ארץ צבי (פרומר) א רד

וממילא מותר לאחר הפסח. וכעי"ז מבואר בבכורות יא. דפט"ח חשיב ממון בעלים כיון דיכול למוכרו למאי דביני ביני

אמנם כל הדברים האמורים הרי הם רק אליבא דר"ש אמנם להלכה פסקו הרא"ש ורמב"ם כר' יהודא. ואף הנוב"י סי' כ' לא כ' רק בדיעבד בחשעעה"פ סומכין על הפוסקים כר"ש כיון דחשעה"פ דרבנן. וא"כ קוה"פ דהדבר נוגע לבל יראה דאורייתא ולאיסה"נ דאורייתא א"א להתיר למוכרו בשום אופן לכתחלה

ולכאורה יש למצוא תרופה גם אליבא דר"י עפ"מ שפסק באבני נזר סי' של"ד סקי"ז דבשעד"ח יש לסמוך דמועיל מכירת הרב אף בלא ידיעת בעל החמץ מצד זכיי' יעו"ש. וא"כ במקום הפ"מ יוכל הרב למוכרו גם אחר חצות שלא בידיעת בעלים. דבזה ליכא איסור הנאה דהרב אינו נהנה כלל במה שמוכר חמצו ש"ח דלא לו יהי' דמי החמץ. וגם הבעלים אין עוברין כלל כיון שאין יודעים ממכירה אינם נהנים [ובודאי גם איסור שוגג ליכא אצל הבעלים דכיון דאינו יודע אינו נהנה כלל ול"ח שעובר אפי' בשוגג וכעי"ז כ' הר"ן פ' גה"נ דפסיק רישא בהנאה מותר וטעמו דכל שאינו מתכוין אין לו הנאה שלימה ול"מ פ"ר להשלים רק במקום שגוף האיסור נעשה לגמרי כמו במתכוון רק שחסר הכוונה משא"כ בזה שע"י שאיננו מתכוון חסר ההנאה שהוא עיקר האיסור. וכש"כ בנ"ד שאינו יודע ומרגיש כלל ההנאה דל"ח איסור כלל אפי' שוגג. וכשיודע להם אחה"פ יהי' מותר דלענין אחה"פ קי"ל הלכה רווחת כר"ש דכל שלא עבר בב"י מותר בהנאה. וכיון דחל מכירת הרב מצד זכיי' לא עבר בב"י ומותר לאחה"פ. אך זה תלי בפלוגתא דהמג"א ונוב"י דלנוב"י סי' כ' דלר"י איכא ב"י ג"כ בער"פ וא"כ כל שעבר רגע א' בב"י חשיב חשעעה"פ. ולמג"א סי' תמ"ג דאף לר"י דחמץ לפני זמנו בלאו מ"מ ב"י ליכא. ולהנוב"י אין עצה רק לבער החמץ כדי לנתק הלאו דב"י שעבר מקצת זמן עכ"פ. דאף דלתוס' ורא"ש רפ"ב דפסחים מקיים תשביתו לריה"ג במכירה היי"ד כשמוכר בעצמו ומנתק הלאו בעצמו. משא"כ בנ"ד דהוא עצמו א"א לו למכור החמץ רק שהרב ימכור שלח מדעתו א"כ ל"מ מכירת הרב לנתק הלאו דב"י שעבר בעל החמץ. ואכתי יש לדון לדיעה דזכיי' מצד שליחות א"כ מכירת הרב מועיל רק מצד שליחות של בעל החמץ וששא"כ וחשיב כאלו בעל החמץ מוכרו ומ"מ אין איסור הנאה כיון שאינו יודע אינו נהנה כנ"ל. וכעי"ז במכות ט"ז אי דשויתי' שליח איהי קא מבטלא לה לעשה ולא השליח. ה"נ להיפך במדה טובה חשיב הבעל חמץ המוכר ומקיים העשה דתשביתו. אך בריב"ש כ' דאע"ג דזכיי' מצד שליחות מ"מ יש חילוק דבשליחות חשיב לגמרי כאלו המשלח הי' העושה משא"כ בזכיי' אינו כן רק דחלות המעשה מתיחסת אליו. והובא בשו"ת דברי חיים ובחידושי לב"ק ק"ג: הבאתי ראי' לזה מהש"ס שם. וא"כ י"ל דזה ל"מ לנתק הלאו רק כשעושה בעצמו ממש או ע"י שליחו שחשיב ממש כמותו. אך להה"מ והמג"א דאפי' לר"י ליכא ב"י בער"פ וליכא רק עשה דתשביתו ובזה י"ל דגם ע"י אחר מתקיים העשה דאע"ג דמצו' רק על בעל החמץ מ"מ כשאחר עושה עבורו שפ"ד. ובזה מצינו העושה מזוזה בבית חברו מברך לקבוע מזוזה. וכן חמץ הכל מצווים עליו לבערו כב"ק צ"ח: **(עיין בזה בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק סי' ט"ו ובצל"ח פסחים כ"ט. ד"ה ובאמת אם מצות ביעור חמץ מוטל דוקא על הבעלים או על כל ישראל:)** והיינו שאינו חובת האדם רק חובת החמץ ואף שהצווי הוא רק על הבעלים מ"מ המצו' מתקיימת ע"י כ"א. בפרט לפמ"ש הפנ"י דאף דשלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבו' מ"מ בחמץ של ישראל אחר גם הוא עובר בב"י. ואחרונים הביאו ראי' שכ"מ להדי' ברש"י פסחים מ"ו: ד"ה לא זהו חמץ וא"כ גם תשביתו איכא בשל ישראל אחר וכל ישראל שוין בחיוב תשביתו של חמץ הזה ושפיר מתקיימת המצו' במכירתו של הרב

