ארץ צבי (פרומר) א קפט

ע"ז (ע'.) הנ"ל דהמוציא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד"א, והגאון נפש חי' תי' לו דהדג"מ מוקים לה במפנה חפציו מזויות לזויות ושכח והוציאו (וזה דוחק גדול ואין לו שום רמז בגמ'] אך חזר והקשה ע"ז דכל שוכח ומוציא בשבת חפץ בשוגג נמי ל"ה עקירה משעה ראשונה לכך דהוי מתעסק גמור וליכא איסור דאורייתא דומי' דמפנה חפציו מזויות לזויות ומה הק' הדג"מ על המג"א עכת"ד נפש חי', והנה קו' ראשונה שהק' על הדג"מ איך יפרנס דברי הגמ' ע"ז (ע'.) נלע"ד דהדג"מ מוקים לה בהוציא מבעוד יום והוא דבר הלמד מענינו דהרי אותה מימרא דר' יצחק היא עצמה שנוי' בר"פ מי שהחשיך (קנ"ג:) בשם ר' יצחק עצמו לענין מי שהחשיך לו בדרך דמיירי בעקר מבעוד יום, וגם ע' בר"ן ורא"ש בע"ז (ע'.) דהשמיטו בדר' יצחק תיבות המוציא כיס בשבת רק דעבדי כדרי"צ דאמר מוליכו פחות פחות מד"א, עיי"ש ולפ"ז אין רגלים כלל לומר דמיירי בהוציא בשבת ובודאי מיירי בהוציא מבעו"י דומי' דר"פ מי שהחשיך ולגירסתם אין ס' כלל בזה, ותו דגירסת הרמב"ם בהא דע"ז (ע'.) המוצא כיס בשבת בלא יוד ול"ג המוציא כמ"ש הקרבן נתנאל ר"פ מי שהחשיך והא"ר הובא במשב"ז (סי' רס"ו סק"ה), ואף דהרמב"ם למד מזה דגם במציאה התירו להוליך פחות פחות מד"א וכל הפוסקים חולקים עליו בזה מ"מ לענין הגירסא י"ל דמודו לרמב"ם דגרסי' המוצא כיס בשבת אך שמפרשים שמוצא אצלו כיס שלא ידע מזה מעיקרא [ולא קאי על אבידה] ושייך ג"כ שפיר לשון המוצא כיס בשבת, אף דמיירי שיצא מבעוד יום בעוד היום גדול דכה"ג מותר כמ"ש המג"א (רסק"י)] אך שמוצא אצלו הכיס בשבת, וא"כ לגיר' הר"ן ורא"ש א"ש בפשיטות וגם לגירסת הרמב"ם המוצא כיס ג"כ א"ש ברווחא, ואף לגירסת ספרים שלנו המוציא ביוד יש לדחוק ולומר דמיירי בהוציא מבעו"י מחמת שהוא דבר הלמד מענינו מאותה ששנינו ר"פ מי שהחשיך דהיינו אותה מימרא דרי"צ דכאן כאמור, ותו דממקומו הוא מוכרע דאמר איסר גיורא בארמיותי' ישראל לא מנטרי שבתא דאי מנטרי שבתא כמה כיסי הוי משתכחין בשוקא, וק' טובא דמאין לישראל כיס אצלו בשבת והרי אפי' לטלטלו בביתו אסור ומאין יהי' אצלו כיס בש"ק, ותו דחייב אדם למשמש בבגדו ע"ש עם חשיכה [כן אמר ח"א] ואף דאיסר גיורא לא ידע מדין זה דחייב אדם למשמש וכו' מ"מ מסתמא מעצמן עושין כן כדי שלא להוציא בשבת מרה"י לרה"ר, ומאין לו לחשוד בכשרים דלא מנטרי שבתא אדרבא כיון דמנטרי שבתא ע"כ נזהרין קודם ש"ק שלא לבא לידי כך ומפנים בגדיהם קודם השבת, וע"כ דקאי במי שהחשיך לו בדרך ואין לו שום עצה רק להשליך הכיס ברה"ר, וזה הי' שכיח טובא בשנים קדמוניות שלא הי' מסה"ב וגם ע"פ רוב הלכו ברגלים והרבה פעמים לא היו יכולים לבוא לביתם רק מעט תוך השבת וע"ז קאי קושייתו, אבל אי קאי על המוציא בשבת תמוה טובא כנ"ל ע"כ מוקי לה בהוציא קודם שבת

ומה שהקשה עוד דכמו שכ' הדג"מ עצמו במפנה חפץ מזויות לזויות ואח"כ הוציא יש להתיר פחות פחות מד"א א"כ בכל שוכח שייך היתר זה דהוי נמי מתעסק בעקירה ול"ה עקירה משעה ראשונה לכך, נלע"ד להצדיק את הצדיק הדג"מ ז"ל, דהנה רעק"א (בסי' ח') כ' דאע"ג דמתעסק אמעיט מחטאת מ"מ איסור תורה יש ואמרי' קילב"מ עיי"ש, ולכאורה ק' דהרי מפורש בכתובות (ל"א.) דאם לא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ל"א קילב"מ עיי"ש ואף שכ' שם רעק"א דהיי"ד היכא דנתמעט מבה פרט למתעסק אבל היכא דנתמעט מצד דל"ה