ארץ צבי (פרומר) א רז

שלימה דהנאת הגוף מקושרת עם שביעת הרצון. וכשאין ההנאה ברצונו ניקלש כח ההנאה משא"כ במכירת חמץ דהוי הנאת ריוח ומה בכך שאינו יודע הרי סו"ס נתרבה ממונו והרויח מהאיסור עכת"ד. ולע"ד אפי' לו יהי' כדברי כ"ת מ"מ ל"ח אלא מתעסק כיון דאינו יודע כלל מהמעשה והלא בכל איסורין שבתורה כשאינו יודע מהמעשה פטור משום מתעסק אף דהמעשה נעשית בשלימות גם בלא ידיעתו ול"ש כאן שכן נהנה כיון דליכא רגש הנאה כמובן. בפרט לדעת הר"ן פ' גה"נ ל"א שכן נהנה רק בחלבים ועריות] ולאבני נזר או"ח סי' רנ"א סקי"ג אין בו איסור תורה א במתעסק ולדעת ריטב"א ורמב"ן ריש מו"ק ליכא לפ"ע באיסור דרבנן ואפילו לדעת תוס' דגם באיסור דרבנן איכא לפ"ע מ"מ י"ל בנ"ד דטוב יותר להרב למכור החמץ להצילו ש מב"י דאורייתא שעובר בכל רגע אף שמכשילו עי"ז באיסור דרבנן. שאינו עובר ע"ז רק פעם א' ולשון האיסור לפ"ע לא תתן מכשול. וכאן דתקונו יתר על קלקולו ל"ח מכשול הא חדא. שנית הרי כ' באבני נזר או"ח סי' של"ג סקי"ג ש דהנאה בלא מעשה לגמרי שרי וכאן חשיב בלא מעשה. ואף למ"ש הלח"מ פי"ב מה' עכו"ם דהעושה ע"ז בשליחותו חשיב מעשיו משום ששא"כ י"ל דהיי"ד בשליחות שהוא ממש כאלו עשה המשלח משא"כ בזכיי' אע"ג דמטעם שליחות מ"מ ל"ח ממש כמותו כמ"ש בשו"ת ד"ח בשם ריב"ש

ומ"ש כת"ר דכיון דילפי' הנאת חמץ מלא תאכל הנאה המביא לידי אכילה ע"כ אין זה תלוי ברגש הנאה סו"ס הריוח מביא לידי אכילה עכת"ד כת"ר נ"י ולע"ד אע"ג דילפי' מהנאה המביא לידי אכילה מ"מ טעם האיסור אינו בשביל זה דהרי האיסור נקרא בלשון חז"ל הנאה הנה דעיקר האיסור רגש ההנאה. וגדולה מזו מצינו בב"ח דאע"ג דתלתא לא תבשל כתיבי חד לאיסור אכילה וחד לאיסה"נ וחד לאיסור בישול מ"מ הנאה הוא רק ענף מאכילה ולא איסור בפ"ע ומה"ט אינו נחשב במנין תרי"ג ללאו בפ"ע כמ"ש הרמב"ם בסהמ"צ מצו' קפ"ז עיי"ש היטב וכש"כ בחמץ שהוא נכלל בלאו א' עם אכילה שהוא ענף מאכילה. ומינה דעיקר האיסור הוא רגש ההנאה דומי' דאכילה (וברמב"ם בכריתות בנקודה נפלאה דכל הנאה הוא ענף מאכילה) ותו דלדברי כת"ר יהיו שאר הנאות מותרין כגון הסקה והנאת ריבוי אורה שאין מביאין לידי אכילה וכ"ת מ"מ מה שמרויח שאי"צ להוציא על הנאת אלו זה מביא לידי אכילה ז"א דהנאה זו הוי בגדר מבריח ארי ול"ח הנאה ותו דבתוס' חולין קל"א. דבאכילה ל"ש משתרשי לי' דהי' יכול להתענות וכש"כ בהנאות יתרות כאלו דל"ש משתרשי לי' וע"כ דהאיסור מחמת ההנאה עצמה

לבר מכל דין הרי הא דילפי' הנאת חמץ מלא יאכל היי"ד לחזקי' והרמב"ם פ"ח ממא"ס פ' כר' אבוהו. ואף דבפ"א מה' חמץ מייתי דרשה דחזקי' כבר כתב הלח"מ שם משום דדרשה זו פשיטא יותר. וע"ד פלפול אולי יש לחזק בזה דברי כת"ר. דמש"ה מייתי הרמב"ם וגם הרי"ף דרשה דחזקי' מלא יאכל לא יהי' בו היתר אכילה אף דהם ז"ל פסקו כר"א משום דנפ"מ לדין הנ"ל במוכר איסה"נ שלו שלא מדעתו דלדרשה דר"א שהאיסור מצד דהנאה בכלל אכילה והיינו כמ"ש הרמב"ם בפהמ"ש בכריתות דכל הנאה ענף אכילה. וכ"מ בב"ק דף ג' תולדה דשן מה הוא טנפה פירות להנאתה ונתחככה בכותל להנאתה. הנה דכל הנאות תולדה לאכילה ואכילה הוא ראש לכל הנאות וא"כ איסור מכירה הוא רק מצד הנאה. וא"כ צריך דוקא ידיעה ורגש הנאה ובמוכר איסה"נ שלו שלא מדעתו שרי. ע"כ מייתי רמב"ם ורי"ף גם דרשה דחזקי' דבמכירת חמץ יש איסור נוסף מחמת שמביא לידי אכילה ולא מצד רגש הנאה ולכן אפילו שלא מדעתו אסור כדאמר מר

