ארץ צבי (פרומר) א רב

אסר עליו אלא בעודו ככר של המדיר ופריך אלא ככרי עליך לאפוקי מאי לאפוקי דאי גנבה מגנב בתמי' ע"ז משני לא לאפוקי דאי אזמני' עלה דכיון דבשעה שלקחו לפיו עדיין הוא של מדיר כך הי' כוונת המדיר לאוסרו עליו אם עכ"פ התחלת אכילה יהי' בעודו ככרו. וגדולה מזו ברשב"א ר"פ המגרש בשם ירושלמי במגרש ע"מ שתבעלי לפלוני דאסורה להבעל לפלוני כיון דבשעה שבא לבעלה עדיין הוא א"א [והרשב"א לא הק' שם רק משום דע"מ כאומר מעכשיו ונמצא דניתרת למפרע] וכעי"ז בחי' ריטב"א ב"מ ח'. לענין שבועת שקר דאם בשעה שבא לישבע עדיין הוא שקר אע"ג דביחד עם השבועה נעשה אמת אסור לישבע וה"נ בשעה שמתחיל לאכול עדיין הוא ככרו אע"ג דביחד עם אכילתו נעשה שלו אסור. וזה המחוור

ולפ"ז הי' מקום להשוות דברי רש"י ותוס' פסחים כ"ט. דלרש"י גם באכילה מותר בשל אחרים והתוס' כ' דלא משכח"ל שיאכלנו ויהי' של אחרים ולהנ"ל י"ל דתלי בפלוגתא דר"א ור"י בפ"ח דתרומות דלר"א היכא דלקח בפיו בהיתר לעוס כבלוע ומותר לבלוע ולר' ל"א לעוס כבלוע. [נראה טעמו של ר"א שחילק בין לעוס בהיתר ללעוס באיסור. דודאי בלעיסה לבד לכו"ע אינו חייב רק לר"א אם בולע בסוף חייב למפרע אשעת לעיסה וע"כ בלעס באיסור אסור לבלוע כדי שלא יעבור למפרע אלעיסה אבל בלעס בהיתר מותר לבלוע דעי"ז חשיב למפרע שהי' האכילה בשעת לעיסה ועי"ז הי' היתר] דלר"א כיון דבשעה שלוקח לפיו הוא עדיין של נכרי אע"ג דבשעת בליעה בע"כ נעשה שלו מותר משום דלעוס כבלוע ורש"י דחק לפרש אליבא דר"א משום דלשון הש"ס שם כ"ט. משמע דקאי אאכילה עיי"ש. והתוס' כתבו אליבא דר"י דהלכתא כוותי' דל"א לעוס כבלוע וע"כ לא משכח"ל היתר זה באכילה רק בהנאה. ויש להוסיף דפירש"י יתכן אף לר"י דקימ"ל כוותי' דאע"ג דלר"י יפלוט מ"מ דאין חיוב רק בלעיסה ובליעה יחד ששניהם יהי' באיסור. ובבליעה לבד ליכא רק איסורא בעלמא כעין ח"ש באיכות וע"כ גם לר' יהושע נפ"מ בהיקשא דראב"י לענין שלא יתחייב על אכילת חמץ של נכרי. ואף דלשון הגמ' אבל אתה אוכל של אחריה וכו' משמע דגם לכתחלה ולשון זה ודאי לא אתי' אלא אליבא דר"א ואיידי דנקיט ברישא בשאור דראי' אבל אתה רואה של אחרים נקיט נמי בסיפא אבל אתה אוכל של אחרים שדבר זה יצדק רק לר"א] אבל גוף ההיקש שייך גם לר' יהושע ולענין חיוב

ואם כנים דברינו יעלה חידוש דין. דהנאה שאינה של כילוי מותר מה"ת בע"פ בחמץ של אחרים לר"ש גם אליבא דהר"ן. דדוקא הנאה ש"כ אסור דלא משכח"ל שלא יהי' שלו כמ"ש המקו"ח סימן תס"ו הנ"ל משא"כ בהנאה שאינה של כילוי ויש להוסיף דאפי' מדרבנן מותר דאין לחדש איסור דרבנן מעצמנו. ובשלמא לדעת הראב"ד ודעמי' דמה"ת מותר בהנאה לר"ש. והי' להם ראי' מפ"ק דפסחים דגם לר"ש אסור בהנאה ע"כ צ"ל דרבנן גזרו איסור הנאה. משא"כ להר"ן דמה"ת אסור מנלן לגמרי שנמנו חז"ל לאסור בהנאה שאינה אסורה מה"ת. ואדרבא יש דמות ראי' להיפוך מטבל ותרומה דאסור להתוס' מה"ת בהנאה של כילוי. כתוס' שבת כ"ו. ומ"מ בהנאה שאינה ש"כ מותר אפי' מדרבנן כמבואר פי"א דתרומות מדליקין במבואות האפלות דנר לא' נר למאה וכ' תוס' יבמות ס"ו. הטעם משום דחשיב הנאה שאינה ש"כ הנה דלא גזרו חז"ל הנאה שאינה ש"כ אטו ש"כ וה"ה בנ"ד. וגם דהמחמיר בדרבנן עליו הראי' כדתנן פ"ד דידים

