ארץ צבי (פרומר) א קצד

הנ"ל והוא לפמש"כ לעיל בביאור דברי הש"ס ר"פ יוהכ"פ דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי דאין זה טעם אלא ראי' דכיון דחזינן דחזי לאיצטרופי ע"כ דגם חצ"ש חצי איסור הוא ממילא משני חצאי איסור נעשה איסור א' שלם אבל אי נימא דכל חצי בפ"ע היתר הוא א"כ איך יצטרפו היתר והיתר להיות נעשה מהם איסור, ור"ל ג"כ ס"ל סברא זו אך ס"ל דבעתיד להשלים ח"ש אסור מה"ת ושוב חצ"ש לבדו ג"כ אסור מה"ת ושפיר חזי לאיצטרופי וכעי"ז בזבחים (פ"ח.) דאע"ג דכל"ש אין מקדשים אלא שלמים מ"מ בדעתו להשלים מקדש עיי"ש וזה דומה להירושלמי פ"ח דתרומות דמודה ר"ל בעתיד להשלים, לפ"ז יש לחדש ולומר דלר"ל בעינן דוקא שיהי' מעיקרא דעתו להשלים בשעת אכילת ח"ש קמא, אבל אם אכל ח"ש שלא ע"ד להשלים ונמלך ואכל עוד ח"ש פטור ולא חזו לאיצטרופי כיון דח"ש קמא כבר נעשה היתר גמור בשעתו ומאחר שהוכשר איך יחזור ויאסור כעין קו' הש"ס זבחים (כ"ט) וכי מאחר שהוכשר איך יחזור ויפסול, וכיון דח"ש קמא נשאר בהיתרו שוב א"א לו להצטרף לח"ש בתרא להעשות איסור שלם, וזה ביאור דברי אבני נזר שנתן כלל דבכ"מ דח"ש מותר בעינן התחלה משעה ראשונה לכך היינו מטעם זה דכל שח"ש מותר בו לא חזו לאיצטרופי רק בעתיד להשלים דאז גם ח"ש אסור מה"ת כדברי ירושלמי פ"ח דתרומות הנ"ל, ולפ"ז דוקא במפנה חפציו מזוית לזוית של"ה דעתו להשלים המלאכה וח"ש מותר לא חזי לאיצטרופי לשיעור שלם, אבל בהלך לרה"ר ושכח אצלו חפץ דהי' מתחלתו עתיד להשלים המלאכה בלא הודע בעמידתו ברה"ר [רק דפטור מטעם אחר מצד מתעסק ומתעסק איסור תורה יש בו כרעק"א (סימן ח')] שפיר החצ"ש לבד שם איסור עליו כיון דאנו יודעין שעתיד להשלים, אך אם הי' דעתו מעיקרא לילך כסדר מרה"י לרה"י דרך רה"ר ושלא לעמוד ברה"ר באנו למחלוקת תוס' עירובין (ל"ג.) עם הרשב"א שבת (צ"ז.) אם במעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר יש בו איסור תורה, דלתוס' עירובין יש בזה איסור תורה וכ"כ תוס' שבת (ב'.) ד"ה שבועות ולפ"ז חשיב עתיד להשלים, אבל לרשב"א שבת (צ"ז.) דליכא בזה איסור תורה ל"ח עתיד להשלים ואם נזכר אח"כ ברה"ר ועמד לא עבר איסור תורה דלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך

ובזה א"ש הא דמבואר כתובות (ל"א.) דבלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ל"א קילב"מ והקשיתי הא דומה לחייבי מיתות שוגגין דהפטור משום מתעסק, ולהנ"ל א"ש דבזה גרע ממתעסק דהפטור מחמת דלא חזי לאיצטרופי וכל ח"ש בפ"ע נשאר בהיתרו

