ארץ צבי (פרומר) א קצו

מחשבתו הראשונה להיפך שלא להוציאו לרה"ר משא"כ כאן הי' מחשבתו הראשונה להביאו למקום זה אך דמעיקרא הי' רה"י ועתה רה"ר וזה דומה למתעסק בעלמא כמובן, ומזה ראיה דמתעסק לית ביה איסור תורה

וראיתי באבני נזר (סי' רנ"א) בסופו דאף שחולק על רעק"א מ"מ באיסור סקילה כ' דל"מ מתעסק לאיסור סקילה שבו ונשאר קצת איסור סקילה, אך לא זכיתי להבין דברי קדשו ואני דן לפניו ז"ל בקרקע והנה ז"ל שם ואין לומר נהי דפטרה תורה מתעסק מקרבן מ"מ איסור תורה יש וכו' ליתא דמ"ש מזה עוקר וזה מניח או זה יכול וזה יכול דאמעיט מקרא גבי חטאת ואעפ"כ אסור רק מדרבנן כמ"ש רמב"ם ורש"י (ג':) ד"ה מבעיא, אך לפמש"כ טעם דמתעסק לא יועיל לאיסור סקילה שבו א"ש עכ"ל הטהור, ולא זכיתי להבין דא"כ הדרא קושיא לדוכתה דא"כ אמאי זה עוקר וזה מניח אין בו אלא איסור דרבנן נימא ג"כ דלא אמעיט אלא מחטאת וכרת אבל מאיסור סקילה לא אמעיט דהרי ז"ע וזה מניח אמעיט מבעשותה דכתיב גבי חטאת ומאותו פסוק ממש אמעיט מתעסק וצע"ג. והנה בתוס' שבת (י"ח.) כתבו להדיא דמתעסק בהוצאה אין בו אלא שבות דרבנן, וכן הוכחתי מש"ס עירובין (ט"ו.) כאמור, גם הבאתי לעיל הלח"מ פ"א מה' שבת דמתעסק אפי' איסור דרבנן אין בו: **(ומצאתי כתוב בשם אר"י ז"ל שסיפר איך שנענש חסיד א' בעה"ב על שנכנס מעט עפר במנעלו והוציאו בשבת משמע לכאורה דגם מתעסק עבירה הוא דאל"כ למה נענש, ויש לדחות דהנה בפ"ט דכלאים דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו וכו' והצנועין מפשילין לאחוריהן, תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו וכו' והצנועין תופרין ע"ג קרקע, הנה דאף דדשא"מ מותר מ"מ הצנועין מחמירין בזה, וכיון שהוא היפך צניעות י"ל דחסיד גדול נענש ע"ז ע"ד הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, ומתעסק דומה לדשא"מ כמ"ש הרמב"ן בע"ז (ס"ו.) בבת תיהה ובר"ן חולין פ' גה"נ

אך ברש"י שבת (כ"ט:) ד"ה והצנועים כשרים כשמרחיקין עצמן מכל לזות שפתים עיי"ש משמע דאסור משום לזות שפתים שהם לא ידעו שאינו מתכוון ואיכא מראית העין, וא"כ במתעסק ל"ש זה ושוב הוי היתר גמור

)** ונלע"ד עוד ראיה דמתעסק אין בו איסור תורה כלל מדברי רמב"ן ע"ז (ס"ו:) בפלוגתא דאביי ורבא בבת תיהה אי ריחא מילתא היא או לא דפליגי משום דאינו מתכוון להנאה רק לנסות היין ומאן דמתיר משום דבר שאינו מתכוון ומאן דאוסר ס"ל דריחא מילתא וחשיב כשותה ול"ש בי' היתר דשא"מ משום דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה עיי"ש הנה דיליף הרמב"ן דבר שאינו מתכוון ממתעסק, ומה דמתעסק אסור ביה גם דשא"מ אסור ביה, וע' אבני נזר (סי' רנ"א) שביאר דברי רמב"ן אלו לשיטת הרמב"ן ז"ל עצמו דס' פ"ר מותר וכל מתעסק הוי נמי דשא"מ עיי"ש ואי נימא דכל מתעסק יש בו איסור דאורייתא או איסור סקילה א"כ איך קיי"ל דשא"מ מותר ואפי' בשבת דאיסור סקילה ואמאי הרי דשא"מ לא קיל ממתעסק כמפורש ברמב"ן הנ"ל ומזה ראיה ברורה דמתעסק מותר גמור מה"ת [ואף דמתעסק אסור מדרבנן ודשא"מ מותר לגמרי זה לא ק' דאין לדמות גזרות חכמים וכדאיתא בפ"ד דידים אין דנין ד"ס מד"ס]

