ארץ צבי (פרומר) א קפז

בהגהות לס' טו"א רפ"ד דר"ה וכיון דלאו בכלל מלאכה הוא אין הנכרי מקיים בזה עדיין קרא דלא ישבותו

אך כ"ז לפלפולא ולקושטא לא נהירא טעם זה להתיר אמירה לנכרי בהוצאה משום דהוי במקום מצוה דנכרי דמצוה לעשות מלאכה בשבת, חדא דבב"ק (ל"ח.) עמד והתירן ולאו שם מצוה עלה כמש"ל, ועוד דאולי כבר עשה הנכרי מלאכה ונפיק כבר מידי נכרי ששבת ע"כ לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי'

ונלע"ד היתר אחר דהנה הרב ז"ל (בסי' רס"ג) בקו"א (ובסי' ש"ה סעיף כ"ט) כתב דאמירה לנכרי שבות הוא משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, וא"כ חשבינן ההוצאה כאלו הישראל עושה דששא"כ לפ"ז נלע"ד דהיום דאין לנו רה"ר דאורייתא רק כרמלית דומה להא דאמרי' שבת (ק':) כחו בכרמלית ל"ג רבנן ה"נ אופן הוצאה כזו שהוא רק מצד שליחות ודאי לא עדיף מכחו דמ"מ אינו עושה בידים ממש

וכעי"ז כ' התה"ד דבטלטול מותר אמירה לנכרי משום דחשיב טלטול כלאחר יד אופן טלטול כזה ע"י דיבור פיו, וה"נ חשיב הוצאה בכחו כשמוציא החפץ ע"י דיבור פיו, והא דאסור בכל השבותין היינו משום דבכל התורה כחו כגופו כדאיתא ב"ק (ט"ז:) ושם (יו"ד:) ובחולין (ט"ז.) לענין שחיטה ובסנהדרין (ע"ז.) לענין רציחה וע' מלקות (ח'.) ע"ז (ס'.) ולענין שבת עצמו מצינו כן כהא דמשנה שבת (ק"ב.) הזורק ועשה חבורה וע' שבת (ע"ד:) ובכ"מ אך לענין הוצאה בכרמלית דמפורש אמרו כחו בכרמלית לא גזור רבנן ל"ש בזה לאסור מצד שליחות, אך תלי' בפלוגתא דהשו"ע והרמ"א (בסי' שנ"ז ס"ג) דלהמחבר גם ברה"ר דידן שייך כחו בכרמלית לא גזור ולרמ"א דוקא בספינה שאינו סמוך לרה"ר אבל ברה"ר דידן אע"ג דהוי כרמלית מ"מ מיחלף ברה"ר גמור שיש בו ס' רבוא כגון בעיר גדולה ע"כ ל"א בזה כחו בכרמלית לא גזור

אך יש ליישב דהנה סברת הרמ"א הוא כעין סברת תוס' עירובין (ל"ג.) דאע"ג דל"ג על השבות ביהש"מ מ"מ כשקרוב לבוא לאיסור תורה גזרו וכעי"ז בריטב"א עירובין (ק"ב:) לענין אין שבות במקדש וה"נ לענין כחו בכרמלית ל"ג רבנן כשקרוב לבוא לידי איסור תורה גזור לפ"ז י"ל כיון דע"פ רוב אין הנכרי מוציא להדיא מרה"י לרה"ר רק נושא מרה"י לרה"י דרך רה"ר דבזה ליכא איסור דאורייתא כמ"ש הרשב"א שבת (צ"ז.) וכיון דעכשיו אין לנו רה"ר דאורייתא א"כ הוי גזירה לגזירה ואף דהרבה פעמים גזרו גם גזל"ג אבל עכ"פ תו לא מיחלף ברה"ר דאורייתא דהרי ברש"י ביצה (ב':) כתב הטעם דאין גוזרין גזירה לגזירה דכתיב ושמרתם את משמרתי ולא משמרת למשמרת ומינה דגזל"ג אינה משמרת לגוף הדאורייתא רק משמרת למשמרת וכן כ' להדיא התבו"ש (סי' י"ג סק"ט) דאפי' במקום שגזרו חכז"ל גזירה לגזירה מ"מ אינו מקרא דושמרתם את משמרתי מטעם הנ"ל עיי"ש הנה מבואר דגזירה לגזירה לא מיחלף כלל בגוף הדאורייתא אפי' במקום שגזרו וא"כ כאן דמוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר דידן דהוא כרמלית ולא מיחלף בדאורייתא שוב מוקמינן אדינא דכחו בכרמלית ל"ג רבנן וכמש"ל כנלע"ד נכון בעזהי"ת

ולפי האמור יש עוד ללמוד זכות. על המנהג להוציא בש"ק ע"י קטן דהנה יש שרצו ללמוד זכות מחמת דברי הרשב"א יבמות (קי"ד:) דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים והיום אין לנו רה"ר דאורייתא, וכבר נזכר היתר זה בשו"ת רעק"א (סי' ט"ו) לענין טלטול הספרים לביהכנ"ס ורעק"א דחה היתר זה דהר"ן כ' בפרק כל כתבי דאף לרשב"א לא ספינן לי' איסורא רק לצרכו ולא לצרכנו עיי"ש וכ"כ הרשב"א עצמו בפ' כל כתבי עיי"ש, ולכאורה קשה למה יהי' אסור לצרכנו כיון דאפי' לספות לו בידים שרי והרשב"א כתב דחשיב כאלו אביו מצווהו וקשה אפילו לצוות להדיא שרי

