ארץ צבי (פרומר) א קצא

איסור דאורייתא וחייב סקילה כדברי הדגול מרבבה, כיון דגם העקירה שם מלאכה עלי' מה"ת כמ"ש רעק"א ז"ל

עוד י"ל קו' הנ"ל למה לא מצינו דין זה דבעינן מחשבתו משעה ראשונה בשאר מלאכות והרי אפי' כותב אות א' שחרית ואות א' בין הערבים חייב אע"ג שלא הי' כתיבה משע"ר לכך, ונראה דשאני הוצאה דבעינן שתעשה מלאכתו בב"א כדאי' לקמן (צ"א:) ואם עקר ברה"י והניח נתבטלה עקירתו לגמרי ולא חזי לאיצטרופי עוד למלאכת הוצאה עד שיעשה עקירה מחדש ע"כ במפנה חפציו מזוית לזוית והי' מחשבתו לחזור ולהניחו ברה"י נמצא לפי מחשבתו הי' עקירה זו בלתי אפשרית להצטרף עוד ולהעשות חלק ממלאכת הוצאה ע"כ אף בנמלך להוציאו פטור של"ה עקירה משע"ר לכך וחשיב מחשבתו הראשונה כעין כוונה להיפך לגבי צירוף ולא חזי' לאיצטרופי תו, וכ"ז בהוצאה אבל הכותב אות א' שחרית אף לפי מחשבתו שלא לכתוב יותר מ"מ עדיין אות זה חזי לאיצטרופי ולהעשות מלאכה כי בכל עת שיחזור ויכתוב אות שני בצדו יהי' מלאכה שלימה וכן בטוחן חצ"ג בכל עת שיחזור ויטחון חצ"ג חזי לאיצטרופי לח"ג ראשונה ולהעשות מלאכה ע"כ ל"ח מחשבתו הראשונה הפכיית לענין צירוף, [אחר כתבי מצאתי ראיה מפורשת לדבריי בס' שו"ת הרי"מ (סי' ג') דנקיט ג"כ בפשיטות דל"ב משעה ראשונה לכך רק בהוצאה ולא בשאר מלאכות דוק ותשכח] וכן כ' באגוד"א ה' שופר אות י"ז עיי"ש

ולפי"ז צדקו ג"כ דברי הדגול מרבבה דבלא ידע כל שיש אצלו חפץ דלא הי' לו מעיקרא מחשבה להיפך שפיר מהני מחשבה בגמר המלאכה שלא יחשב מתעסק, ואחר שנתיישבו הקושיות על הדגול מרבבה, נבא לדבריו לענין דינא, כ' דמי ששכח והוציא חפציו לרה"ר אין לו עצה לעמוד דא"כ יגמור מלאכת הוצאה ואין לו תקנה אלא לחזור לאותו רה"י שהוציא משם יע"ש ברמב"ם פי"ג מה' שבת הלכה ח' עכ"ד, והנפש חי' (סי' ה') כ' דה"ה דיכול לילך לרה"י אחר שלא יעמוד ברה"ר, ולענד"נ דאם אפשר לו צריך לחזור דוקא לאותו רה"י שהוציא משם ולא לרה"י אחר

