ארץ צבי (פרומר) א רו

הפסח כמ"ש להדי' בד"ה ומ"מ ובד"ה שוב ע"ש. וצ"ל דסברתו דכיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו אלא דעשאן כל שפועל בו אחר דמן איסורו אחר שחל העשאן להוציאו יותר מרשותו לא יוסיף תת כח דגם ע"ז אמרי' עשאן [וכעי"ז כ' הרב מלאדי ז"ל סי' תמ"ה דל"מ הוצאה מרשותו לאחד"א דגם ע"ז אמרינן עשאן אך הח"ס הוסיף דאפי' בא לרשות הנכרי נמי אמרינן עשאן ואין זה ענין למ"ש תוס' ורא"ש ר"פ כל שעה דלריה"ג במכירה לנכרי מקיים תשביתו דשא"ה דלריה"ג דחמץ מותר בהנאה חמץ ברשותו ואי"צ לומר עשאן הכ' כברשותו ע"כ כשמוציאו מרשותו סגי דלדידי' לא אמרי' עשאן. משא"כ למ"ד דחמץ אסור בהנאה לפני זמנו ומ"מ איכא עשה דתשביתו ע"כ צ"ל עשאן

אמנם ראיתי באבני נזר סי' שמ"א סק"נ כ' דל"מ במוציאו מרשותו אחר זמ"א משום דגם ע"ז אמרי' עשאן וכדברי הרב בש"ע סי' תמ"ה ס"ג. ומק' ע"ז דא"כ מה פריך הש"ס פסחים ו': וכי משכחת לה לבטלה והוצרך לתרץ דלאחז"א ל"מ מבטל לי' והרי אפילו הוי מצי מבטל לי' לאחר זמן איסורו הרי ביטול מצד הפקר ונימא גם ע"ז עשאן. ותירץ דשאני ביטול דמשום איסור חמץ הי' רק אינו ברשותו וע"י הפקר נעשה אינו שלו וזה ענין חדש ולא אמרי' בזה עשאן משא"כ במוציאו מרשותו דאינו פועל רק למשוי אינו ברשותו וע"ז אמרי' עשאן עיי"ש. ולפ"ד נשמע דנכרי הזוכה בפסח שנעשה אינו שלו של בעל החמץ ל"א עשאן גם בפמ"ג סי' תמ"ג סק"ו הנ"ל מבואר דאס נכנס לרשות נכרי בפסח מועיל להצילו מב"י ומדרבנן להקל שומעין

עוד רחש לי לבי דבר חדש דלדעת ראב"ד ובעה"ע ורמב"ן ותשובת רש"י דחמץ בער"פ לר"ש מותר בהנאה מדאוריתא ואין אסור בהנאה רק מדרבנן י"ל דבער"פ ל"א עשאן כלל והא דחייב בתשביתו משום דמה"ת הוא ברשותו וחכז"ל בגזרתם לא להקל על ד"ת באו. וע"כ נשאר חיוב תשביתו דאוריתא. וכעין סברא זו יש בר"ן פסחים ל. לענין דשיל"מ. והכי מסתבר דכיון דמה"ת הוא ברשותו מנלן בער"פ לומר עשאן. גם לא מצינו סברת עשאן מדרבנן. והרי כמה פוסקים כתבו דל"מ הפקר ב"ד הפקר רק להפקיר ולא להקנות. ואם כנים הדברים נראה דמועיל אפי' הוצאה מרשותו בער"פ אחר חצות. וכיון דלענין חמץ שעעה"פ סומכין על ר"ש כאשר הורה זקן הגאון נוב"י ז"ל. ולרוב פוסקים ל"ש עשאן בער"פ לר"ש. דלדעת תוס' ובעה"מ חמץ מותר לגמרי בהנאה בער"פ לר"ש. ולדעת ראב"ד ובעה"ע ורמב"ן ורש"י אסור בהנאה רק מדרבנן ולכלהו ל"א עשאן בער"פ. ודעת הר"ן דלר"ש אסור בהנאה מה"ת בע"פ יחידית היא ואין להחמיר בדרבנן לחוש ליחידאה במקום רבים

ונפ"מ בין ב' לישני הנ"ל דלתי' קמא בעינן דוקא שיזכה הנכרי מההפקר בער"פ אז מותר לאחה"פ. דאל"כ ל"מ הוצאה מרשותו לחוד. ושנויא בתרא אפי' לא זכה הנכרי בער"פ החמץ מותר לאחה"פ דבדיעבד סומכין דהוצאה מרשותו לחוד מועיל

ולענין הלכה כיון הי' אנוס [שהרי הרב הורה לו להוציאו מרשותו ומאי הוי לי' יותר למעבד]. וגם ביטל חמצו דהתשב"ץ מתיר באנוס וביטל החמץ אף שיש חולקין. כאן שיש עוד סניף גדול דאפשר דבהוצאה מרשותו לחוד סגי, לר"ש יש להתיר החמץ במקום הפ"מ ער"פ בהנאה אפי' בלא זכה בו נכרי בער"פ, ולצרף דעת המג"א דס' חמץ שעעה"פ אסור באכילה ומותר בהנאה. הנלע"ד כתבתי. סימן פב ליד"נ הרב הגאון ר"א וויינבערג שליט"א

