ארץ צבי (פרומר) א קצז

ברמ"א (סי' רס"ו סי"ב) דמי ששכח כיסו עליו בשבת והוא בשוק לא יביאנו לביתו רק מתיר חגורו והוא נופל וכ' המג"א דאם מתיירא שנכרי יקחהו בשוק מותר לרוץ לביתו עיי"ש וא"כ מבואר להדיא דבדבר שאין חש להפסידו מוטב להניחו ברה"ר כלאח"י, אך לקושטא דמילתא נלע"ד מוכח מהא דעירובין (ט"ו.) דאפי' הנחה כי אורחי' מותר לו לעשות כמו שעשה שמעי' דרב דקם אדוכתי' והנחת גופו כהנחת חפץ דמי כן נראה להדיא מלשון הרב ז"ל (בסי' רס"ו סי"ז) בשכח והוציא כיסו בשבת יוליכנו פחות פחות מד"א ויזרקנו לביתו כלאחר יד עיי"ש ומדכ' ויזרקנו לביתו כלאח"י ולא כ' כן בהנחה ראשונה שעושה כשנזכר שיש אצלו חפץ שיעשנה כלאח"י מוכח להדיא דבהנחה זו אפי' כי אורחי' מותר כיון של"ה עקירה משעה ראשונה לכך אך בהכנסה שעושה בסוף לרה"י דהי' עקירה משע"ר לכך מצריך כלאח"י, אך מהיות טוב וכו' כתבתי לעשות הנחה כלאחר יד] אך כ"ז בחפץ שאינו חושש להפסידו או שהוא מבוי המשתמרת ואינו ירא שיגנוב או יאבד דומיא דהא דעירובין (ט"ו.) דמשמע שהי' מניח הכוזא במקומו והי' משתמר שם עד הערב, אך אם שכח איזה חפץ שחושש להפסידו וירא להניחו ברה"ר אין לנו ראיה מהא דעירובין, נגד דברי הדג"מ, די"ל דוקא בהא דעירובין של"ה רוצה להשליך החפץ אח"כ לרה"י אז מוטב להניחו במקומו ולח להוליכו לרה"י אחר, דאף אם נימא דאם יוליכנו לרה"י אחר יהי' תרי דרבנן חדא של"ה עקירה משעה ראשונה לכך ועוד שיהי' מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ועתה שמניחו ברה"ר הוי תד דרבנן מ"מ שב ואל תעשה עדיף כדאמרי' כה"ג בעירובין (ק'.) ור"ה (כ"ח:) וגדולה מזו בתוס' שבת (ד'.) דאין עוברין שבות דרבנן בקום ועשה להציל מידי איסור דאורייתא משום דאיסור דאורייתא כבר נעשה וממילא יגמר עיי"ש

ויש להוסיף נופך לזה בנ"ד לפמש"כ התוס' רי"ד ריש שבת הובא באבני נזר (סימן מ"ח סק"ג) דאם נכרי מביא לישראל חפץ מרה"ר לרה"י מותר לישראל לקבלו הימנו אע"ג דעביד הנחה לאו איסורא הוא כלל ולא דמי לריש שבת דזה עוקר וזה מניח פטור אבל אסור שא"ה דעדיין לא הי' נעקר לגמרי מרשות שהי' שם דידו בתר גופו גרירא ולא נגמרה עדיין מלאכת הוצאה אבל הנחה גרידא ליכא איסור כלל עיי"ש וא"כ גם כאן במעשה הנחה שלו לבד שיעשה עתה לא יעשה איסור דרבנן כלל ואם יניח חשיב שוא"ת דבמעשה שיש לפניו לעשות ליכא איסור ואם יעבירנו הלאה יעשה איסור דרבנן בידים דהיינו העברת ד"א ברה"ר בלא עקירה והנחה ושוא"ת עדיף, וכ"ז כשרוצה להניחו במקומו ושלא להוליכו הלאה, אבל בחפץ אחר שרוצה להוליכו לביתו ואם יניחנו במקומו תצטרך להתיר לו אח"כ פחות פחות מד"א שוב י"ל דמוטב להוליכו בחזרה לרה"י או לרה"י אחר אם לא אפשר לו לעשות מחד דרבנן תרי דרבנן כיון דסוף סוף יעבור איסור שבות בידים, עוד יש לדון לפמש"כ הר"ן בפ' בתרא דיומא דחולה שצריך לאכול בשר בשבת מוטב לשחוט לו מלהאכילו נבילות דבשחיטה עובר פ"א ובאכילת נבילות עובר על כל כזית וכזית וה"נ אם ילך לרה"י אחר יהי' הכל חילול א' כל זמן שלא פירש ע' שבת (קל"ג:) ורמ"א סוף ה' מילה, ואם ילך פחות פחות מד"א יהי' כל פעם חילול מחדש, אך זה תלוי בפלוגתת הראב"ד ורשב"א בשבת (ט'.) לראב"ד גם במעביר ב' אמות ברה"ר איכא שבות, ולרשב"א ליכא שבות בזה רק במעביר יותר מד"א אך שמעבירו פחות פחות מד' אמות עיי"ש וכן דעת רמב"ם פי"ב מה' שבת ולראב"ד א"ש דברינו, אך לרשב"א ורמב"ם דליכא במעביר ב' אמות משום שבות רק מחמת שבכלל מעביר יותר מד"א וא"כ ליכא בכל הילוך שבות בפ"ע רק בכלל שמוליך פחות פחות מד"א יש שבות וא"כ הכל חשיב שבות א' ודוק, והנה הראב"ד ז"ל הובא ברא"ש פ' יה"כ נשאל בדין הנ"ל בחשיב"ס וצריך לבשר אם נשחוט לו או נאכילנו נבילה ודן בסברות אחרות ולא כתב סברת הר"ן נראה דלית ליה סברת הר"ן ואין נפ"מ בין עובר פ"א או כמה פעמים וכיון דכל דברינו הם רק אליבא דהראב"ד ז"ל שבת (ט'.) והוא ז"ל הרי לית ליה סברת הר"ן הנ"ל