ולכאורה רציתי לדחות כעין שכ' בחי' הר"ן שבת (ק"ו.) דאע"ג דמקלקל בחבורה חייב מ"מ מלאכה שאין צריכה לגופה פטור דמלאכה שאצל"ג רק לד"א מתבטל צד מלאכה שבה להצורך האחר משא"כ מקלקל שאין בה צורך כלל אסור מה"ת עיי"ש וה"נ דשא"מ כגון הגורר מטה ואינו מכוון לחריץ רק לגרירה בטל מלאכת החריץ אל הגרירה שהוא בכוונה ואינה מלאכה משא"כ מתעסק שאין לו כוונה כלל אסור, אמנם הרי הר"ן ז"ל עצמו בפ' גיד הנשה כתב כדברי רמב"ן ע"ז הנ"ל ממש לענין הא דבת תיהה לך נא ראה דמדמי אהדדי דשא"מ ומתעסק ולא שת לבו לחילוק הנ"ל אף שכתבו בעצמו בשבת (ק"ו) וזה לענ"ד הכרעה גמורה שאין במתעסק איסור כלל מה"ת, וכן מבואר בכס"מ פ"א מה' איסורי ביאה הלכה י"ב דדוקא במתעסק בעריות יש חיוב ביד"ש שכן נהנה אבל בשאר איסורין מתעסק לגמרי פטור ואפי' חיוב ביד"ש ליכא עיי"ש ואם הי' בו איסור תורה הי' נענש ג"כ כמו שוגג דצריך קרבן להגן מן היסורין הנה דגם שוגג נענש ביסורין וע"כ דמתעסק לגמרי. תר

נשוב לנ"ד דהמוציא חפץ בשוגג לרה"ר אם אינו חושש להפסידו יזרקנו מיד במקום שנזכר כמבואר בהא דעירובין (ט"ו.) אך מהיות טוב אל תקרי רע ונכון לזורקו כלאח"י דהיינו מכתיפו ולאחריו כעין שכ' בשו"ע הרז"ל (רס"ו סי"ב וסי"ז) והנפש חיה (סי' ה') כ' דל"ש למעבד הנחה כלאח"י רק בכיסין שלהם שהי' חגורים על גופם אבל לא בחפץ אחר ומחמת זה נתקשה הרבה בדברי המג"א הנ"ל, אבל בשו"ע הרב ז"ל העלה מזור לזה שכ' (בסי"ב וסי"ז) דבכל חפץ יכול לעשות הנחה כלאח"י כמ"ש, ודלא כמבואר בדג"מ דאפי' חפץ שאינו חושש לאיבודו לא יניחנו ברה"ר רק ילך עם החפץ בחזרה לרה"י, [והנה כפי מה שכתבתי שיעשה הנחה כלאח"י ברה"ר מבואר להדיא **(פיקח ונשתטה בשעת נתינה כשר מדאורייתא וכ' הפר"ח משום דבשעת מינוי שליחות הי' כשר לית לן בה אע"ג דאח"כ נולד פסול וה"נ דכוותה, אך נראה דלא אמרה הרמב"ם רק התם בחסרון שנולד במשלח דעיקר של משלח בעינן רק בשעת מינוי שזה עושה המשלח, אבל בחסרון בעצם השליחות מודה הרמב"ם דבעינן תחלתו וסופו בכשרות כמו בחסרון מצד השליח דמבואר בגיטין (כ"ג.) במשנה דבעינן תחלתו וסופו בכשרות] ע"כ כשנודע לו שנפל הלחי בטל שליחותו שלא יתייחס מעשה השליח אליו, עוד י"ל דבשוגג יש שליח לדבר עבירה ובמזיד אשלד"ע ומיירי דשמעי' לא ידע שנפל הלחי ואם הי' גומר כך הי' שוגג וישלד"ע וחשיבה גם ההנחה כאלו רב עשאה, ע"כ אחוי לי' בידי' שנפל הלחי למען יהי' מזיד בשעת הנחה וא"כ ההנחה לא תתייחס לרב רק לשמעי' וא"כ הוי זה עוקר וזה מניח ועי"ז עשה ג"כ מחד דרבנן תרי דרבנן דמעיקרא הי' חד דרבנן משום שלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ועתה נתוסף עוד דרבנן משום זה עוקר וזה מניח ודוק [אך בזה יש לדון לפמ"ש תוס' רי"ד ריש שבת הובא באבני נזר (סי' מ"ח סק"ג) דבהנחה גרידא אפי' איסור דרבנן ליכא א"כ ההנחה שעשה אחר שנודע לו ל"ש ביה אשלד"ע דלית בגופה עבירה כלל] אמנם כל אלו דברי פלפול הם ואינם במשמעות הגמ' וכל כי האי הו"ל לפרש ולא לסתום, ועוד דדעת גדולי האחרונים ז"ל דבשבח ל"ש שליחות כלל משום דתכלית האיסור למען ינוח והרי נח המשלח, כמ"ש בס' בית מאיר אהע"ז (סי' ה') ובשו"ת חת"ס או"ח (סי' פ"ד), ובאבני נזר יו"ד (סי' קנ"א סקט"ז) כ' זה בשם ס' פינות הבית וכ' שדבריו הם קילורים לעינים, ע"כ נלע"ד כמ"ש בפנים:)**