ולכאו' י"ל דכמ"ש בירושלמי דאסור להאכיל חמץ לבהמות הפקר משום דכתי' לא יאכל. ואפי' כשאינו נהנה א"כ ה"ה דאסור למכור לנכרי דחשיב כמאכיל וא"כ אסור להרב למכור חמצו של חבירו אף שאינו נהנה דהוי כמאכיל. אמנם נראה דליתא דמאכיל לכלב הפקר כוונתו שיאכל הכלב משא"כ מוכר אין כוונתו שהנכרי יאכלנו בפסח ויכול הנכרי לאוכלו אחה"פ ע"כ פשוט דאי"ז דומה לנדון הירושלמי

אמנם לכאו' כ"ז ליתא דלר"י דחמץ לפני זמנו אסור בהנאה מה"ת לאו ברשותי' קאי וא"י למוכרו כמו דאין יכול לבטלו לאחז"א משום דלאו ברשותי' קאי וכמו דאינו יכול לקדש בו את האשה מה"ת כדאיתא בפ"ק דפסחים ה"ה דמה"ט אינו יכול למוכרו וכיון דאיהו ל"מ למכור משום שאינו ברשותו כש"כ שהרב אינו יכול למכור בשליחותו מצד זכיי' וז"ב ופשוט

אך ראיתי בפמ"ג סי' תמ"ג בא"א סק"ו דאם מכר חמצו בפסח בדיעבד אהני מעשיו שאי"ע בב"י מכאן ולהבא דהיכא דיש ידים זוכות שפיר הוי מכירה עיי"ש. וראייתו ברורה מיו"ד סי' קל"א ס"א דאם הנכרי משך הע"ז מותר לישראל לקחת דמיו שכבר קנהו. וכך הם דברי ר"י שבתוס' ע"ז ס"ב: ד"ה יאות הנה מפורש דאם הנכרי משך איסה"נ שהקנה לו ישראל קנה ואף רבנו אלחנן שחולק ע"ז היינו דס"ל דאף שכבר קנה הנכרי מ"מ אין זה מועיל להתיר דמיו כ"ז שישנו ביד הנכרי אבל מ"מ אפשר שמודה דהנכרי קנהו וכ"מ להדי' ברמב"ן ור"ן שם בע"ז ס"ב: עיין עליהם. וכיון דבדיעבד חל מכירה אך דלכתחלה אסור מצד איסה"נ. וכיון שביארנו דאין לאסור מצד הנאה שפיר יכול הרב למכור שלא מדעת בעל החמץ באופן שהנכרי ימשכנו ושפיר דמי

אך אכתי יש לפקפק בזה דכיון דאיהו לא עביד מצד איסה"נ שליח נמי לא משוי וה"ה זכיי' שהוא מצד שליחות. אך האחרונים נסתפקו בדבר דל"מ עביד מחמת איסור אם חשיב ל"מ עביד לענין שלא יוכל למשוי שליח: **(הג"ה [וכעי"ז ישבתי קו' הג' ר"י האמבורגער במשנה גיטין י"א: האומר תן גט זה לעבדי אינו חוזר בעבד והק' הא המשחרר עבדו עובר בעשה ואשלד"ע ויהא מעשה בטל, וי"ל דהנה הרמב"ן ורשב"א כ' דטעם איסור משחרר עבדו משום לא תחנם [ומה שהק' הרשב"א דהא בגר תושב ליכא לא תחנם ואטו עבד גרע מג"ת לע"ד הקלושה לא ק' דהרי בהוריות י"ג. מבואר דבצד א' עבד גרע אפי' מנכרי שזה ל"ה בכלל ארור וזה הי' בכלל ארור דוק ותשכח] ולכאו' ק' הא כשחל השחרור נעשה ישראל והוי כנותן מתנה לישראל וצ"ל דמ"מ כשבא לחון אותו הוא עבד וכעין דברי רשב"א גיטין פ"ג. במגרש ע"מ שתבעלי לפלוני אסור לבעלה דבשעה שבא לבעלה היא א"א. וה"נ דכוותי' וכ"ז כשהעבד יודע בשעה שמתחיל לשחררו ונהנה בעודנו עבד אבל בנותן ג"ש לשליח ואין נודע לעבד עד אחר שחל השחרור ואז כבר הוא ישראל. ול"ח כלל מהנה לעבד רק לישראל ובשעה שהי' עבד לא ידע ולא נהנה כלל:)**