ארץ צבי (פרומר) א קפו

לנכרי הרי הוא תמיד במקום מצוה דנכרי ששבת חיי"מ וא"כ מצוה שיעשה נכרי מלאכה בשבת, ומבואר בס' עשרה מאמרות מחק"ד ח"ג פי"ד ובפי' יד יהודא שם דאפי' במקום מצוה של הנכרי ג"כ מותר אמירה לנכרי עיי"ש, אך א"ש עפ"מ דקיי"ל להלכה דאין מתירין רק שבות דשבות במקום מצוה ולא שבות א' א"כ ממנ"פ א"ש אם אומר לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא א"כ ליכא רק שבות א' ואם מצווהו לעשות שבות דרבנן א"כ לא נפיק בזה הנכרי כלל מידי נכרי ששבת כיון דמה"ת אין שם מלאכה עלי' עדיין חשיב שובת וא"כ ל"ה במקום מצוה וא"ש

עתה אבאר מה דלא התירו רק שבות דשבות במקום מצוה ולא שבות א' דהנה בב"י או"ח (סי' רמ"ג) בשם סמ"ג כ' דאמירה לנכרי אסור מדכתיב לא יעשה מלאכה עיי"ש וק' ע"ז דא"כ למה הוצרכו חז"ל לאסור מצד אמירה לנכרי שבות תיפ"ל דאסור מה"ת, ונלע"ד דכל זמן שלא אסרו חז"ל אמירה לנכרי ל"ה איסור מה"ת אך אחרי שגזרו חז"ל שוב אסור מה"ת ג"כ מצד לא יעשה מלאכה ואבאר טעמי ונימוקי ואקדים דהנה דעת הרמב"ם פ"ה ממלוה ולוה דאם אומר לגוי בשליחות הישראל להלוות לו ברבית מעותיו של ישראל הוי ר"ק ויוצאה בדיינין דיש שליחות לעכו"ם לחומרא והראשונים ז"ל הקשו ע"ז כיון דאין שליחות לעכו"ם רק לחומרא איך יהי' זה רבית קצוצה ואטו יש חילוק מדאורייתא בין לחומרא בין לקולא ע' תוס' חולין (י:) וע' שטמ"ק בב"מ (ע"א:) שהראשונים ז"ל תמהו בזה ועח"ס או"ח (סי' פ"ד) ונלע"ד בהקדם דעת הרמב"ם ז"ל עצמו בפיהמ"ש פ"ק דחולין במשנה דהשוחט בשבת דבאותו שחיטה נעשה מומר לע"ז ושחיטתו פסולה כמו שחיטת מומר והגאון רעק"א ז"ל בדו"ח בסוגי' דהשוחט בשבת וכן בחי' רעק"א ליו"ד בהשמטות (לסי' ב') העלה בארוכה מדברי רמב"ם ז"ל הנ"ל דגם באיסור דרבנן נעשה מומר עיי"ש וה"נ כשהישראל נעשה שליח להלוות לגוי ברבית כיון דיש שליחות לעכו"ם לחומרא נעשה מומר באיסור דרבנן לאותו דבר וכיון דמומר באיסור דרבנן נמי חשיב מומר ומומר דינו כגוי לכמה דברים שחיטת מומר פסולה הבא על המומרת קנאין פוגעין בו ומומר אינו זוקק ליבום, וע' אבני נזר יו"ד (סי' ק"ט)] והרי כ' המ"ב דמגוי לגוי יש שליחות מה"ת וכיון דנעשה מומר לאותו דבר דינו כגוי לגבי אותו דבר ואף דאינו כמומר לכה"ת כולה מ"מ לענין אותו מעשה עצמו דינו כמומר וכעי"ז בתוס' בב"מ (מ"ח:) ד"ה בעושה דאע"ג דלכל מילי חשיב עושה מעשה עמך מ"מ לגבי אותו דבר קרי' ביה אינו עושה מעשה עמך וכזה כתב הסמ"ע חו"מ (סי' ל"ד ס"ק נ"ה) בשם נמוק"י דאע"ג דבאיסור דרבנן אין נפסל בלא הכרזה, מ"מ באותו עדות שבעבורו נפסל פסול בלא הכרזה, ומגוי לגוי הרי יש שליחות ע"כ הוי רבית קציצה וסמך לזה דהרי דעת המג"א (סי' קפ"ט) דמומר אינו נעשה שליח דל"ח בן ברית וכיון דדינו כגוי לענין שליחות ה"ה דממנו לגוי יש שליחות דידיעת ההפכים א' וד"ל

