ארץ צבי (פרומר) א יח

נקרא קדוש אמר לי' דבא וכל שאינו מקיים ד"ח קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך, ולהנ"ל י"ל דשניהם א' דהמקיים ד"ח בא לידי קדש עצמך במותר לך וע"כ נקרא קדוש, ובזה א"ש הא דהוסיף משה יום א' מדעתו והק' התוס' כיון דדריש היום כמחר למה חשוב מדעתו ותירצו דלאו דרשה גמורה היא, וא"כ למה דריש, ולהנ"ל יתכן דכל פרישה הוא ענין קדש עצמך במותר לך ולזה באין ע"י מצוה לשמוע דברי חכמים ע"כ הוכרח שיהי' ההוספה מדעתו דוקא שאז יקיימו מצוה לשמוע דברי חכמים ויהי' סגולה לקדש עצמך במותר לך

ומענין לענין אציע בהא דבטלו' לטבילותא ומ"מ אי' בכל הסה"ק אזהרות גדולות ונוראות לקיים תקנת עזרא, וא"כ למה בטלו' ונראה דכיון דתקנת עזרא הוא לצורך קדש עצמך במותר לך ראו חז"ל בחכמתם שטוב יותר לבטל התקנה ויקיימו' מעצמן, שזה גופא הוא ענין קדש עצמך במותר לך ותהי' הטבילה סגולה יותר לקיים קדש עצמך במותר לך

עוי"ל דעיקר חכמה היא חי"ת, ובעירובין (י"ב:) למה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שהם נוחין ועלובין ומקדימין דברי ב"ש לדבריהם, ונלע"ד דהנה אמרי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני, אמנם מאין נדע מי הוא התלמיד ותיק שחידושים שלו אמתים ונאמרו למשה מסיני, ונראה דזה יש ללמוד מפירש"י (ברכות דף ט':) ותיקין ענוים ומחבבי מצות, הנה מזה יש ללמוד דזה חשוב תלמיד ותיק ואלו הם סימני טהרה של תלמיד ותיק, עניו וחובב מצות [ובאמת נראה דשניהם א' כי בשע"ת לר"י דעיקר ענוה שיעשה מצות ומע"ט ולא יחשוב בעצמו שעושה מאומה, וכל מה שעושה יהי' נחשב אצלו כלא, ואיש אשר אלה לו בודאי מחבב מצות בכל לבו ונפשו, הוא אוהב מצות ולא ישבע מצות] וי"ל עוד טעם בזה דהנה ברש"י פ' נח על יקטן מתוך שהקטין עצמו זכה להעמיד כל תולדות אלו ואיתא בסה"ק דפו"ר בתורה הם חי"ת, [ונלע"ד סמך לזה בתרי"ג מצות מצוה ראשונה הוא פו"ר ומצוה אחרונה כתיבת ס"ת ונעוץ סופה בתחלתה לקיים מצות פו"ר בתורה וזה ואתם כתבו לכם וגו' שימה בפיהם לעשות מתושב"כ תושבע"פ והיינו ע"י הי"ת שזה עיקר תושבע"פ של כ"א מישראל] וכמו דבכח ענוה ושפלות זוכה לפו"ר בגשמיית כמ"כ זוכה עי"ז לפו"ר בתורה ע"כ מי שהוא עניו ומחבב מצות זוכה לחדש חי"ת ישרים ואמתים ומשיג חלקו שנאמר למשה מסיני, ע"כ מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני, ועיקר ענוה הוא להכנע לפני צדיקים ועובדי ד' ע"כ מי שמבטל עצמו לצדיקים זוכה לחדש חי' תורה ישרים וזוכה לברכת חכמה

ו). חן, כתיב ולענוים יתן חן, ובס' שע"ת לר"י כתב דתכלית ענוה הוא לעשות מצות ומע"ט ולא יחזיק לעצמו טובה כלל ולא יתפעל מאומה ולא ירגיש שעושה עיי"ש, וזה תכלית הצנע לכת כמו שפירש בספר הקדוש נועם אלימלך בסופו שיהיה הצנע לכת אפילו מעצמו, וזה כנ"ל שלא ירגיש שעושה מאומה, ובמק"א כתבנו במה דפליגי הזוה"ק והפוסקים. הפוסקים ס"ל דגם שמונה עשרה בריך להשמיע לאזני עצמו, ומצות תפלה בלחש היינו שלא ישמיע לאחרים, ובזוה"ק משמע דאפי' לעצמו לא ישמיע. דזה הם ב' דרגין של עובדי ד' דמצות תפלה בלחש מרמז על הצנע לכת והפוסקים ס"ל דלא ישמיע לאחרים דזה פשיטו של הצנע לכת ליזהר מפניות והראות מעשיו לאחדים, וזה דרך הפוסקים, אמנם דרך זוה"ק יותר נעלה שאפילו לאזני עצמו לא ישמיע זה כדברי נועם אלימלך הנ"ל, שיהיה הצנע לכת אפי' מעצמו

ובזבחים (מ"ח:) אותה בצפון ואין חטאת נחשון בצפון מה"ד הואיל ואתרבי לסמיכה אתרבי לצפון קמ"ל, וזה מדרש פליאה לכאורה דמה ענין סמיכה לצפון שיהי' ס"ד הואיל ואתרבי לסמיכה אתרבי לצפון, ונלע"ד דענין צפון מרמז על הצנע לכת וזה רמז דק"ק שחיטתן בצפון, אמנם זה לא אפשר רק לגדולי הצדיקים, אמנם מצות סמיכה בקרבן הרמז דכיון דחיה ועוף לא נבראו אלא לשמשנו. והוא ע"ד כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, אחד מגדרי השימוש הוא ג"כ זה שיקבל עליו עונשו ושישחט תמורת האדם שחייב עונש זה, וכעין שכתב מהר"ל ז"ל על אין אשתו של אדם מתה אלא בעון נדרים, אמנם כמו דחיה ובהמה נבראו רק לשמש לאדם, כמו"כ באדם עצמו הגוף הנדמה לבהמה כמ"ש בס' החינוך מצוה ת"ל משמש להשכל, אמנם כשחטא ומכניע השכל תחת הגוף אין לו כפרה עד שישוב על פגם זה, ולקבל על עצמו מהיום והלאה להכניע הגוף חלק הבהמה שלו תחת ממשלת הנשמה ועי"ז יש לו כפרה בקרבן בהמה שנבראת ג"כ לשמש לאדם. והנה בדע"מ פרשת נשא דע"ה צריך להיות כפוף לת"ח כסוסיא דרכיב עלי' מריה, הנה בזה תכלית הכפיפות והביטול ובגמ' דסמיכה שבות כמו אין רוכבין ע"ג בהמה הנה במה שהבעל קרבן סומך על הבהמה בכל כחו שוה מעין רכיבה ומראה דבהמה משועבדת לו ונכנעת תחתיו כסוסיא דרכיב עלי' מרי' וע"כ יש לו כפרה בקרבן בהמה כנ"ל

אמנם א"א לבוא לזה עד שיקדם שהוא יקבל על עצמו להכניע גופו לשכלו, וכן בכלל שהוא יכנע לצדיקים ע"ד כל עורם לא נברא אלא לצוות לזה, אז גם הבהמה נכנעת לו ע"ד אלו לא נבראו אלא לשמשנו ולא זולת, ומי שיכנע עצמו לצדיקים יוכל