ארץ צבי (פרומר) א קצה

דכתובות (ל"א.) הנ"ל דהיכא דל"ה עקירה משעה ראשונה לכך ל"א קילב"מ ואם הי' בו איסור דאורייתא בודאי הי' אמרי' בזה קילב"מ כמו חיימ"ש כמ"ש רעק"א ז"ל עצמו (סי' ח'), ומזה ראי' לפשוט ספק רעק"א (סי' ח') דמתעסק ין בו איסור תורה, ולעיל ישבתי דעת הגרעק"א מהא דכתובות (ל"א.) דשאני בל"ה עקירה משע"ר לכך דהוי כוונה להיפך אבל הכל על היסוד דבשאר מלאכות ל"ב עקירה משעה ראשונה לכך, אבל לדעת התוס' שביארנו דס"ל דבכל המלאכות בעינן עשיי' משעה ראשונה לכך ואין רגלים כלל לחלק מעצמינו בין מתעסק בעלמא למכוון היפך

אך דברי רעק"א יש להם מקום לדעת רש"י ז"ל דס"ל דל"ב משעה ראשונה לכך רק במפנה חפציו מזוית לזוית משום דהוי כוונה להיפך כמ"ש לעיל, ומה"ט בהא דכתובות (ל"א.) לא אמרי' קילב"מ במפנה חפצים מזוית לזוית כמש"ל, וראי' לזה דלרש"י ז"ל לטעמי' בלא"ה אא"ל דהא דל"א קילב"מ בזה הוא משום דמתעסק אין בו איסור תורה דהרי רש"י ס"ל ב"ק (ל"ה.) דאף במקלקל קילב"מ אף דאין בו איסור תורה וע"כ משום שדומה לחייבי מיתות שוגגין דהפטור מחמת העדר מחשבה וכמ"ש גם בס' אב"נ (סי' קפ"ו סק"ז) וא"כ גם במתעסק גמור ראוי לומר קילב"מ וא"כ ק' הא דכתובות (ל"א.) דל"א קילב"מ בלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך, אע"כ דלרש"י לשיטתי' דלא בעינן עקירה משעה ראשונה לכך רק במוציא ולא במעביר הפטור בלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך משום דהוי כוונה להיפך [או חילוק אחר] אבל סו"ס צ"ל דגרע משאר מתעסק וא"כ דברי הגאון רעק"א ז"ל יש להם יתד במקום נאמן דעת רש"י ז"ל

ולכאורה רציתי לומר דרש"י כתובות (ל"א.) שיכל את ידיו ליישב קו' זו בד"ה וכה"ג מי חייב, משום שבת עכ"ל דייק בלישנא דאין קושיית הש"ס מצד דל"ש קילב"מ רק משום דמלשון שנתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה משמע דסוף סוף בא לידי חיוב סקילה וע"ז פריך הא גם בסוף אינו בא לידי סקילה דל"ה עקירה משע"ר לכך, מ"מ אין זה ראי' די"ל משום דהוי ק' לי' דהול"ל וכה"ג מי פטור אממון, ולא וכה"ג מי חייב דלא דיבר הגמ' להדי' מחיוב סקילה דעיקר דיבורו מחיוב ממון הוא ע"כ פירש"י וכה"ג מי מחייב משום שבת, אבל לעולם עיקר קושי' משום קילב"מ הוא, וכן נראה עיקר דאי משום לשון קודם שיבא לידי איסור סקילה אין ראי' שיהי' בו חיוב סקילה, ובשבת (ד'.) התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה פירשו התוס' דחיוב סקילה ליכא כיון דאנוס ע"פ דברי חכמים, ובסוכה (ט"ז:) אבל שבת דאיסור סקילה ושם קאי אשבות דרבנן עיי"ש ברש"י, ע"כ נראה דעיקר קושי' משום קילב"מ הוא דכיון דל"ה עקירה משע"ר לכך ל"ש קילב"מ וכמו שכתבנו, ועיי' בשטמ"ק על הגמ' הנ"ל עמוד ב' גבי לפלוג וליתני בדידה כ' פי' א' דסיפא דהאי ברייתא עיקר חדושי' משום שבת ולא משום קילב"מ אבל רישא דהאי ברייתא משום קילב"מ הוא עיי"ש, וא"כ קו' הש"ס מי מחייב משום שבת דע"כ ארישא קאי [דבסיפא לא תני כלל חייב רק הי' מגרר ויוצא פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כא'] ורישא עיקר דיני' לענין ממון דלא אמרי' קילב"מ כמ"ש השטמ"ק וא"כ מסתמא גם קו' הש"ס אעיקר דינא דרישא קאי דהיינו קילב"מ ופריך דלמ"ל למימר דחייב משום שכבר נתחייב תיפ"ל דכה"ג ליכא חיוב שבת כלל ול"ש קילב"מ וע' ריטב"א כתובות שם ד"ה ה"ג הב"ע כשעמד מבואר להדי' דהיכא דל"ה עקירה משע"ר לכך ל"ש קילב"מ