והשתא דאתינא להכי נלע"ד דאפילו להראב"ד ובעל העיטור ורמב"ן דלר"ש אסור באכילה מה"ת ובהנאה מדרבנן מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכיון דאיסור אכילה דאורייתא הוא מתשביתו ומינה דאין אסור בשל אחרים ואם הי' משכח"ל שהי' בשעת אכילה של אחרים הי' מותר. ה"נ בהנאה אין איסור בשל אחרים אך בהנאה ש"כ לא משכח"ל שיהי' של אחרים כמ"ש מקו"ח אמנם בהנאה שאינה ש"כ בשל אחרים שפיר י"ל דשרי

האמנם י"ל כיון דלא משכח"ל בפועל שיהי' מותר באכילה בחמץ של אחרים א"כ ל"ש שיהי' מותר בהנאה שאינה ש"פ בשל אחרים משום כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דהרי בדאורייתא לא משכח"ל היתר זה אך י"ל גם להיפך דמ"מ לא משכח"ל נמי שיהי' אסור באכילה בחמץ של אחרים דאם אכלו ממילא נעשה שלו וסו"ס אין אסור באכילה רק בחמץ שלו וה"ה בהנאה דרבנן כעין דאורייתא תקון ואין אסור רק בחמץ של עצמו וכיון דיש לצדד לכאן ולכאן בדרבנן אזלינן לקולא כהא דפ"ד דידים הנ"ל המחמיר בדרבנן עליו הראי' ובשבח פ"ג: טומאת ע"ז דרבנן דרבנן הוא וקולא וחומרא לקולא מקשינן לחומרא לא מקשינן

וע"פ הדברים המבוארים יש לכאו' עצה במי שלא מכר חמצו לפני חצות שיוכל בעל החמץ למכור החמץ אחר חצות, ואקדים דהנה ברא"ש בכורות יוד: דאף דפע"ח אסור בהנאת דמיו כדאי' בש"ם שם ט: היי"ד כגון דמזבן לי' למאן דלא ידע שהוא בכור אבל למישקל מיני' מה דשוי טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמיו שפיר דמי עכ"ל. ומשמע מלשונו דמותר לכתחלה למוכרו עתה ולמישקל מה דביני ביני: וק' הא עתה אסור בהנאה ואיך מותר למוכרו עתה ולקחת דמיו. ואף דזה אין להקשות איך יחול מכירתו הא איסוה"נ אינו ברשותו למוכרו דזה לק"מ דמפורש בגמ' בכורות י"א. דמה דביני ביני חשוב ברשותו למוכרו דחשיב ממון דידי'. אמנם זה שייך לענין חלות המכירה אבל ק' הרי אסור בהנאה עתה ואסור למוכרו ולהנות ממנו וע"ז לא יועיל תירוץ הנ"ל אן **(הג"ה, ולכאו' יש ליישב דברי הרא"ש באו"א דהנה בריטב"א פ"ג דקדושין והה"מ פ"ה מה' אישות הק' למה בתן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת בההוא הנאה ומשמע אפי' אין המקבל אדם חשיב והרי בהולך ש מנה ואקדש אני לך אינה מקודשת רק באדם חשוב ותי' דלעולם גם באדם שאינו חשוב הנאה הוא לו שמקבל מתנה הימנו אך הרי נגד הנאה הרי הוא מתחסר שווי הממון שנותן לו ויצא שכרו בהפסדו ע"כ בעי אדם חשוב דאז נחשב ההנאה הרבה יותר מההפסד אמנם בתן מנה לפלוני דאינה נחסרת ממון שפיר חשיב לה הנאה אפי' באדם שאינו חשוב עכ"ד. וא"כ לכאו' קשה בכל מוכר איסה"נ למה מחשב הנאה והרי בעד הממון שמקבל בעד החפץ הוא מתחסר החפץ שנותן ללוקח. אך ז"א דהרי החמץ אסור בהנאה ול"ח מתחסר כלל דהרי אינו יכול להנות מהחפץ מאומה. וכ"ז באיסה"נ משא"כ בפט"ח דיכול להנות ממנו מה דביני ביני כשיפרט בשה שפיר חשיב מתחסר ממילא ל"ה הנאה מה שמוכר בעודנו פט"ח. אך ק' ע"ז דהרי מפורש בפ"ג דנדרים דזבינא מציעא חשיב בין הנאת מוכר בין הנאת לוקח. ובע"כ צ"ל דכ"א מהם נהנה יותר ממה שמתחסר והן נסתר מחמתו תי' הנ"ל. ועדיין י"ל דלכאו' קי למה יהי' חיסור למודר הנאה למכור להמדיר משום דנהנה והרי לכל מי שהי' מוכר הי')** וע"כ צ"ל דכיון דמוכרו עתה שיחול לאחר פדיון ואז יהי' מותר בהנאה וע"כ שרי גם עתה לקחת דמיו כיון שנוטל המעות בעד שעה שיהי' מותר כבר בהנאה וכיון שהחלות בשעת היתר חשיב כנוטל בעד היתר הנאה וכעי"ז בירושלמי פ' מי שאחזו בנותן גט לאשה שיחול