ארץ צבי (פרומר) א רא

המחיצות ואח"כ כשנעקרו הזרעים אם יש אז בית דירה חשיב כאלו נעשו מחיצות אז מאלי' דחשיבי מוקף לדירה וכענין שכ' התרה"ד במלא המחיצות בעפר. אך באמת אין לדמות זל"ז דשם חשיב שינוי בגוף המחיצות ע"י העפר ע"כ חשיב אח"כ שנתהוו מחיצות מחדש משא"כ בנ"ד דהזרעים הם בפ"ע. והוא כעין החילוק של הטו"ז אהע"ז סי' קכ"ה הנ"ל וכעין חילוק הגמ' ב"ק כ"ט: בין בור שכסהו וחזר וגלהו בין בור שטממו וחזר ופתחו. וא"כ בנ"ד ממנ"פ מותר אם נדמה הזרעים לבור שטממו כאלו נעשה פסול בגוף המחיצות א"כ כשנעקרו הזרעים דומה לגמרי לנדון התה"ד ואפי' במחיצה שלא הוקפה לדירה מועיל דבעקירת הזרעים חשיב כמחיצה הנעשית אז מאלי' והוקפה לדירה דכשר. ואם נדמהו לבור שכסהו א"כ כשנעקרו הזרעים דומה לבור שכסהו וחזר וגלהו דחשיב אותו בור דמעיקרא ולא נסתלקו מעשה ראשון והכ"נ לא נסתלק עשי' ראשונה של המחיצות והוקפו לדירה ושפיר דמי

הן אמת כי באבני נזר סי' רצ"ט מפקפק על דינו של תרה"ד ותמה עליו הרבה והשאיר בצע"ג אבל המעיין שם יראה לעינים דעיקר תמיהתו משום דס"ל דגם סתימת עפר ל"ח מעשה בגוף המחיצה ומדמי לה ג"כ לבור שכסהו וחזר וגלהו דחשיב בור הראשון הכ"נ חשיבה מחיצה דמעיקרא ומעיקרא לא הי' מוקף לדירה עיי"ש משא"כ בנ"ד דמעיקרא הי' מוקף לדירה, א"כ אדרבא זה טובה מה דזריעת הזרעים לא הי' פסול בגוף המחיצה דא"כ כשנעקרו הזרעים היינו מחיצה דמעיקרא ומעיקרא הרי הי' מוקף לדירה ושפיר דמי כנלע"ד בזה בעזהי"ת: סי' פ"א ב"ה להרב הנכבד חו"ב יקר רוח כש"ת מ' קלמן חאמיידיס הרב דקאטאוויץ

דשאילנא קדמיכון במי שלא מכר חמצו בער"פ קודם חצות ונזכר אחר חצות אם יש איזה עצה להצילו מב"י בלא ביעור ושלא יהי' אסור לאחה"פ מצד חשעעה"פ

הנה דעת הרמב"ם ורא"ש לפסוק כר"י דחמץ לפני זמנו בלאו וכ' הה"מ שכ"פ הגאונים. וכ"פ הטוש"ע והמג"א בסי' תמ"ג. אך המג"א רסי' תמ"ג העתיק דברי הה"מ דמ"מ לא עבר בב"י עד הלילה רק על מ"ע דתשביתו. משמע דס"ל דאף לר"י אי"ע בב"י עד הלילה. אך הנוב"י סי' כ' כתב דהא בהא תליא כמו דאסור בהנאה מה"ת בע"פ אחר חצות כמו כן עבר בב"י. ולר"ש דמותר בהנאה מה"ת בער"פ ה"ה דליכא ב"י. אך מ"מ מסיק דאף דקי"ל כר"י היי"ד לכתחלה לענין בל יראה. אבל בדיעבד ולענין חמץ שעעה"פ דרבנן סומכין על הראב"ד והעיטור והרמ"ה דפוסקין גם לפני זמנו כר"ש ולדידהו ליכא ב"י עיי"ש

והנה לדעת ר"ש דלפני זמנו בלא כלום יש ד' דיעות. קבצם כעמיר גורנה באבני נזר או"ח סי' שע"ו

א דעת בעה"מ דלר"ש מותר אפילו באכילה מה"ת בער"פ אלא דאסור לשהותו מחמת עשה דתשביתו אבל אם אוכלו מקיים בזה העשה דתשביתו. ונלע"ד קצת ראי' לבעה"מ משבת ק"מ: מאן דאפשר לי' למיכל נהמא דשערי ואכיל נהמא דחטי עבר משום בל תשחית הנה דאפי' דרך אכילה מקרי השחתה ואפי' החולק שם הוא מטעמא דבל תשחית דגופא עדיף הא לא"ה משמע דלכו"ע חשיב זה השחתה] ה"נ אפילו דרך אכילה מקרי השבתה

