ארץ צבי (פרומר) א קפח

להרחיק ממנה ד' אמות. ואפשר להסתפק גם בהרחיק ג' אם נימא במחיצה שבתוך הבית ל"א גו"א מחיצתו כמבואר בתוס' עירובין צ. ד"ה הכא ובאבנ"ז סי' רצ"א סקי"א וא"כ ליכא למעלה דבר המפסיק בין מחיצת בה"כ לבית. אמנם יש לדון לפי המבואר בסוכה ד' דאפי' בתוך הבית ג"כ חלוק למעלה מי' מן למטה מי' כמ"ש רש"י דף ה' ע"א ד"ה ותניא ש"מ למעלה מעשרה מיפסקא רשותא. עש"ה וא"כ י"ל גם לענין אויר בה"כ דלמעלה מעשרה מיפסקא רשותא ותו ל"ה אויר בה"כ [ומה דרה"י עולה עד לרקיע הוא משום. גו"א] וכיון דאויר שלמעלה אינו בה"כ ממילא המחיצות שם אין מחיצות בה"כ ואם נימא כן גם מחיצות תוך ג' מועילים דממנ"פ למטה מי' מועיל דלא גרע מכיסוי ולמעלה מי' הרי לא צריך כיסוי ע"כ נראה דמועיל מחיצה אפי' תוך ג"ט ואפי' אינה גבוה רק עשרה טפחים אך גם בלא מחיצה יש להתיר מטעמא דלעיל בפרט דכל דין מחיצת בה"כ בפלוגתא תלוי בסי' פ"ג דלדעת הב"י מחיצת הבה"כ מפסקת ומותר לקרות בסמוך לו ואפי' אין גבוה י' טפחים ודעת ב"ח דוקא גבוה י' טפחים אך המג"א הוכיח דלמחיצת בה"כ עצמה דינה כבה"כ וסיים לכן נראה לי דאין להקל והמיקל יראה עכ"פ שיהי' גבוה י' עכ"ל הנה לא החמיר בחזקת היד נראה דלא ברירא לי' להחמיר, וכיון דלב"י וב"ח פשיטא להו דמהני מחיצות בה"כ עצמה להפסיק ומג"א רפויי מרפא בידי' אפשר לומר דהלכה כב"י וב"ח כמ"ש רא"ש רפ"ק דב"ק ובמלחמות שם ספ"ב דהיכא דלמר פשיטא ולמר מספק"ל הלכה כמאן דפשיטא לי' מ"מ למעשה אין להקל נגד המג"א אמנם כשיש עוד צד להקל נוכל לסמוך ע"ז למעשה

שוב נזכרתי שהדבר מפורש להיתר בטו"ז סי' פ"ג סק"א משום דמחיצה משמשת לב' דברים לבית וגם לבה"כ ל"ה מיוחד לבה"כ. וכעי"ז כ' המג"א סי' פ"ז סק"א דגרף שמשמש לב' דברים אין דינה כגרף