ובהיותי בזה הצצתי בשטמ"ק כתובות שם בד"ה וכה"ג מי חייב וז"ל, וא"ת אכתי מה פריך דילמא ה"ק שהגביה ע"מ להצניעו באיזה מקום שיזדמן לו אם בפנים או ברה"ר וכו' ולהכי חייב משום שבת דאע"ג דנתכוון להצניעו מ"מ בכלל מחשבתו נמי הוי להוציא אם יצטרך לכך משא"כ האי דר' יוחנן אין בדעתו אלא לפנות מזוית לזוית ולא להוציאם וכו' ונראה לתרץ דלענין שבת מלאכת מחשבת בעינן וכו' הילכך כיון דמעיקרא לא נתכוון להדי' להוציאו הו"ל כאלו לא נתכוון להוצאה וכו' עיי"ש ולפ"ז מבואר כאן דאפילו ל"ה כוונה להיפך דהיינו לחזור ולהניחו באותו רה"י ג"כ פטור וחשיב של"ה עקירה משע"ר לכך דלא כמ"ש לעיל]

עוד נלע"ד להוכיח דהיכא דלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ליכא איסור דאורייתא מש"ס ערוך עירובין (ט"ו) דרב הוי יתיב בהאי מבואה אמר לי' לשמעי' זיל אייתי לי כוזא דמיא עד דאתא נפיל למיא אחוי לי' בידי' קם אדוכתי' וכמה הילכתא גבירתא איכא למשמע מינה דהאי עובדא א' דמזה יש לפשוט ס' הנ"ל דפליגי בי' המג"א והדג"מ במוציא חפץ לרה"ר במתעסק ונזכר בהיותו ברה"ר אם יחזור וילך להרה"י שהוציא משם או יעמוד וכאן הרי מפורש הדין דיעמוד דאל"כ למה אחוי לי' בידי' שיעמוד אדרבא הי' לו להמתין עד שיביאנו אליו ויצונו לחזור לרה"י, ודוחק גדול לומר דאה"נ דרב אחוי לי' בידי' שיחזור לרה"י והוא לא ידע כוונתו וקם אדוכתי' דא"כ הוי מפרש בגמ' שעשה השליח שלא כהוגן בעמידתו, ומסתימת דברי הש"ס מוכח להדיא שעשה כן בצווי רב ושכן הי' רצון רב, והרי קיי"ל כרבא בשבת (ע"ג.) סבור רה"י ונמצא רה"ר הוי מתעסק עיי"ש, וא"כ כיון דמעיקרא סבור שמעי' דכל המבוי רה"י הו"ל כמפנה חפציו מזוית לזוית שלא הי' דעתו להוציאם לרה"ר ואח"כ כאשר נודע לו שנפל הלחי ועשה הנחה ברה"ר היינו ממש דין הנ"ל ומזה נלע"ד ראי' ברורה לדעת המג"א דבשכח והוציא חפץ לרה"ר יעמוד במקומו **(ולכאורה יש לבאר הא דעירובין (ט"ו.) דמש"ה צוה לו לעמוד משום דבאיסור דרבנן יש דיעות דישלד"ע וכיון של"ה עקירה משע"ר לכך והוי רק איסור דרבנן וגם יש דיעות דבשוגג ישלד"ע ע"כ חשש רב דהמלאכה שיעשה שמעי' בצוויו יחשב כאלו הוא עשאו ע"כ תיכף כשנודע לו שנפל הלחי תיכף רמז לו שיעמוד היינו לבטל שליחותו שלא ילך בצוויו וא"כ אין ראי' לנ"ד דלעולם י"ל דהשוכח אצלו חפץ צריך לילך לביתו להקל האיסור לעשות מחד דרבנן תרי דרבנן אך כאן שהלך בשליחות רב תיכף שנודע לו ביטל שליחותו שלא יעבור רב על איסור דרבנן ומש"ה לא חשש להקל איסור של שמעי' דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ואם ילך בשליחותו הלאה יעבור רב על איסור שבות דשבות מצד ישלד"ע בדרבנן, [גם י"ל כיון דבשעת צוויו עדיין הי' לחי ול"ה אז עדיין שליח לד"ע אף דאח"כ נעשה השליחות עבירה י"ל דכה"ג מועיל שליחות גם לדבר עבירה כעין דעת רמב"ם פ"ב מגירושין בעשה שליח לגרש את אשתו בהיותו)** ומינה נמי דהיכא דל"ה עקירה משעה ראשונה לכך ליכא איסור דאורייתא דאל"כ ודאי ק איך מותר לו לעמוד ולגמור מלאכה דאורייתא, ומינה נמי יש לפשוט ס' רעק"א בשו"ת (סי' ח') אם מתעסק יש בו איסור דאורייתא, וכאן מוכח דמתעסק אין בו איסור דאורייתא דאל"כ איך מותר לו לגמור מלאכה דאורייתא דהוצאה, וכאן ליכא נמי כוונה להיפך דלא נתחדש לו רצון כלל בשלמא במפנה חפציו ברה"י עצמו ונמלך להוציאו הי'