אך לקושטא קשה לומר כן דלפי הנ"ל יהי' חילוק בין איסור הנאה דחמץ בין שאר איסה"נ כגון בב"ח וכה"כ דשאר איסור אין איסור רק מדעתו ולפ"ז יהי' מותר לאחר להאכיל לבהמתו של בעה"ב איסה"נ שלא מדעתו ואין בו גם איסורו שוגג כנ"ל ואלו גבי חמץ אף שלא מדעתו אסור ולא אשתמיטו הפוסקים לבאר חילוק כזה

מ"ש כתר"ה בדברי הר"ן נדרים ל"ד: דאם מזמין חברו על ככרו עדיין חשיב של בעה"ב וברמ"א אהע"ז סי' כ"ח סי"ז כ' להיפוך. וכ"ת כ' דתלי בפלוגתא דסוכה ל"ה. אם בדין לכם בעין דין ממון או היתר אכילה דלמ"ד דסגי בהיתר אכילה להחשב לכם א"כ כיון שיש לאורח היתר אכילה ממילא הוא שלו לגמרי. ולפ"ז לפמ"ש הכ"מ פ"ו מה' בכורים ה"ד בשם רי"ק דרמב"ם פ' כר"ח דמחמת היתר אכילה לבד נעשה שלו יש ראי' לדברי הרמ"א סי' כ"ח ומקו"ח סי' תר"ו עכ"ד ודפח"ח וש"י. [ונלע"ד קצת סמוכין לזה דהנה בהקדמה לזה"ק די"ג. ד"ה פקודא שביעאה דכמו שנתרשמו ישראל באות ברית מילה. כמו כן נתרשמו בהמות וחיות של ישראל בסימני טהרה ולכאו' גם בהמה טמאה של ישראל חשיב בהמת ישראל ומ"מ לא נתרשמה בסי' טהרה ולהנ"ל יתכן דבהמה טמאה של ישראל כיון שאין לישראל בה היתר אכילה ל"ח כלל של ישראל בכל זאת יש לדון דאין ראי' מזה די"ל דפלוגתתם רק במצו' דכתוב בי' לכם ודרשי' משלכם אם בעי' דין ממון או סגי בהיתר אכילה. אבל כו"ע מודה דאינו קנוי לגמרי לאורח אך דלענין מצוה דבעינן לכם סגי בזה כי כך נמסר לחז"ל לדרוש דרשה זו דלכם משלכם דסגי שיהי' שלו לענין היתר אכילה לבד. ובני א"ד נ"י השיב דשא"ה דאינו) של איש אחר ע"כ סגי בהיתר אכילה למשוי שלו משא"כ בנ"ד דעדיין הוא של בעלים ל"מ היתר אכילה למשוי של האורח עכ"ד. ואני אמרתי דתלי בפלוגתא דבר"ן ר"פ השותפין כ' דא"א שיהי' לחפץ אחד ב' בעלים ואי דמר לאו דמר עש"ה וכ"מ להדיא בש"ס סו"פ השולח דלמ"ד ק"פ כקה"ג בעל קה"ג ל"ח בעלים דאי דמר לאו דמר. וה"נ כיון דהוא קאי עדיין לבעלים א"א שיהי' של האורח

אך בשט"מ כתובות ל. כ' דשנים שהגביהו מציאה חשיב כלו קנוי לזה וכלו קנוי לזה עש"ה. ה"נ אף שהיא לבעלים מ"מ אפשר דקנוי גם לאורח מצד היתר אכילה ועדיין יש לדון לפמ"ש תוס' זבחים ו. דאף דסגי בקנין מקופי' מ"מ ביש בעלים אחרים שהוא שלהם מקיבעא ל"מ מקופי' למשוי בעלים. ה"נ לבעלים הוא קנוי לגמרי וגם היתר אכילה יש להם דאף שהרשו לאורח לאכול מ"מ כיון שלא קנהו האורח כל רגע יכולים לחזור בהם ולאורח אין בו רק היתר אכילה ל"מ זה למשוי בעלים

ובגוף דברי הר"ן נדרים לכאו' י"ל דלדעת רש"י שהובא ברמ"א חו"מ סי' רנ"ג דאם גזל נכרי מותר ה"ה דחשיב שלו. וה"נ כיון דהרשה לו לאכול וליכא גזל ממילא נעשה שלו אמנם נראה דז"א דלכאורה קשה על שו"ת רש"י דהא דאמרינן בכמה דוכתי לר"מ דמע"ש ממון גבוה ל"ח לכם לענין חלה ולענין מצה וק' הא מ"מ כיון שמותר לו לאכול ואין בו גזל יחשב שלו. וע"כ בגזל עכו"ם דשרי ואין הנכרי יכול לעכב מלקחתו ה"נ אינו יכול לעכב מלקנותו והישראל קונה אותו במשיכה או בהגבהה משיאכל במע"ש דנשאר ממון גבוה הנה דהגבוה מעכב עליו שלא יוכל לקנותו ע"כ שיש לו היתר אכילה ל"ח שלו. וא"כ ה"נ בנ"ד דחברו יכול לעכב שלא יקנהו האורח כמו דיכול לעכב שלא יגזול ממנו יאכלנו שלא