ארץ צבי (פרומר) א קפד

חשיב האדם רק הפועל המלאכה ובהוצאה חשוב האדם הפועל וגם הנפעל ולפ"ז שפיר יתכן לומר דאם מוציא חפץ א' בהיתר שוב יכול להוציא עוד חפץ אפי' בידו השני מצד רבוי שיעור דכיון דהאדם הוא חלק מן המלאכה והאדם עצמו גוף א' הוא וכיון דמה שיוצא עם חפץ זה חשוב יציאות גופו מלאכת היתר ה"ה דיציאת גופו עם חפץ השני היתר והוי שפיר רבוי שיעור מצד האדם עצמו וכיון דבהוצאה האדם הוא חלק מן המלאכה וכיון דמצד האדם הוא מותר מצד רבוי שיעור ממילא גם הוצאת החפץ מותר כיון דחלק מן המלאכה היתר הוא ודוק. ולפ"ז שפיר יש ללמוד זכות על איש חיל שמוכרח להוציא הקנה רובה מצד הפקודה שוב אף בשאר דברים שנושא אצלו לית בהו איסור הוצאה זה כתבתי רק ללמוד זכות אבל לא להלכה

ולפ"ז יש זכות על המוציאין בש"ק ע"י קטן. דע"פ רוב קטן יש לו אצלו גם חפציו. וזה היתר הוא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. רק השאלה על הטשאלענט שעושה לצורך הגדול דזה לא ספינן לי' בידים וכיון דנושא שאר חפצים שלו בהקעשענא שוב הוי הוצאת הטשאלענט לצורך הגדול רק בגדר רבוי שיעור ומותר

ובזה יש ללמוד זכות על רוב העולם שאין מפנים בגדיהם בערב יו"ט מדברים שאינם לצורך יו"ט דלכאורה איסור דאורי' הוא המוציא שלא לצורך יו"ט כמ"ש התוס' ביצה (י"ב.) ובשו"ע (סי' תקי"ח) ולהנ"ל י"ל דע"פ רוב אדם מוציא ביו"ט פאטשיילע בכיסו וזה לצורך יו"ט ומותר ושוב מותר להוציא גם שאר חפצים מצד רבוי שיעור. הן אמת דבתוס' ביצה (כ"א.) כ' דל"ח רבוי שיעור רק כשזה ראוי ליו"ט כמו זה עיי"ש גבי עיסה חצי' ש"נ וחצי' של ישראל **(והתוס' לא כתבו זה על רבוי שיעור רק על הא דממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפה יפה וזה מותר אפי' בזאח"ז כמפורש ביצה י"ז,) ול"ש בזה היתר רבוי שיעור. אבל בעושה בב"א דההיתר מצד רבוי שיעור אפשר דלא מחלקינן בהכי]:)** אבל הרי בתוס' פסחים (מ"ו:) כ' דזה רק איסור דרבנן. וא"כ עכ"פ פלטי מאיסור דאורי' ולדיעות דאין לנו רה"ר דאורי' הוי תרי דרבנן. וגם הוי מלשאצ"ל כמ"ש תוס' שבת צ"ד. דסגי לי' אי יתיב בחד דוכתא. ובאיסור קל כזה אפשר דיש לסמוך ארש"י ורמב"ם ולר"ן גם הרי"ף ס"ל כן דאפי' שלל"צ אמרי' מתוך

ובזה מיושב עוד מנהג שהעולם מקילין להוציא בש"ק ע"י נכרי כמ"ש הרמ"א ז"ל (סי' שכ"ה) ולהנ"ל א"ש דרוב פעמים הנכרי יש לו בכיסו חפצים שלו והוי רק בגדר רבוי שיעור. ורבוי שיעור בנכרי מפו' בעירובין (ס"ח.) דמותר עיי"ש ניחום לי' אגב אמי'. אך בתוס' גיטין (ה':) נסתפק אם הוא דוקא במקום מצוה עיי"ש. מ"מ יש ליישב כיון דהתוס' נסתפקו הרי הלכה רופפת ובכ"מ שהל' רופפת הלך אחר המנהג כמ"ש בירו' ואע"ג דברמ"א סי' שי"ח ס"ב דלא הותר רבוי שיעור בנכרי רק במקום מצוה י"ל כמ"ש הר"ן גבי נהוג עלמא כתלתא סבי בדבר שמותר מצד מנהג אין היתר רק באותו דבר לבד שהמנהג בו ולא בד"א אף שדומה לו ממש: יי

