל אין בו זכי' אבל חמץ של נכרי דהנכרי אינו מצוה לבערו ועומד לבוא לידי היתר שפיר בר זכיה הוא כמו ע"ז של נכרי

אמנם מה שכתבתי דהא דחמץ אינו ברשותו הוא מחמת חיוב ביעור מצאתי בזה מחלוקת דבשו"ע הרב ז"ל סי' תמ"ה בקונטרס אחרון סק"ב כתב דחמץ אינו רשותו הוא מחמת איסור הנאה ולא מצד שמוזהר עליו לבערו ע"ש ולעומת זה באבני נזר או"ח ח"ב סי' של"ג ס"ק כ"ב כ' שהוא משום חיוב תשביתו. ודברי הרב ז"ל א"א לומר כמו שכתבתי איפוא רק כמש"כ מעיקרא דחמץ ש"י אסור לאחה"פ וחמץ של נכרי מותר לאחה"פ. ומה שהקשיתי ע"ז דא"כ חוזר חלילה ולענין חמץ שעעה"פ דהוא דרבנן ראוי למיזל לקולא אינו הכרח דמצינו דחתיכה ראוי' להתכבד אפי' באיסור הנאה לא בטיל אע"ג דעתה