איברא דמרמב"ם פי"ג מה"ש ה"ח שציין הדג"מ אין ראיה לזה דז"ל הרמב"ם שם לפיכך אם יצא בחפץ שבידו ולא עמד ברשות שני' אלא חזר ונכנס אפי' יצא ונכנס כל היום כולו פטור לפי שעקר ולא הניח עד שיצא היום עיי"ש וא"כ אין ראי' משם דשם מיירי שלא הניח כלל בשבת, והרמב"ם נקיט חזר ונכנס לרבותא דאפי' הוציא וגם הכניס פטור וממש כזה איתא בגמ' (דף ה':) הובא בהה"מ שם, אך לענ"ד מטעם אחר בעי שיחזירנו דוקא לאותו רשות שהוציא משם דהנה בתוס' עירובין (ל"ג.) כתבו דהמוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר עובר מה"ת משום מעביר ד"א ברה"ר, ורשב"א שבת (צ"ז.) חולק כיון שלא עקר והניח ברה"ר ליכא איסור דאורייתא כלל, ונראה דאפי' להתוס' דחייב משום מעביר מ"מ אם הוציא מרה"י לרה"ר וחזר והכניסו לאותו רה"י קודם הנחה פטור כמבואר בשבת (דף ק'.) בזרק חוץ לד"א וטרם שהונחה חזר ונתגלגל לתוך ד' פטור עיי"ש, וה"נ קודם הנחה נתבטלה הוצאתו, ולקמן (פ'.) הוציא חצ"ג והניחה וחזר והגביהה וחזר והוציא חצ"ג הראשונה נעשה כמי שקלטה כלב או שנשרפה ופטור, וה"נ כיון שנתבטלה מלאכתו קודם הנחה פטור [ואע"ג דבהוצאה לא בעינן מלאכה מתקיימת כאשר הוכיח במישור באבני נזר (סי' ר"י ס"ק ט"ז), וכן נלע"ד להוכיח משבת (צ"ט:) הנחה וסילוק מחיצה בהדי הדדי קאתי ואע"ג דמלאכתו מתבטלת מיד, וכן בשבת (ק"ב.) זרק ונח בפי הכבשן חייב אף דנשרף מיד, אבל היי"ד כשנתבטל אחר גמרה או לכה"פ ביחד עם הגמר, אבל עכ"פ צריך שתהי' מלאכתו מתקיימת בכל משך עשייתה כמבואר בהא (דדף פ'.)], מצאתי לכאורה סתירה לזה בירושלמי פ"ק דשבת וזה פרי' א"ר ינאי בלע חצי זית והקיאו וחזר ובלע חייב הכניס חצי גרוגרות וחזר והוציאו פטור מה בינה לבין קדמייתא תמן נהנה גרונו בכזית ברם הכא לא נתעסק בכגרוגרות שלימה א"ר יוסי פעמים שהוא מתעסק בגרוגרות שלימה והוא פטור היך עבידא הוציא ח"ג והניחה וחזר והוציא ח"ג ולא הספיק להניחה עד שנשרפה הראשונה והרי נתעסק בגרוגרות שלימה והוא פטור, עכ"ל מוכח דברישא טעם אחר הוא משום דלא נתעסק בכגרוגרות שלימה, ותיפ"ל גם ברישא משום דנתבטלה המלאכה קודם הגמר דהרי חזר והוציאה קודם ח"ג ב', אמנם באמת נראה דזה עצמו כוונת ר' יוסי דאי"צ לטעם הנ"ל משום דלא נתעסק בגרוגרות שלימה דכיון דנתבטלה מלאכתו קודם הגמר וכה"ג משכחת לה אפי' בנתעסק בגרוגרות שלימה שיהי' פטור וה"נ תיפ"ל מטעם זה, דאל"כ רק דכאן ל"ש טעם זה א"כ מה קאמר דמשכחת לה בנתעסק כגרוגרות שלימה שיהי' פטור מה ענין זה לכאן, ותו דהא הרבה משכחת יוכל למצוא שנתעסק בגרוגרות שלימה והוא פטור כגון של"ה עקירה משעה ראשונה לכך או שלא הניח ע"ג מקום ד' ודכוותה טובא אלא ודאי כוונת ר' יוסי דכאן הפטור משום שנתבטלה מלאכתו קודם הגמר ואפי' מתעסק בכגרוגרות שלימה פטור בכה"ג והוא ברור, ולפ"ז אדרבא דברי ר' יוסי הם סייעתא לדברינו, ובשבת (דף ה') זרק חפץ ועקר הוא עצמו וקבלו מהו ב' כתות באדם א' כאדם א' דמי וחייב או כב' בנ"א ופטור, והתוס' כ' בשם ר"ח להיפך ב' כחות באדם א' כאדם א' דמי ופטור וכו' דדומה למעביר מיד ימינו ליד שמאלו דאף שהעביר ד"א פטור, והתוס' לא כתבו טעם הפטור בזה, אך בפי' הר"ח הנדפס בש"ס ווילנא אסברא לן טעמא דמלתא דמעביר מימינו לשמאלו פטור משום דמקום עקירה הוא מקום הנחה עיי"ש, וה"ה בנ"ד במוציא מרה"י לרה"ר וחזר והכניסו לאותו רה"י מקום עקירה הוא מקום הנחה ופטור וז"ב, ע"כ היכא דאפשר לו בקל נלע"ד דצריך להחזירו דוקא לאותו רשות שהוציא משם, אך בדלא אפשר בקל יוכל להוליכו לרה"י אחר, ג"כ דמסתמא הלכה כרשב"א נגד התוס' דהוא בתרא, ובמקום אחר כתבתי דגם הבעל המאור והר"ן ס"ל כרשב"א שכתבו בפ' כלל גדול דטעם מעביר ד"א ברה"ר משום מוציא הוא דד"א ש"א קונות לו, וא"כ אם מניח ברה"י אחר הוי מוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ומבואר בתוס' עצמן דהא גופה לאו מלאכה הוא רק דחייב מצד מעביר ד"א ברה"ר אבל לר"ן ובעה"מ דכל חיוב מעביר משום מוציא פשיטא דאם מכניסו לרה"י אחר ל"ח מוציא דנתבטלה מלאכת מוציא קודם הנחה כיון שחזר והכניסו לרה"י ודומה להא דשבת (פ'.) הנ"ל, וכיון דרשב"א ור"ן ובעהמ"א שוין בדבר לפטור מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר ודאי הלכתא כוותייהו נגד תוס' עירובין (ל"ג.) דרבים ובתראי נינהו, ונלע"ד ראיה לזה עוד מכתובות (ל"א:) ודאפקי' להיכא אי דאפקיה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא אי דאפקיה לרה"י איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא, ואי נימא דהמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר ד"א חייב הו"ל לאוקמי בכה"ג דאפקיה לרה"י דרך רה"ר ואיסור שבת ואיסור גניבה באין כא' בבוא החפץ לרה"י דאז נגמר איסור בהנחה דבלא הנחה ליכא חיוב וגם איסור גניבה נגמר שם בבוא לרה"י וע"כ כהרשב"א דכה"ג ליכא איסור דאורייתא, ע"כ במקום דלא אפשר יוכל להוליכו ג"כ לרה"י