נשוב להיתר השו"ת הרי"מ זצ"ל דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים ולענ"ד הקלושה יש לדון דבשבת ל"ש זה דהרי ברש"י ע"ז (ט"ו.) דבאמירה לעכו"ם איכא משום ודבר דבר וא"כ גם בקטן שייך זה ואפי' בשבות יש איסור זה כמבו' ברא"ש פ' שואל (סי' ו') ולענין זה לכאו' אין לחלק בין נכרי לקטן בשלמא אם האיסור מחמת מעשה הנכרי שפיר יש מקום לומר דשאני נכרי דיש שליחות לנכרי לחומרא כמ"ש הרב ז"ל מלאדי אבל לענין אין שליחות לקטן לא מצינו חילוק בין לקולא ללחומרא אבל בזה דהאיסור מחמת דיבורו גרידא מה נפ"מ בין מדבר לנכרי או לקטן ויש ליישב דהנה בברכות (נ"ג.) דנכרי שהדליק נר בשבת חשיב מלאכת עבירה אף דנר שהדליק לחי' ולחולה חשיב שבת ממלאכת עבירה. וזה כביר נסתפקתי בקטן שהדליק נר בשבת אם חשיב מלאכת עבירה כמו נכרי א"ד שאני נכרי שאין היתרו מצד התורה רק מחמת שלא רצו לקבל התורה ועומד מבחוץ. אבל קטן שהי' בכלל קבלת התורה דכל הנשמות של ישראל הי'] שם ומ"מ קטן אינו מוזהר. חשיב היתרו ע"פ תורה ודומה לנר שהדליק לחי' ולחשיב"ס דחשיב שבת ממלאכת עבירה כיון דהיתרם ע"פ תורה ואם כנים הדברים שפיר יש לחלק בין אמירה לנכרי לאמירה לקטן דאמירה לנכרי חשיב ודבר דבר אף דנכרי מותר לעשות מלאכה מ"מ חשיב מלאכת עבירה ע"כ איכא איסורא בדיבור שמדבר שהנכרי יעשה מלאכה אבל באמירה לקטן י"ל דליכא ודבר דבר כיון דהקטן מותר לגמרי לעשות מלאכה וא"כ כשמדבר ממלאכת הקטן בשבת אינו מדבר כלל ממלאכת איסור

אך לכאורה יש למשדי נרגא בזה דהרי אפי' באומר על עצמו שיעשה מלאכה בחול אסור משום ודבר דבר ואף דמלאכת חול ודאי אינה מלאכת עבירה מ"מ איכא בשבת משום ודבר ודבר וה"ה לקטן. אמנם שמעתי מפה קדוש רב האי גאון שר התורה מסאכאטשוב זצוקללה"ה שהגיד ע"ז משום דשבת בעי הבדלה וכ"ז שאינו מבדיל אסור במלאכה א"כ כל זמן שלא הבדיל חשוב כאלו המלאכה אסורה לעולם וע"כ איכא איסור ודבר דבר לומר בשבת שיעשה מלאכה בחול דעתה כ"ז שלא הבדיל אפי' מלאכת מחר אסור ומה"ט התירו קניבת ירק ביוהכ"פ ולא אסור משום מצוא חפציך כמו דאסור להכין עצמו בשבת למלאכת חול משום דלענין איסור אכילה מיוהכ"פ ל"צ הבדלה כמ"ש המג"א וע"כ אין לאסור להכין עצמו לאכילה בלילה כיון דגם עתה מותר לאכול בלילה משא"כ במלאכת שבת עכד"ק דפח"ח

עוד נראה ליישב המנהג שמקילין בש"ק להוציא ע"י קטן לפ"מ שרצה הפנ"י לחדש בשבת (מ"ו) דכל מתעסק בשבת היכא דפטור מצד מחשבת יש בו איסור דאורייתא משום דשבת במרה נצטוו ואז עדיין לא נצטוו על המשכן דכתיב בה מלאכת מחשבת. וא"כ אז נאמרה המלאכה סתם אפילו בלא מלאכת מחשבת ואפילו אח"כ שניתנה תורה ונתחדשה הלכה דבעינן מלאכת מחשבת ואל"כ פטור היינו דוקא מחטאת וכרת וסקילה אבל האיסור גרידא שהי' במרה אפילו בלי מחשבת לא פקע. אך שדחה זה מסוגיא ערוכה לקמן (מ"ב) דמבואר דלר"ש דמשאצל"ג פטור מכבין אפי' גחלת של עץ כדי שלא יזוקו בה רבים ואם היה דאורייתא ל"ה אפשר להתיר בזה ומה"ט נד מהנ"ל. אולם לענ"ד יש להחזיק בשיטתו ודחוי זו חוזר ונראה עפמ"ש הר"ן שם (ע"ב) בשם בה"ג דנזק דרבים דינו כפק"נ דיחיד ודוחה שבת ולפ"ז לא נפלאת היא ולא רחוקה לומר דכיון שהוא מלשאצל"ג ואין בו חיוב רק איסור גרידא דאורייתא שפיר התירו חז"ל מפני היזק רבים [אך לר"י דמשאצל"ג אסור וחייב סקילה החמירו חז"ל שלא **(נצטוו ואתחומין לא איפקוד. וכתבו התוס' דה"ה אהוצאה לא איפקוד, ולכאורה מה שני' הוצאה מכל המלאכות ואפי' הסברא דומה יותר לכל ל"ע מלאכות ולא לתחומין דתחומין לאו מלאכה הוא. וע"כ דיש בה עכ"פ איזה שווי ודמיון לתחומין דהיינו כנ"ל משום דבהוצאה ג"כ המלאכה יציאת האדם ודומה בזה קצת לתחומין:)**