ארץ צבי (פרומר) א רה

והנה הי' מקום להקל בזה בשעהד"ח גדול דכיון דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי וכל המכירה היא רק מחמת דרבנן הצריכו ביעור וסד"ר לקולא. בשעה"ד דבדרבנן סומכין אפי' על יחיד במקום רבים בשעה"ד כנדה ט: מ"מ מסתפינא להקל בזה

אך נפ"מ בדברינו. במי שבא להרב בע"פ אחר חצות שלא מכר עדיין חמצו והחמץ הוא במרחקים שא"א לו להגיע שמה ולבערו קוה"פ או לפעמים. שהחמץ נלקח לבית הממשלה כגון שהי' לו פאבריק יי"ש שלא כדת הממשלה ונלקח היי"ש לבית הממשלה, או שיש לו חמץ בדרך על הבאהן באופן שא"א לבערו. וכדומה. אז נכון שהרב בעצמו ימכרנו לנכרי בלא ידיעת בעל החמץ כדי להציל את בעל החמץ מב"י עכ"פ אליבא דר"ש דכמה גדולי ראשונים פסקו כוותי' כאמור לעיל. אך מ"מ יש נפ"מ דאם החמץ במקום רחוק מאד שא"א לו לבוא שמה אפי' בחוה"מ פסח אז הועילו מעשיו לכתחלה בשתים, א' שמציל חבירו מעבירת ב"י וב"י מן הוא והלאה. שנית שיהי' החמץ מותר לאחה"פ דבדיעבד חמץ שעעה"פ סומכין על הפוסקים כר"ש כאשר כבר הורה זקן הגאון נוב"י ז"ל סי' כ'

אמנם אם החמץ מונח במקום שאפשר לבוא שמה עכ"פ בחוה"מ פסח [אף דגם בזה נכון שהרב ימכור לנכרי שלא מדעתו כדי להצילו מב"י ימים הראשונים ש"פ] מחרב בעל החמץ ליסע או לכתוב לא' ממכיריו במקום החמץ שיבער החמץ בחוהמ"פ דלכתחלה סומכין על ר"ש כנ"ל ובדיעבד אם לא נסע שמה ולא צוה לבער החמץ החמץ מותר לאחה"פ דבדיעבד סומכין על ר"ש כנ"ל

עוד נפ"מ במי שהרב יודע בו שלא יציית לשרוף כל החמץ בער"פ אחה"צ. שעולה הון רב [אף דבכל זאת הרב צריך לומר לו שמחויב לשרוף כל החמץ דבדבר דמפורש ל"א מוטב שיהיו שוגגין וכו'] יכול הרב למכרו שלא מדעת בעל החמץ כדי להצילו מב"י עכ"פ לכמה פוסקים הפוסקים כר"ש דלדידי' מועיל מכירתו. ואף שבעל החמץ פשע במה שאינו רוצה לשרפו מ"מ מחויב הרב למעבד כל טצדקי להצילו מאיסור ב"י בתוך הפסח דדוקא במקום שהחבר צריך לעשות איסור קל להציל את ע"ה מאיסור חמור מחלקי התוס' שבת ד' ד'. בין פשע ללא פשע משא"כ בזה שהעלינו דבמכירת הרב אינו עובר איסור כלל אפי' לר"י אלא דלר"י ל"מ מכירתו ולר"ש מועיל. ואם אמרו בעירובין ל"ב: ניחא לי' לחבר למעבד איסורא קל ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה קו"ח דניחא לי' לחבר מיעבד מידי דלית בי' אסורא כי היכי דלא ליעבד ע"ה אסורא רבה וגם סוף דבר יהי' מותר לאח"פ דבדיעבד סומכין על ר"ש כנ"ל. אך בזה יש לפקפק לרשב"ג בב"ק ס"ט. דבד"א בשביעית דהפקר נינהו אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות. הנה היכא דבלא"ה יעשה הע"ה איסור גזל אין חוששין לו להקל האיסור ודוקא במקום שיכולין להצילו לגמרי מאיסור חייבין להצילו משא"כ בזה דסו"ס יעשה איסור. אפשר דה"ה בנ"ד כיון דסו"ס בעל החמץ עבריין הוא במה שאינו שורף החמץ דלפני הפסח פסקו הפוסקים כר' יהודא ולדידי' אין זה עצה כלל אין לנו להשתדל עבורו להצילו קצת מב"י אליבא דר"ש. אך בתוס' ב"ק ס"ט. ד"ה והצנועים דהצנועים אשאר ימות השנה קאי משמע דצנועים חולקים על רשב"ג אך הרמב"ם והר"ב פירשו דצנועים אשביעית קאי ולפ"ז אי"ר דצנועים חולקים על רשב"ג. וגם הרמב"ם פסק כרשב"ג אך בפיהמ"ש לרמב"ם פ"ה דמע"ש מ"א כ' על דברי הרשב"ג ועון הגזלנות יותר גדול עיי"ש משמע דאין רשאי להציל ממון קל של רבעי כיון שעדיין נשאר חטא יותר גדול וקילב"מ. משא"כ בנ"ד נתמעט חטא זה גופא דמעיקרא הי' עובר בב"י גם אליבא דר"ש ועתה אין עובר אליבא דר"ש דכמה פוסקים פסקו כוותי'. אפשר דל"ש בזה הלעיטהו. וכו'. גם י"ל דל"א הלעיטהו רק באיסור שעובר בקום ועשה משא"כ בב"י שאי"ע רק בשוא"ת