אך לק"מ דבנותן לו איסור בידים ל"ח שליחו דאדעתא נפשיה קעביד כיון שהוא להנאתו אבל לצוות לו לעשות איסור בשליחותו אסור ותו דברשב"א ר"פ מי שהחשיך ד"ה כשהיא מהלכת כ' הטעם משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך הביאו המלא הרועים אות קטן אוכל נבילות

ולכאורה קשה דא"כ אפי' אינו עושה לצרכינו יאסר לטעם זה וצ"ל דכשעושה הקטן לצורך עצמו ל"ח כלל שליח האב ואין לאב חלק במלאכתו כלל דהרי אמירה לנכרי אסור ג"כ מטעם שליחות כמ"ש הרב ז"ל (סי' רס"ג) בקו"א ומ"מ מותר לומר לנכרי כבה דליקתך כדאיתא (בסי' ש"ז) ובתוס' ב"מ (צ'.) דמותר לומר לנכרי חסום פרתי ודוש תבואתך כיון דלצורך עצמו הוא, וה"נ במאכיל את בנו איסור ל"ח שליחו כלל ולא הוי בכלל לא תעשה מלאכה אתה ובנך דהא אין לו שייכות למלאכה זו כלל אך כשעושה לצורך האב אז חשיב שליחו של אב ויש לאב חלק במלאכה ע"כ עובר בלאו דלא תעשה מלאכה אתה ובנך דשניהם משתתפים במלאכה, נמצא דשני' איסור זה שעושה לצרכינו מהא דאסור לספות לו איסור בידים דהתם האיסור מפאת הקטן לאמו ולא מפאת האב כלל וזה נלמד מלהזהיר גדולים על הקטנים ואילו כשעושה לצרכינו האיסור מצד שיש לאב השתתפות במלאכה שעושה לצרכו נמצא האיסור מצד האב, לפ"ז י"ל בהוצאה ברה"ר דידן ממנ"פ מותר מצד להזהיר גדולים כו' ל"ש דהרי איסור דרבנן ספינן ליה בידים כמ"ש הרשב"א ואי משום דעושה לצרכנו דזה אסור גם באיסור דרבנן הרי זה מפאת שחשיב שגם האב עושה וא"כ מותר ברה"ר דידן דכחו בכרמלית לא גזור רבנן דמה שהמעשה של שליח מתייחס למשלח לא עדיף מכחו והא דמבואר ביבמות (קי"ד.) דגם בהוצאה לא ספינן לקטן היינו ברה"ר דאורייתא דאז שייכי ב' הטעמים לאיסור א' משום להזהיר וכו' ותו דעושה לצרכינו וכחו ברה"ר אסור משא"כ בכרמלית ליתנייהו לב' הטעמים ודוק: סי' ע"ו

אשר נסתפק כת"ה במחיצה בין בה"כ [שבבית] לבית אם מותר לקרות ק"ש נגדו ואם יכול להעמיד מחיצה בסמוך לו להתיר לקרות כי בעירובין כ"ה דאם לא הרחיק מחיצה שני' מראשונה ג"ט אין מחיצה ע"ג מחיצה עכת"ד זה כביר דנתי בזה ונלע"ד ללמדו מה' מזוזה דקיי"ל במזוזה הלך אחר היכר ציר מ"מ אם חדר א' יותר חשיב לעיקר תשמיש מייחסין הפתח לאותו חדר ה"נ במחיצה בין ב' חדרים מייחסין המחיצה לחדר היותר חשיב [ולכאו' יש ללמדו מאהלות פ"ו מ"ד כותל שבין ב' בתים וכו' טומאה בא' מהן וכלים בכותל מחציו כלפי טומאה טמאים מחציו כלפי טהרה טהורין לפ"ז י"ל גם כאן דחציו שכלפי בה"כ שייך לבה"כ וחציו שכלפי הבית לבית. אך ז"א דהרי שם במשנה שלפני' כותל שהוא לאויר וטומאה בתוכו מחציו ולפנים הבית טמא וכו' מחציו ולחוץ הבית טהור הנה דאפילו כותל שהוא לאויר אמרי' דרק מחצה עוביו שייך לביתו אם נבא לדמות לזה לא משכח"ל מחיצת בה"כ וע"כ דאין ללמוד משם ושאני ה' טומאה כדאי' סוכה די"ח ע"א

ואשר נסתפק אם מועיל להעמיד מחיצה תוך ג"ט, הנה אם המחיצה מגיע עד למעלה, פשיטא דמועיל דלא גרע מכיסוי בעלמא דאפי' בצואה מועיל כיסוי. כי יש להסתפק באינו גבוה רק עשרה דאם נימא דחשיב מחיצת בה"כ. א"כ כל הכותל מחיצת בה"כ הוא וצריך