ב) וע"ד שכ' בב"ח חו"מ סי' צ"ו וז"ל ולפ"ז ה"ה לו' שאין לו לשלם לכל בע"ח אם הסחורה שלקח בהקפה הוא בעין או מה דאתי מחמתי' קיים אין לאחרים חלק בהם ובשו"ת צ"צ סי' קי"ז תמה ע"ז שאין שום סברא וטעם לדין זה גם כ' שאין לדבר זה שום מקור וסמך. אשוב על ראשון ראשון ראשית אכתוב טעם לדברי הב"ח דהנה בתוס' ב"ק ט' דבע"ח דאית לי' זוזי ל"מ לסלוקי המלו' אלא בזוזי וכ' הרא"ש ואם אין זוזי ויש לו מטלטלין צריך ליתן מטלטלין כיון דזוזי יהיב שקיל כל מידי דמקרב טפי לזוזי דהיינו מטלטלי דאי לא מזדבן הכי מזדבן במתא אחריתי וכן קיימ"ל בשו"ע חו"מ סי' ק"א ואין לך דבר קרוב יותר להדבר שלו' כמו החפץ עצמו שלקח כעין שכ' רש"י בכורות דף ס': דאין לך סמוך יותר מגופו עיי"ש ואע"ג דהי' לו רשות להוציאה דע"ד כן לו' מ"מ אם לא הוציאה והגיע זמן פרעון שעבודו קודם על הסחורה עצמה שלקח ממנו בהקפה וע"כ הוא קודם לכל שאר בע"ח דאצלם ל"ש זה כנלע"ד נכון בס"ד. עוד סמך וטעם לדברי הב"ח מריטב"א שהובא בסמ"ע ע סי' ק"א סק"י דהמוכר סחורה צריך לשלם דוקא מעות דאנן סהדי שלא מכר לו סחורתו ע"ד לקבל קרקעות ודעת הסמ"ע אפי' במכר לו סתם הדין כן, וקו"ח לנ"ד דאנן שהדי שלא מכר לו הסחורה ע"ד לשלם מהם חובות לשאר בע"ח של הלוקח והוא יקח חלק כ"א מהם ודאי אין הדעת סובל זה וז"ב. עתה אכתוב מה שנלע"ד מקור לדברי הב"ח מטור או"ח ריש סי' ת"נ כ' רש"י ישראל שלו' ככר מחברו קודם הפסח צריך לפורעו אחר הפסח ואין בו משום איסור שעבר עה"פ כיון של"ה בעין בשעת איסור. ועי' פמ"ג דלשון זה כיון של"ה בעין איתא ברש"י ורא"ש ותוס' ולבוש ותמה הפמ"ג ע"ז דמה בכך אם הוא בעין בפסח הרי אז כבר אינו של ישראל רק של נכרי והמעות מגיע לישראל מחמץ שמכר קודם הפסח וסיים בצ"ע ובאמת הוא פליאה עצומה. ולהב"ח יש להסביר דהנה הטור כ' שם אח"ז בשם רשב"א מעשה בא לידי ישראל שהי' לו תנור ואפה בו ככר חמץ בפסח ובא האופה שהי' גזבר של ישראל והביא לו ככרות אחה"פ משכר התנור ואסרתי לו לקבלם לא מיבעי' חמץ שאסור שזכה בו ישראל בשכר תנורו והוי חמץ שעעה"פ. הנה דאפי' אין החמץ מבורר מה שהוא שלו כל שיש לו שעבוד על חמץ חשיב כחמץ שעעה"פ [וחוץ לדרכנו יש להוסיף ביאור לזה לפמ"ש ריטב"א קדושין י"ג. דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא דס"ל אין קנין לחצאין. הנה דשעבוד חשיב קנין לחצאין היינו חצי איכות הקנין. וכיון דחמץ של נכרי שקע"א ג"כ עובר בב"י הנה אף שאין בו רק מקצת קנין ה"ה דעובר על ב"י על שעבוד חמץ. וכע"ז כ' אחרונים לענין הואיל ואי בעי מתשל כדידי' דמי דזה רק בחמץ דגלי קרא דסגי בקע"א למשוי כשלו אמנם גם בפשוטו א"ש] וכיון דהחמץ שקנה כ"ז שהוא בעין חל עליו שעבוד המוכר כמ"ש הב"ח וקדים שעבודו לשאר בע"ח עובר עליו בב"י וכדידי' דמי ונ"ד עדיף יותר דכיון דמעיקרא הי' שלו גמור ועתה נשאר לו עדיין מקצת קנין חשיב כשלו כעין מש"כ התוס' גבי בהמת ארנונא וכיון דכדידי' דמי חשיב כחליפי חמץ אפי' ניתן לו מעות. וכ"מ בח"י סק"ג ובשו"ע הרב ז"ל ס"א דחליפי שעבוד של חמץ חשיב כחליפי חמץ עיי"ש וזה מקור נכון לדעת הב"ח בס"ד וב"ה שזכיתי לברר מקחו של צדיק הב"ח ז"ל

ג) וע"ד הספק כדת מה לעשות במי ששכח והוציא חפציו לרה"ר ונזכר באמצע הילוכו ברה"ר

הנה בע"ז (ד' ע.) דאמר איסר גיורא כי הוינא בארמיותן אמרי' יהודאי לא מנטרי שבתא דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא ולא ידענא דס"ל כר' יצחק דאר"י המוציא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד"א. והנה (בסי' רס"ו) דמי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי אין עמו נכרי מניחו על חמורו אין עמו חמור נותנו לשוטה או לחרש או לקטן אין עמו כל אלו יטלטלנו פחות פחות מד"א. ובסעי' ח' י"א דוקא מי שהחשיך לו בדרך שהי' סבור שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לרה"ר לא התירו לו שום א' מדרכים אלו. ועז"כ המג"א סק"י ומ"מ צ"ע דהא בע"ז (ע.) קאמר המוציא כיס בשבת משמע דאפי' הוציאו בשבת עצמו שרי ואפשר דהתם איירי בשוכח והכא במזיד וע' מחה"ש. וכן פ' הרב ז"ל כתי' זה של מג"א בסט"ז וי"ז דדוקא ביצא סמוך לחשיכה ועבר על המשנה לא יצא חייט במחטו ע"ש עם חשיכה ע"כ קנסינן לי' אבל בהוציא בשוגג אפי' בשבת שייך כל היתרים הנ"ל וגם היתר האחרון שיוליכנו פחות פחות מד"א ויזרקנו לביתו כלאחר יד עיי"ש. והדגול מרבבה כ' על ד' המג"א הנ"ל וז"ל דתרי המג"א תמוהים וגם נגד הדין שאם הוציא בשבת ועבד עקירה מרה"י א"כ איך אמרו מוליכו פחות פחות מד"א הרי עושה הנחה ברה"ר וא"כ עביד עקירה ברה"י והנחה ברה"ר ויש כאן הוצאה ממש ומחויב סקילה ומי שמוציא מרה"י לרה"ר בשבת אין לו תקנה אלא לחזור ולרוץ לאותו רה"י שהוציא משם יעו"ש ברמב"ם פי"ג מה"ש ה"ח וצ"ל דהמג"א מיירי בעקר חפן להוליכו מזויות לזויות ושוב הוציא עכ"ד הדגול מרבבה וטרם בואי ליישב ד' המג"א הנני לבאר מקודם דברי הדגול מרבבה. ובס' נפש חי' (סי' ה') הקשה לו ח"א איך יפרנס הדג"מ דברי הגמ'