אשר כתבתי להוכיח מרא"ש בכורות דף י': דאע"ג דפט"ח אסור בהנאה שרי לזבוני' ולמשקל מני' מה דשוי' יותר משה קטן. ולמדתי מזה שאם מוכר איסה"נ שיחול הקנין אחר שישוב להיות היתר הנאה שרי. וכ' כתר"ה דברא"ש אין רמז וזכר שיהי' כוונתו שיחול לאחר שיהי' היתר דהיינו שאחר פדיון עכ"ד. הנה אע"ג דבר"ן נדרים פ"ה. כ' דאפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל היי"ד במתנה בפירוש שיחול לאחר שיהי' בעולם אבל בסתמא כוונתו מעכשיו וכיון דעכשיו ל"מ חייל גס אח"כ אינו חל מ"מ מצינו באיזה מקומן דאם אמר סתמא אמדינן לדעתי' שכוונתו אח"כ כשיוכל לחול, כמ"ש באבני נזר יו"ד סי' כרש סק"ח וסק"ט. גם ברמ"א חו"מ סי' ר"ט מבואר היפך דברי ר"נ נדרים הנ"ל ובחי' הבאתי קריין סגיאין לזה. וכ"מ בר"ן פ"ק דקידושין גבי שיראי צריכי שומא. וכ"מ בתוס' שביעית י"א: ובריטב"א קידושין נ"ב: גבי מקדש בפרומא דשיכרא ובירושלמי פ"ד דחלה במפריש מקב חלה. וכ"מ קצת בר"ן רפ"ק דפסחים דהא דמועיל ביטול חמץ בלב היינו טעמא משום דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא דעשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו ובגילוי דעת סגי וע"כ צ"ל דהביטול חמץ חל אחר שנאסר בהנאה דאלת"ה הרי אכתי חמץ ברשותו לגמרי ולמה יועיל גילוי דעתו. ואע"ג דחמץ לאח"ז ל"מ מבטל לי' צ"ל דהיי"ד אם מבטלו תיכף לאחז"א אבל אם מבטלו קודם זמן איסורו שיחול לאחז"א שפיר דמי ובמק"א הארכתי בזה. הנה דאע"ג דמבטל החמץ סתם מ"מ אמדינן לדעתי' דל"ה כוונתו שיחול אלא לאחר זמ"א ויהי' דברי הרא"ש הנ"ל כא' מהמקומות הנ"ל דאע"ג דמכר סתם אמדינן לדעתי' דהי' כוונתו שיחול לאחר פדיון

ומ"ש כתר"ה דלשון הרא"ש אבל למשקל מה דשוי' טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו שפיר דמי עכ"ל ולדברי עדיפא הול"ל שהלוקח כבר פרע עליו דהא לא שקיל מיני' דמי עד אחר שכבר פדוהו עכדכ"ת. ולא ידעתי מנלי' דלא שקיל דמי עד אחר שכבר פדהו. אני לא כתבתי רק דחלות המכר הוא על אחר שכבר פדהו אבל מ"מ יוכל להיות שקיבל המעות תיכף כמו המקדש אשה לאחר ל' דאפי' נתאכלו המעות מקודשת משום דשעבוד הכסף קיים. וה"נ דכוותה. אך הדבר תלוי בפלוגתא דרב ושמואל בכורות מ"ט: בפודה בנו קודם למד ונתאכלו המעות קודם ל' דכיון דאין עכשיו בידו לפדותו ס"ל לשמואל דל"ד למקדש אשה לאחר ל' וה"נ בנ"ד אין בידו למכור שיחול עתה מצד איסה"נ ודמי להתם. והפוסקים פליגי בזה אם הלכה כרב או כשמואל והרא"ש פ' כרב דבנו פדוי אע"ג דאין בידו לפדותו וא"כ י"ל כדברינו וכעין דברי הרא"ש הנ"ל ק' לי בתמורה ז: בכור תם מוכרין אותו שחוט ומוקי לי' בזה"ז עיי"ש וקשה לי דבכור תם אפי' בזה"ז קדשים הוא וקדשים אסירי בהנאה מה"ת ואפי' קק"ל כמ"ש תוס' נדרים י'. ואיך מותר למוכרו. ונלע"ד ג"כ כנ"ל דמוכרו שיחול כשיומם ואפי' נתאכלו המעות קודם שהומם חל כרב דבנו פדוי אפי' אין בידו לפדותו ולשאר פוסקים דפסקי כשמואל הדק"ל בכור תם איך מוכרין אותו בזה"ז וצ"ע

מש"כ לעיל דאם הרב מוכר חמץ בלא ידיעותו ל"ח איסור כלל כיון שאינו מרגיש ואינו נהנה ול"ח אפי' איסור שוגג כעין שכ' הר"ן דפ"ר בהנאה מותר והיינו משום דכשאינו מכוון ליכא הנאה וע"ז דחה כת"ר דיש לחלק בין הנאת גוף להנאת ריוח דנדון הר"ן בהנאת הגוף איירי ע"כ כשאינו מכוון להנאה זו אין כאן הנאה