ב. דעת ראב"ד ובעל העיטור והרמב"ן דלר"ש אסור באכילה מה"ת מצד העשה דתשביתו ובהנאה אסור מדרבנן ובאבני נזר סי' שע"ו סק"ג הוכיח שכן דעת תשובת רש"י ג"כ עיי"ש. [ויש סמך לדיעה זו דעכ"פ אין אסור בהנאה מחמת עשה דתשביתו מדעת ר"ת זבחים ע"א. ובכ"מ דשור הנסקל אינו נאסר מחיים בהנאה הנה דמצד חיוב סקילה שעליו אינו נאסר בהנאה ואפילו להחולקין על ר"ת ג"כ יש ראי' לנ"ד דאצטריך קרא בב"ק מ"א. דשור הנסקל אסור בהנאה ש"מ דמצד חיוב סקילה לבד אין לאסור בהנאה. עוד ראי' מדעת רבינו אפרים שבתוס' כריתות כ"ד. דרובע ונרבע מותר בהנאה להדיוט הנה דאף דהשור בסקילה מ"מ מותר בהנאה ה"נ אע"ג דהחמץ בשריפה מ"מ מותר בהנאה. ויש לדחות דשאני סקילה דגם אחר סקילה חזי להנות מעורו ולהאכיל בשרו לבהמה ע"כ אי"ר מחיוב סקילה שאסור בהנאה משא"כ שריפה שהוא כליון גמור להחמץ שאינו ראוי עוד לשום הנאה בתור חמץ שפיר י"ל מדצוותה התורה לשורפו שהוא שלילת אפשרית להנות ממנו ממילא אסור בהנאה וכדעת הר"ן שיובא להלן

ג. דעת התוס' פסחים כ"ח ע"ב דבאכילה אסור מה"ת מצד העשה דתשביתו. דתשביתו שלא כדרך אכילה משמע. ובהנאה מותר אפילו מדרבנן

ד. שיטת הר"ן פ"ק דפסחים דאפילו לר"ש אסור מה"ת גם בהנאה מצד מ"ע דתשביתו. דתשביתו משמע שלא ע"י אכילה ושלא ע"י הנאה. ובאבני נזר סי' שע"ה ה"ר לדבריו מפסחים מ"ח. דנהנה מעצי אשירה לוקה משום לא תביא תועבה אל ביתך. והנה בע"ז כ"א. מבואר דלאו דלא תביא תועבה אל ביתך הוא גם כפשוטו שלא להכניס ע"ז לביתו. ומ"מ גם הנהנה אסור מלאו זה דחשיב כמכניס לביתו. ה"נ דכתיב תשביתו שאור מבתיכם גם הנאה אסור דחשיב בזה כמכניס שאור לביתו. עכד"ק דפח"ח. עוד העיר שם סי' שע"ו סק"א מקדושין נ"ו: דמפיק כה"כ אסור בהנאה מדכתי' תוקדש תוקד אש. ולענ"ד הקלושה נראה ראי' להר"ן מרמב"ם ור"ש פי"א דנגעים מי"א שכתבו דבגד המנוגע אסור בהנאה מדכתיב באש ישרף. והוא כעין דקדושין נ"ו: דילפינן מתוקדש תוקד אש דכה"כ אסור בהנאה

אמנם ק' לי להר"ן דכל איסור הנאה בער"פ הוא מצד תשביתו א"כ חמץ של אחרים ושל גבו' שאין מצוו' בתשביתו יהי' מותר גם בהנאה. ועל אכילה לא ק' דהתוס' פסחים כ"ט. ד"ה בדין כתבו דלא משכח"ל שיאכל החמץ ולא יהי' שלו. אך דעת רש"י ז"ל שם דאפי' משכח"ל שיאכלנו ולא יהי' שלו וכ"כ הר"ן נדרים לד: דאי אזמני' לחבירו אככרו חשיב של בעה"ב אף שחברו יש לו רשות לאוכלו וע' רמ"א אהע"ז סי' כ"ת סי"ז מבואר להיפך ועב"ש שם. וא"כ להר"ן לשיטתו גם אאכילה קשה. וי"ל להר"ן דשאני חמץ דמרבינן דאפי' קבל עליו אחריות חשיב שלו לענין ב"י ולענין תשביתו. וכשמותר לו לאוכלו לא גרע מחמץ שקע"א

עוי"ל דלעולם בשעה שאוכלו בודאי הוא שלו כיון דאז הדבר נכלה וניתן לו לכלותו אין לך מתנה גדולה מזו. וכ"כ במקו"ח סי' תס"ו דכל הנאה ש כילוי בע"כ נעשה שלו וראי' לזה משו"ע או"ח סימן י"א סעיף ז' חוטין שאולין הלואה הוא דלא הדרי בעינא וכדידי' דמי והוא כמעט מפורש כדברי המקו"ח אך בהא דנדרים ל"ד: דאמר ככרי עליך ונתנה לו במתנה דאמרי' דשרי דלא