וי"ל עוד סניף לזה דהנה לפמ"ש הנוב"י סי' כ' דלגבי חמץ שעבר עה"פ דרבנן סמכינן על הפוסקים כר"ש רק לפני הפסח פוסקים כר"י משום שהוא ספד"א וא"כ י"ל דהיי"ד אם דנין על איסה"נ. אבל בנ"ד ביארנו דכשאחר מוכר שלא מדעת בעל החמץ ליכא איסה"נ כלל אך דלר"י ל"מ מכירתו ושוב עובר בב"י וכיון דמה"ת בביטול בעלמא סגי ורבנן הצריכו ביעור הרי אין הדבר נוגע עתה רק למידי דרבנן ושוב יש לסמוך על הפוסקים כר"ש דלדידי' מועיל המכירה כאמור לעיל באורך. גם יש סניף דעת הפמ"ג סי' תמ"ג הנ"ל ובצירוף דעת הפוסקים דמצד איסור ל"ח ל"מ עביד. ולפ"ז בנ"ד גם לר"י יכול הרב למוכרו שלא מדעת בעל החמץ כנ"ל. עוד יש סניף דעת רמב"ן שהביא בח"ס סי' קי"ב דמכירת ונתינת איסה"נ אינו אסור מה"ת משום דאין דמיהם כירושלמי סו"פ האיש מקדש. ונלע"ד ראי' לזה מש"ס בכורות י': דעביד צריכותא חד להנאת דמיו וחד להנאת גופו וצריכא ופירש"י הנאת דמיו להשכירו ולמוכרו [כן הגיה בשט"מ שם] וק' הא לא מצינו בכל הש"ס בכל איסה"נ שיצטרך התנא להשמיענו בפירוש דגם הנאת דמיו אסור רק תני סתמא דאסור בהנאה והכל בכלל ולמה כאן לענין פט"ח אצטריך לאשמעינן בפי' דגם הנאת דמיו אסור, ולשיטת רמב"ן הנ"ל א"ש דבשאר איסה"נ באמת הנאת דמיו אין אסור מה"ת משום שאין דמיהן. ואך בפט"ח גם זה אסור מה"ת משום דחשיב ברשותי' דבעלים כיון דבידם לפדות בשה ולהנות מה דביני ביני כמ"ש המפורשים וע"כ אסור מה"ת ליתנו ולמוכרו משום דחשיב דמיהם כיון דיש לו דמים והוא ראי' נכונה בס"ד. עוד סניף דבאבני נזר סי' שע"ו בהגה צידד לומר דהרמב"ם ס"ל כירושלמי דגם למסקנא מקשינן שאור דאכילה לשאור דראי' וחמץ של נכרי מותר בהנאה ולפ"ז אפשר דגם חמץ של חברו מותר בהנאה אם לא נימא כהפנ"י הנ"ל. ובמקום הפ"מ מאד המיקל בזה למכור חמצו ש"ח שלא מדעתו אחר חצות כדי להצילו מב"י אליבא דר"ש וכדי שיהי' מותר לאחה"פ לע"ד לא הפסיד. ודין זה השני אני כותב להלכה ולא למעשה עד שיסכים לזה רב גדול בתורה

עתה נבוא לנ"ד שישראל לא מכר חמצו קודם חצות ערב פסח. וכ"ת הורה לו להעמיד החמץ ברה"ר כמ"ש בשו"ת פנ"י הובא בח"ס סי' קי"ב. ועתה השאלה אם החמץ מותר לאחר הפסח. והנה הח"ס שם כ' דאפי' אם הנכרי זכה בו קודם כניסת הפסח מן ההפקר אף שנעשה שלו כי כן הוא הדין הזוכה באיסה"נ המה שלו מ"מ לא ניתק בזה לאו דב"י שעבר ממילא אסור בהנאה אחה"פ עכת"ד. והנה מ"ש דהזוכה באיסה"נ הרי הוא שלו בשו"ע הרב ז"ל מלאדי סי' תל"ה בקו"א כ' להיפוך דאף דחמץ לאחר זמן איסורו לאו ברשותי' קאי לבטל מ"מ ל"ח הפקר גמור שיוכל איש אחר לזכות בו בע"כ. אך בר"ן ורשב"א נדרים דף פ"ה. מבואר כהח"ס ע"ש ובנ"ד אפשר דגם הרב ז"ל מודה כיון שבעל החמץ גילה דעתו ורצונו שיהי' הפקר ולא זכה הנכרי בעל כרחו של בעל החמץ

אך מה דסיים הגאון ח"ס ז"ל דאע"ג דהנכרי קנה החמץ דמ"מ לא ניתק הלאו דב"י שעבר זה שייך דעובר בב"י גם בער"פ, אמנם לדעת הראב"ד וחה"מ והמג"א דבער"פ ליכא ב"י ל"צ לנתק הלאו. אמנם בח"ס נראה יתר על הן דלא זו שלא ניתק הלאו שכבר עבר אף זו דאפי' מכאן ולהבא עובר בב"י בכל רגע ורגע מימי