ארץ צבי (פרומר) א כ

ונראה דלעומת זה כל הצמחים ותבואות צריכין טל וגשם, נראה דגשם הוא נותן בתבואה גשמיות המאכל להיות נזון בגשמיות, וטל נותן בו כח השמחה ונח"ר שיש לו לאדם מן המאכל וראי' לדברינו [מדברי הפייט בתפלת טל שאמר שם שיתנו ברכה בדיצך] מדברי הזוה"ק פ' תולדות שכ' דכל הברכות שנתברך יעקב הם נגד הקללות שנתקלל אדה"ר וחושב שם כלם ברכה לעומת קללה, ולעומת בעצבון תאכלנה חושב ויתן לך אלקים מטל השמים. הנה דטל הוא שמחה היפך עצבון, ונגד זה הם ב' הפסוקים עיני כל וכו' ואתה נותן להם את אכלם בעתו זה קאי על עצם המאכל ומשביע לכל חי רצון זה קאי על נח"ר ושמחה שנצמח מכח המאכל שזה נרמז בפ' הנ"ל השיבה לי ששון ישעך. ודבר זה יותר עיקר כמובן וע"כ נקיט הגמ' משום דאית בי' פותח את ידיך ולא נקט הפסוק המוקדם דדבר זה שבח יותר

והנה המאמין באנכי ד' אלקיך שהוא אמונת ההשגחה פרטיית בקל יוכל להנצל מלא תחמוד כי עיקר מה שאדם חומד בחפץ נאה של חבירו הוא כדי שעי"ז ישבע רצון וימצא בזה נח"ר, אבל המאמין בהשגחה וכדברי אדר"נ הנ"ל (פל"ח) שנים אוכלין מקערה א' זה טועם כפי מעשיו וזה טועם לפי מעשיו וא"כ אפי' ישיג החפץ הזה שחומד עדיין אינו בטוח שישבע רצון וימצא נח"ר מזה כי אף שהאדם משיג החפץ הנכסף יש דין בשמים מסת הנאה ועונג ונח"ר שישבע מזה וא"א לקחת לעצמו משהו הנאה או תענוג יותר על הנגזר עליו ואם יהי' רצון שמים יוכל להתענג ולמצוא נח"ר באותו חפץ שיש לו, הרבה יותר ממה שיהי' לו כאשר ישיג חפץ הנחמד בעיניו וא"כ מה בצע בהשיגו חפץ זה כיון דסו"ס הדבר מסור לרצון שמים כמה עונג ומלוי רצון יהיה לו, והמתבונן היסב בחשבון זה, הנקל בעיניו להנצל מלא תחמוד, ובזה נעוץ סופו של עשרת הדברות בתחלתו כי לפי מסת שאדם מאמין באנכי ד' אלקיך לפיהו ינצל מלא תחמוד

ומענין לענין באותו ענין, הנה המהר"ל ז"ל בס' באר הגולה הביא מה שתמהו על משאחז"ל דיאוש באבידה קונה וכיון דאמר וי לחסרון כים יוצא מרשותו, ולמה זה, ואענה חלקי אני עני לפ"מ שהק' שם המהר"ל ז"ל דאיזה קישור יש לאדם בחפצים שלו שיהי' לו קנין בהם, בשלמא ידו ורגלו מחובר עם האדם משא"כ בקנין נפרד ממנו. ונלענ"ד לפ"מ שכ' בעש"ט ז"ל עה"פ רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף דנור"נ של האדם מעוטף במאכלים ומשקים שלו וכן בכל החפצים שלו, וע"י שאוכל ושותה ומשתמש בהם עי"ז מוציא חלקי נפשו עכדה"ק. ובזה מובן היטב קנין האדם בחפצים שלו כיון שחלקי נפשו מעוטפים בהם אין לך חבור גדול מזה, ויש להוסיף דזה לבד ל"ה מספיק ואין להם חבור עם האדם רק בשעה שמשתמש ונהנה מהחפיצים שלו וכעין שבת (מ"ח:) דל"ח חבור רק בשעת מלאכה אך בהיות דעיקר הנאה של מאכל ומשקה ושאר תשמישים אינו עצם האכילה ושתי' לבד רק עיקר הוא המלוי רצון ונח"ר שמגיע לו עי"ז כאמור

וזה י"ל גם לפני התשמיש בחפץ כמ"ש הרא"ש (נדרים ל"ד.) דאדם נהנה ממה שיש לו מאכל ואם ירצה יהנה ממנו ע"כ חשוב שתמיד חפצים שלו משמשים אותו וממציאים לו עונג וקורת רוח וחשיב תמיד כמו בשעת מלאכה ע"כ יש לאדם חבור עמהם וזהו עיקר הקנין של אדם בממונו, וכ"ז כשיודע שנמצא אתו אבל כשאומר וי לחסרון כים ומתייאש וסובר שכבר אבד סברו ממנו וא"כ אינו מקבל הנאה ונח"ר מן החפץ שלו שוב אין לו חבור עם ממונו ופקע קנינו כנלע"ד בזה

ז). זרע. ברש"י פרשת נח בזכות שהקטין עצמו זכה להעמיד כל התולדות האלו ועיקר הכנעה להכנע לפני השי"ת ולפני ת"ח ועובדי ד' וכן נראה מדברי שע"ת לר"י הנ"ל, ע"כ מי שמכניע עצמו לת"ח זוכה לזרע ברך ד' ועיין בגמ' (שבת כ"ב:)

ונציע מענינא מה שאמרו חז"ל שכ"א צריך לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, הגיד הרר"ב מפרשיסחא ז"ל דאין הפירוש שירצה להיות גדול כמו האבות, כי זה מעשה טפש לחשוב כן, אך יבקש שיהי' לו נגיעה עכ"פ במעשי אבות, וז"פ מתי יגיעו מעשי למעשי אבות עכד"ק, נלע"ד דמי שבטל להאבות וכן מי שבטל לצדיקים זה חשיב יש לו נגיעה במעשיהם ובתורתם ועבודתם, ומנא אמינא לה מד' הרא"ש (פ"ה דזבים משנה א') דאפי' אדם לבוש כמה בגדים חשיב אפילו בגד העליון נוגע בגוף, דבגד בטל לאדם הלובשו עיי"ש. הנה דבטול חשיב כנוגע, ומזה יש ללמוד דמי שבטל לתלמידי חכמים יש לו נגיעה בתורתם, וזוכה אתו עמו

וכל המאמר הנ"ל יש לו שייכות לסיום המשנה יומית שהוא במס' עוקצין, כי כל מסכת עוקצין נוסדה על דין דיד מיטמא ומטמא ושומר מיטמא ומטמא ומצטרף, וא"כ יש ללמוד בקו"ח למדה טובה מרובה, דפי שהוא יד ושומר לת"ח ולעובדי ד' מיטהר ומטהר ומצטרף עמהם, ויל"פ דרך רמז הדרן עלך מסכת עוקצין וסליקא לה כל מסכייתי דהש"ס דהנה בס"ח כתב דמסכת הוא מלשון אריגה כמו עם המסכת דכתיב גבי שמשון, ויל"פ דהנה יש חילוק בין תושב"כ לתושבע"פ, דתושכ"כ נכתב על קלף