והנה בשו"ת חת"ס (סי' פ"ד) הק' אם נימא דלרמב"ם יש שליחות לנכרי מה"ת לחומרא א"כ למה אמירה לנכרי בשבת רק שבות יהי' אסור מה"ת ותי' דשאני שבת דהתורה לא הקפידה על גוף המלאכה רק על שביתת האדם והאדם הרי שובת אע"ג דששא"כ מ"מ המשלח יש לו מנוחה וזה עיקר תכלית שביתת שבת עיי"ש ועתה מיושב היטב מש"כ הסמ"ג דעתה דכתיב לא יעשה מלאכה וזה קאי על המלאכה עצמה לא על האדם וא"כ מחמת פסוק זה שוב אסור אמירה לנכרי מצד יש שליחות לעכו"ם לחומרא ואסור מה"ת, אך הרי באמת ביארנו לעיל דגם הרמב"ם מודה דאין שליחות לעכו"ם כלל מה"ת אך לחומרא רק בתר דגזור רבנן ואמור יש שליחות לנכרי נעשה מומר לאותו דבר והוי כמו מנכרי לנכרי דיש שליחות מה"ת וה"נ בנ"ד לענין שבת לולא דגזרו חז"ל אמירה לנכרי שבות ל"ה שוב איסור באמירה לנכרי דאין שליחות לעכו"ם אך בתר דגזור רבנן יש שליחות לנכרי שוב אסור גם מה"ת מקרא לא יעשה מלאכה דכיון דעובר איסור דרבנן ונעשה מומר לשבת באיסור דרבנן דהוי כמומר לכה"ת כמ"ש רעק"א הנ"ל אליבא דרמב"ם ואפי' באותו דבר נעשה מומר לרמב"ם וחשיב מעשה זו מעשה מומר וא"כ שוב אסור מה"ת דמגוי לגוי יש שליחות ושפיר כ' סמ"ג דבתר דאמור רבנן אמירה לנכרי שבות יש בו איסור דאורייתא מצד שליחות דמגוי לגוי יש שליחות וא"ש בס"ד

שוב מצאתי כדבריי באבני נזר יו"ד (סי' קכ"ד סק"ד) שכ' להדיא כן דממומר לגוי יש שליחות וברוך שכוונתי לדעתו הק', שו"ר דכן מוכח להדיא במח"א ה' שלוחין ושותפין (סוף סי' י"ד) עש"ה דוק ותשכח

ובזה מובן הא דלא התירו שבות דאמירה לנכרי גרידא במקום מצוה דבשבות דאמירה לעכו"ם לעול נעשה מזה איסור תורה מצד שליחות אך כשאומר לגוי לעשות שבות דא"א שיהיה נעשה מזה איסור דאורייתא דאפי' נימא ששא"כ מ"מ אינו רק איסור דרבנן שפיר מותר במקום מצוה כיון דהוא שבות דלית ביה מעשה בגופי', וכ"ז במלאכה אחרת שייך לומר יש שליחות לנכרי לחומרא משא"כ בהוצאה דביארנו דהאיסור בצירוף עם האדם לא בהחפץ לבד א"כ בודאי ל"ש בזה שליחות כלל דדומה למצוה שבגופו דל"ש בו שליחות כמ"ש תוס' רי"ד רפ"ב דקידושין ה"נ הוי מידי דבגופי' שגופו יצא עם החפץ וכיון דבזה ל"ש שליחות ולעולם אמירה לנכרי אינו נעשה איסור דאורייתא רק נשאר שבות שפיר י"ל דמותר בו שבות א' במקום מצוה, וכיון שזכינו לזה שפיר יש להתיר אמירה לנכרי בהוצאה אפי' בלא מצוה משום דתמיד הוי במקום מצוה דלא ישבותו דנכרי ששבת חיי"מ

ואף דבתוס' ב"ק (פ':) מבואר להיפך דגם בהוצאה אסור אמירה לעכו"ם ואפי' במקום מצוה ואפי' דרך כרמלית עיי"ש אי"ז סתירה לדברינו דדעת התוס' דאפי' שבות דשבות אסור במקום מצוה עיי"ש אבל להלכה דשבות דשבות במקום מצוה שרי י"ל דבהוצאה אפי' ברה"ר מותר אמירה לנכרי ומטעמא דאמרן

אך קשה על דבריי מש"ס ערוך ר"פ מי שהחשיך דפריך היכי שרי ליה למיתב כיסו לנכרי ופירש"י הא הוי שליחו לישאנו בשבת הנה דגם בהוצאה אסור אמירה לנכרי ולא עוד אלא דבש"ס (י"ז:) בש"א אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו וכו' עד שיגיע למקום קרוב מבעו"י וכ' התוס' דמיחלף בשליחו הנה מפורש דגם בהוצאה אסור אמירה לנכרי, והי' מקום לומר דשא"ה דהחשש מצד איסור מעביר ד"א ברה"ר ובזה ל"ש טעם הנ"ל דזה אינו מקרא דמעביר ד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה ואינו בכלל אל יצא איש ממקומו וא"כ אין האיסור רק בחפץ המתפעל ודומה לכל המלאכות, ותו דבמעביר ד"א ברה"ר נראה דלא נפיק הנכרי מכלל נכרי ששבת כיון דאינו בכלל ל"ט מלאכות [בזה יש לפקפק דכיון דחייבין כרת וסקילה על מעביר ודאי מלאכה הוא, אך כך י"ל כיון דאינו מה"ת מלאכה רק מהלכה, וביו"כ ל"ח מלאכה י"ל דגם לענין נכרי ששבת ל"ח מלאכה] ובס' בינה לעתים חידש דביו"כ ליכא איסור מעביר ד"א ברה"ר דאינו בכלל מלאכה וכ"כ הגאון ברוך טעם