והנה במג"א (סי' רס"ו סקי"ח) בשם סה"ת דאפי' למאן דמתיר גם בכיס לרוץ תחתיו היי"ד בשא"א להוליך פחות פחות מד"א עיי"ש משמע לכאורה דלהוליך פחות פחות מד"א עדיף מלרוץ, וכ"ת שא"ה דמיירי במי שהחשיך לו בדרך ועשה עקירה מבעו"י, ה"נ הרי לא הי' עקירה משע"ר לכך והי' עקירה בפטור, אך לאו ראיה היא דהתם מיירי מבעוד יום כמו שפירש"י ר"פ מי שהחשיך נותן כיסו לנכרי מבעו"י וא"כ מלאכת הוצאה מרה"י לרה"ר מבעו"י, ובשבת אינו עושה הוצאה רק אעביר פחות פחות מד"א, ואף להרא"ש ר"פ מי שהחשיך שחולק על רש"י דנותן כיסו לנכרי אף משחשיכה מ"מ העמידה ודאי הי' מבעו"י דלא בשופטני עסקינן שיוציא בעצמו בשבת, רק מה דנראה מלשון רש"י דלא התירו לו ליתן לנכרי רק מבעו"י עז"כ הרא"ש דגם בלילה מותר, אבל ודאי מיירי בעמד מבעוד יום, וכן בנ"ד עשה הנחה מבעו"י ובלילה אינו גומר מלאכת הוצאה כלל, ואין ראיה למי שעקר החפץ בשבת עצמו שאם יעמוד יגמור מלאכת הוצאה, וזה פלוגתת המג"א (סי' רס"ו סק"י) עם הדג"מ להמג"א מוטב לעמוד ולהוליכו פחות פחות מד"א, ולהדג"מ צריך לרוץ לביתו, אך מה דמבואר מהדג"מ דאפי' בחפץ שאינו חושש כלל להפסידו צריך ג"כ להוליכו לביתו ולא לזורקו ברה"ר וכן הכריע הנפש חיה סוף (סי' ה') וע"ז הוכחתי מגמ' עירובין (ט"ו.) להיפך דצריך לעמוד, אך בחפץ שירא להניחו ברה"ר כל היום פן יאבד ויגנב בזה אין לנו הכרעה מגמ' זו כמשנ"ת בארוכה, ובזה נלע"ד הקלושה להכריע כמ"ש הגאון נפש חיה לרוץ לביתו, אך אם בקל אפשר לו צריך לשוב דוקא לאותו רה"י שהוציא משם, ובלי אפשר יכול לילך לרה"י אחר [והנפש חיה לא חילק בין לאותו רה"י בין לרה"י אחר, ודברי הדג"מ (סי' רס"ו) ברור מללו דדוקא לאותו רה"י ולענד"נ פשר דבר כמ"ש וטעם הדבר מבואר לעיל בארוכה בס"ד] ולע"ד יש להוסיף נופך להכרעה זו דלענ"ד אף המג"א ורב ז"ל לא אמרו לילך פחות פחות מד"א רק בדרך או בעיר בחשיכה ואין רואה ואינו בוש בזה, אבל מי שהולך ברה"ר ביום וילך פחות פחות מד"א ובכל ב' אמות יעמוד יהי' לבוז כמובן והרי גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דלא תסור דרבנן וכאן ג"כ אם ירוץ לרה"י ג"כ לא יהי' רק איסור דרבנן אפי' למג"א ורב ז"ל ובפרט שהם ז"ל אמרו דכשא"א לו לילך פחות פחות מד"א מותר לו לרוץ וגם אם ילך פחות פחות מד"א יעבור על שבות רק דלמג"א ורז"ל זה קודם לזה והשתא קו"ח הוא אם מתירין לעשות איסור גמור דרבנן בשביל כבוד הבריות כש"כ בנ"ד דסו"ס עושה איסור דרבנן דמותר להחליף שבות זה דפ"פ מד"א בשבות זה לרוץ לרה"י מחמת כבוד הבריות בפרט דלהדג"מ שבות דריצה עדיף מלהעביר פ"פ מד"א, ועוד דהמג"א עצמו (בס"ק י"ח) כ' דלדידן דלית לן רה"ר דאורייתא אפשר דלעולם מותר לרוץ לרה"י ואי"צ לילך פ"פ מד"א עיי"ש ואין ס' של המג"א מוציא מידי ודאי של הדג"מ כאשר הוא כלל גדול בפוסקים וכ"כ הרא"ש רפ"ק דב"ק לענין צרורות ברה"ר ורפ"ב דב"ק לענין בתר מעיקרא אזלינן, ע"כ נראה בזה הדין כמ"ש הנפ"ח והדג"מ שילך לרה"י [ולרווחא דמילתא יעשה הנחה כלאח"י אבל מעיקר הדין אי"צ לזה]