מלאכת מחשבת ליכא איסורא כלל ול"א קילב"מ, אבל הרי כ' שם דנתכוין לחתוך תלוש זה ונמצא מחובר הוי מלאכת מחשבת כיון דלא נתכוון לחפץ אחר רק דנתמעט מבה פרט למתעסק, וכ"כ שם בסוף התשובה ברואה את עבדו רוצה לחתוך תלוש והוא רואה שהוא מחובר מצוו' להפרישו, ונ"ד להא דמי דהרי מכוון לאותו חפץ ולאותה פעולה רק שסובר שהוא מזויות לזויות והוי טלטול בעלמא ובאמת הוא עקירה של הוצאה וא"כ דומה לנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר וה"נ נתכוון לטלטול ונמצא הוצאה ול"ש בי' הפטור במלאכת מחשבת [ורש"י ז"ל פי' פ"ק דשבת דלא הי' עקירה משע"ר לכך ל"ה מחשבת, אך לפי חילוק התוס' שבת (ע"ב:) א"א לומר כן ואף לרש"י י"ל דאצטריך בזה גם המיעוט דבה פרט למתעסק ומינה ידעי' דמתעסק ל"ה מלאכה, אך מזה ל"ה ידעי' רק דצריך כוונה בשעת פעולתו אבל לא שיהי' דעתו משעה ראשונה לכך וממלאכת מחשבת ילפי' דכל מחשבה שצריך להמלאכה בעינן מבורר משעה ראשונה לכך, וכיון דממחשבת גרידא ל"ה אפשר למעט דב"ז רק משום מתעסק ג"כ שפיר ראוי שיהי' בזה איסור דאורייתא כמו בכל מתעסק] ולולא דברי רעק"א ז"ל הוי אמינא מנפשאי דאפי' נימא מתעסק אין בו איסור דאורייתא מ"מ שייך בי' קילב"מ דהרי ילפי' מהיקש מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חילקת בו בין שוגג למזיד לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לפוטרו ממון, ואף אנו נאמר מה מכה בהמה לא חילקת בין מתעסק לאינו מתעסק לחייבו ממון כמפורש סוף פ' כיצד הרגל דבנזקין אף מתעסק חייב עיי"ש אף מכה אדם לא תחלוק בו בין מתעסק לאינו מתעסק לפוטרו ממון, וא"כ בלא"ה ק' הא דכתובות (ל"א.) אך מצאתי בתוס' ב"ק (ל"ה.) ד"ה מתני' בשוגג דהא דחייבי מיתות שוגגין פוטר מתשלומין משום דאית בי' איסור מלאכה עיי"ש הנה דבר ה' אמת בפיו של הגרעק"א ז"ל דדוקא אם נימא דמתעסק יש בו איסור אז שייך קילב"מ ולא זולת כ"מ בתוס' סנהדרין (ע"ח:) ד"ה וחד דל"ש קילב"מ רק במקום שאין הפטור מן הדין עיי"ש היטב אך דעת רש"י ז"ל שם דגם במקלקל אמרי' קילב"מ ע"כ לא ס"ל כהתוס', וא"כ קושייתי מכתובות (ל"א.) ק' גם לרש"י ריש פ"ק דשבת דל"ה עקירה משע"ר לכך ל"ח מלאכת מחשבת מ"מ הרי לרש"י עצמו אפי' במקום שאין בו איסור מלאכה שייך קילב"מ, [וברמב"ן שבת (ק"ו.) הביא ירושלמי פ"ב דשבת הלכה ה' דמפורש בו כדברי רש"י ב"ק הנ"ל] וא"כ ק' טובא הא דכתובות (ל"א.) בין לרש"י בין להתוס', עוד ק' טובא מדוע לא מצינו דין זה דל"ה עקירה משעה ראשונה לכך רק בהוצאה לבד ולא בשאר מלאכות כגון הטוחן חצי גרוגרות ואח"כ חזר ונמלך וטחן עוד ח"ג יפטר משום של"ה טחינה משע"ר לכך וכן בכותב אות א' וחזר וכתב אות שני ליפטר [ואדרבא דעת רש"י ז"ל דאפי' במעביר ד"א לא בעינן עקירה משע"ר לכך רק במוציא כמ"ש היום תרועה רפ"ד דר"ה] ע"כ נלע"ד דבכל מלאכות אף של"ה דעתו משעה ראשונה לגמור חייב דאע"ג דמתחלתו ליכא מחשבת כיון דבסוף איכא מחשבת סגי זה לכל המלאכה וכעי"ז כ' הפוסקים לענין כתיבת שם דאי"צ מחשבת לשמה רק בגמרו, **([ואפי' לדעת החולקים בכתיבת שם וס"ל דבעינן לשמה בכולו היי"ד התם דבעינן לשמה, ע"כ אף במחשב בסוף ומועיל למפרע מ"מ א"א שיחשב מעיקרא לשמה להדי' דלענין לשמה בעינן שיהי' מבורר בשעת כתיבה כמ"ש התוס' גיטין (כ"ד:) משא"כ בעניננו דל"ב לשמה רק שלא יהי' מתעסק י"ל דמועיל מחשבה בסופו על כל המלאכה למפרע)** אך במפנה חפציו מזויות