ובזה יש לבאר שאלת הש"ס שבת (ה') זרק חפץ ונעקר הוא עצמו וקיבלו מהו ב' כוחות באדם א' כאדם א' דמי וחייב או כשני בני אדם דמי ופטור, ותמוה מאד דשני בני אדם פטורים משום ב' שעשאו משא"כ זה עשאו כולו לבדו, ורש"י ותוס' שכלו את ידיהם ליישב קו' זו דכיון דלא הניח החפץ ללכת עד מקום הנחתו הו"ל עקירה קמייתא בלא הנחה עיי"ש ועדיין אינו מובן דסו"ס עושה הנחה בסוף, ולהנ"ל א"ש דהרי בעינן עתיד להשלים ואל"כ מותר מה"ת ולא חשיב עתיד להשלים רק אם באמת נעשה כן לבסוף שהשלים, וכאן הי' דעתו שיהי' הנחה במקום שינוח החפץ מעצמו וזה לא נעשה בסוף רק שנעשה הנחה אחרת וי"ל דזה ל"ח עתיד להשלים דהנחה זו לא הי' עתיד להיות בשעת עקירה ושוב פטור משום שלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך, וכעי"ז מצינו בב"מ (י'.) כיון דנפל גלי אדעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בד"א לא ניחא לי' דליקני הנה דכיון דבעינן דעת לקנין לא סגי במה דדעתו לקנות לבד רק בעי דעתו לקנות באותו מעשה שקונה באמת, וכן בירושלמי רפ"ג דגיטין אמר ללבלר כתוב ב' גיטין לאשה א' באיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו, הנה דבעינן לשמה לגרשה באותו הגט דוקא, וכן מבואר בר"ן פ"ד דר"ה גבי תקע בראשונה ומשך בשני' כשתים דחשיב סוף תקיעה בלא כיונה אע"ג דכוונתו לצי"ח תקיעה מ"מ בעינן נמי כוונה לצי"ח באותו תקיעה וכאן לא נתכוון לצי"ח רק בחצי תקיעה ראשונה דוק ותשכח בכל אלה, והכ"נ דבעי' דעתו להשלים בעינן דעתו על אותו פעולה שבאמת משלים ולא סגי בכלל דעתו להשלים וכיון דלא השלים אותו השלמה שהי' דעתו עלי' ל"ח עקירה משעה ראשונה לכך [והא דאמרי' כשני בני אדם דמי ופטור עיקר משני בנ"א דבעינן עקירה והנחה וזה ע"ד מ"ש התוס' לקמן (נ"ג.) דעיקר קרא דזה עיקר י"ה מניח פטורין אצטריך משום דס"ד דלא בעינן הנחה כלל, ובלא"ה צ"ל כן לפירש"י ותוס' דליכא הנחה לעקירה קמייתא ומה ענין זה לב' בנ"א וע"כ צ"ל דעיקר הדמיין לב' בנ"א דמשם שמעינן דאינו חייב רק בעקירה והנחה] ונכון בס"ד

ולבר מכל דין הי' נלע"ד הקלושה דאפי' במפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאן אע"ג דפטור מ"מ איסור תורה יש בו לרעק"א (סי' ח') דאפי' מתעסק בכל המלאכה איסור תורה יש בו רק דאמעיט מחטאת וא"כ ה"ה בל"ה עקירה משעה ראשונה לכך דדימה למתעסק לדעת תוס' שבת (ע"ב:) בנתכוין לאותו דבר וסבור דלאו מלאכה הוא חשיב מתעסק כנ"ל וא"כ איסור תורה יש בו, ולעיל כתבתי דזה גרע ממתעסק דהוי כוונה להיפך וכ"ז בניתי על היסוד דל"ש דין זה דעקירה משע"ר לכך רק בהוצאה ומטעה זה דהוי כוונה להיפך אבל לדעת התוס' דבכל המלאכות בעינן משעה ראשונה לכך ולאו דוקא במפנה מזוית לזוית וא"כ אין רגלים לחילוק הנ"ל ומסתמא הפטור מצד מתעסק כפי' הפשוט והרי מתעסק איסור תורה יש בו לדעת הגאון רעק"א ז"ל ואע"ג דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור מדרבנן היי"ד השנויים במשנה כמ"ש תוס' שבת (ג'.)

אמנם הרי הדגול מרבבה (סי' רס"ו) כ' לענין זה להדי' להיפך דהיכא דלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ליכא איסור דאורייתא, והלח"מ פ"א מה' שבת כ' דלרמב"ם מתעסק אפי' איסור דרבנן אין בו והנפש חי' (סי' ה') הק' עליו מה נפ"מ בין יש בו איסור או לא כיון שאינו יודע וי"ל דנפ"מ לענין אם אחר מצווה להפרישו כמ"ש רעק"א (סי' ח'), ונלע"ד ראי' לזה מהא **(ומה שרש"י ותוס' לא תירצו כן י"ל דדברינו בפלוגתא תלי' דהנה דעת התוס' דבשוגג יש שלד"ע דל"ש דברי הרב ודה"ת דמ"ש והריטב"א כ' דגם בשוגג ל"מ שליחות דהוי שליחות טעות דאם הי' יודע שהוא איסור ל"ה עושה, ודעת התוס' דעתה ניחא לי' יותר שיועיל שליחותו כדי שיתייחס המעשה למשלח דאם לא יהי' שליח יחשב השליח עצמו עושה האיסור, ול"ח זה טעות אע"ג דאם הי' יודע ל"ה עושה מ"מ עכשיו דהנעשה אין להשיב ניחא לי' בשליחות, והתוס' ס"ל כיון דאם הי' יודע מעיקרא ל"ה נעשה שליח חשיב בטעות וכן בנ"ד ל"ח בטעות אע"ג דאם הי' יודע שהוא איסור ל"ה מוציא במזיד מ"מ עתה שהוציא בטעות ותאמר שאינו מלאכה כלל א"כ ניחא לי' בהוצאתו דלא עשה איסור ויקיים מצוה גרידא וחוזר חלילה כמ"ש התוס' בעלה עלי' עול וסו"ס אזלי' לחומרא וחשיב עבירה, ע"כ לא רצו רש"י ותוס' לתרץ כן דס"ל כסברת התוס', ותירוצי א"ש לדעת הריטב"א הנ"ל דגם כה"ג חשיב טעות ודוק:)**