ארץ צבי (פרומר) א יט

לבוא למעלת הצדיקים להיות הצנע לכת, ע"כ סד"א כיון דאתרבי לסמיכה אתרבי נמי לצפון. הנה דע"י דיבוק לתלמידי חכמים יוכל לבוא למעלת הצנע לכת שזה תכלית ענוה כדברי שע"ת לר"י הנ"ל ולענוים יתן חן

ואציע מענינא דהנה במשנה (חגיגה ט"ז.) יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך יוסף בן יוחנן אומר לסמוך וכו' הראשונים היו נשיאים שניים להם אב"ד נלפע"ד לפמ"ש במק"א מה דפלוגתא הראשונה הי' בענין סמיכה משום דאיתא בתקו"ז דכל מחלוקת וספיקות בתורה נצמח מחטא מי מריבה וכתיב במי מריבה שמעו נא המורים. סרבנים, שלא היה להם ביטול למרע"ה. ומצינו דאין סומכין משום שהוא בכלל שבות דאין רוכבין ע"ג בהמה, הנה דסמיכה בכלל רכיבה, ובזוה"ק (פ' נשא) דצריך להיות בטל וכפוף לת"ח כסוסיא דרכיב עלי' מרי', וטעם סמיכה בקרבן משום דחי' ועוף לא נבראו אלא לשמשני וזה ג"כ השימוש שמה שאדם חייב מיתה והוצאת דמו יהיה נעשה בהבע"ח בעבורו וכעי"ז כ' מהר"ל ז"ל על אין אשתו של אדם מתה אלא בעון נדרים וזה ג"כ בכלל עזר כנגדו שתקבל על עצמה עונש המגיע להבעל, וכיון שישראל פגמו בזה בחטא מי מריבה שלא רצו לבטל עצמם למרע"ה שזה היפך ענין הסמיכה ע"כ מחלוקת הראשונה [שבא מחמת חטא מי מריבה] הי' בסמיכה כיון שהפגם שייך במצות סמיכה יותר מבשאר דיני התודה ע"כ שלט בי' הענין מחלוקת קודם לכל ואח"כ כשרבו תלמידי הלל ושמאי שלא שמשו כל צרכן ונתפשט הפגם ביותר התפשט העונש של מחלוקת ביותר והתחיל ענין מחלוקת נם בשאר דינים

וי"ל דמשום זה מסיים בסיפא הראשונים היו נשיאים ושניים להם אב ב"ד לרמוז ד"א שהנשיא ראוי לו תמיד להמשך בענין זה [בכ"מ שיש לצדד לכאן ולכאן] להקל. ולמעט חיוב הביטול של שאר העם נגדו ע"ר דאמרי' בקידושין (ל"ג.) מנין לזקן שלא יטריח ע"כ היו הנשיאים נוטים תמיד שלא לסמוך, ואב"ד שהוא יותר סמוך לעם הי' תמיד אומר לסמוך היינו שבטל עצמו לפני הנשיא כי כך נאה וכך יאה שהנשיא יאמר שלא יסמוך והעם יאמרו לסמוך

ות"א הק' דהא בסיפא שמאי אומר לסמוך הלל אומר שלא לסמוך אע"ג דשמאי נשיא י"ל דהנה בעירובין (י"ג) למה זכו, ב"ה לקבוע הלכה כמותן לפי שהם נוחין ועלובין וכו' וכיון שהלכה כמותן. י"ל שהי' גדול משמאי ומ"מ ל"ה נשיא כי הוא היה למעלה מענין זה וכעי"ז אי' שאמר הרה"ק רד"ב ממעזריטש ז"ל על הה"ק ר' זושא מהאניפאליע שלא ינהיג עדה שהוא כבר למעלה מענין זה, וסו"ס היה הוא הת"ח שבדור ועיקר חיוב ביטול היה אליו ע"כ הוא היה נוטה שלא לסמוך ויהי רצון שלא יאמר פי דבר שלא כרצונו ית' וית'

עוי"ל דסמיכה הוא פועל דמיוני להכנע לשמים בעשיית מצות ומעש"ט ולא יחזיק טובה לעצמו וכדאי' באבות במ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם ואינו מחזיק טובה לעצמו, וזה תכלית הביטול והכנעה להשי"ת כדברי שע"ת לר"י הנ"ל וזה נלמוד מסמיכה שסומך על הבהמה להורות שהבהמה נכנעת תחתיו כסוסיא דרכיב עלה מרה כנ"ל שאין כוונתו לעצמו כלל רק לתועלת הארון, וקו"ח שהוא יכנע לשמים באופן כזה להיות נאמן [טריי] לשמים שלא יחשוב טובת עצמו רק לעשות רצון קונו ית' ומזה זוכה שההשפעות שישפיעו לו משמים יהיו במאור פנים, ובזה ימצא נח"ר בעשרו, וכתיב וצפונך תמלא בטנם גם דקדקנו לעיל בפסוק השיבה לי ששון ישעך דהול"ל השיבה לי ישעך

יל"פ בהקדם מה שאומרים בזמר לכה דודי ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה יל"פ לפמ"ש הגר"א ז"ל החילוק בין ששון לשמחה דששון הוא רגש השמחה בלב ושמחה הוא התפשטות והתגלות השמחה בחצונות, ומשוש חתן על כלה הוא עיקר בפנימיות הלב ולא בחיצונות מצד צניעות כמובן, ויש מי שנותנין לו השפעות ומ"מ אינו מוצא נח"ר בהם כאמור לעיל וחסר לו הפנימיות מן ההשפעות וזה נקרא ששון כנ"ל ע"כ כתיב השיבה לי ששון ישעך, וזה ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה שינתן לו במאור פנים ואז ימצא נח"ר בעשרו וזה נקרא צפון. צפונך תמלא בטנם, היינו הפנימיות מן ההשפעות, ובאבות עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, ע"כ ע"י סמיכה שמרמז על בטול לשמים ברצון שלם ויחוד המעשה ברעותא דלבא שלים עי"ז זוכה לצפון

ובההוא ענינא כתבנו במק"א ליישב קו' ראב"ע על לאו דלא תחמוד דמה שייך לאו בזה ואיזה עצה יש לזה להסיר חמדת הלב, ונראה לנעוץ סוף עשרת הדברות בתחלתן ובהקדם דברי הגמ' ברכות (דף ד:) כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג' פעמים מובטח לו שהוא בן עה"ב וכו' משום דאית בי' אלף בית ואית בי' נמי פותח את ידיך פירש"י שהוא שבח הכנת מזון לכל חי והק' מהרש"א למה לא נקיט פ' המוקדם עיני כל וגו' ואתה נותן להם את אכלם בעתו, ונראה דהנה באדר"נ פ' ל"ח שנים אוכלין מקערה א' זה טועם לפי מעשיו וזה טועם לפי מעשיו הנה דמלבד עצם המזונות שמשפיעין לאדם בר"ה יש עוד דין כמה נח"ר והנאה יהי' לו מן המאכל ודבר זה הוא יותר עיקר.