ארץ צבי (פרומר) א קפג

חילוק בין הוצאה דעני להוצאה דבעה"ב דהעני אינו מוציא בגופו כמו שיוציא הבעה"ב דזה עומד בגופו בפנים ומוציא ידו לחוץ ול"ח יציאה שלמה בסוף המלאכה דנשאר מקצתו בפנים והעני עומד בחוץ ומוציא גם ידו לחוץ הנה מצד סופו היא יציאה שלמה ומצד התחלתו יציאה דעני גרע גם קודם המלאכה הי' גופו בחוץ משא"כ דהבעה"ב קודם המלאכה ל"ה כלל בחוץ ע"כ שפיר יש חילוק בין הוצאה דעני להוצאה דבעה"ב, וכ"ז בעבור שיציאת האדם ג"כ מן המלאכה ע"כ חשיב שיטי במלאכה מה שיש שינוי בין עני לבעה"ב אבל אם לא כן לא הי' שום ס"ד לחלק בהכי כיון דמ"מ יציאת החפץ באופן א' הוא ע"כ כאן דתנן שתים שהם ארבע וחילק הוצאה דעני ודבעה"ב לשנים ע"כ תני יציאות ולהסביר סיבת החילוק משא"כ בשאר דוכתי תני הוצאה כנלע"ד נכון לישב בס"ד **(ואף דבש"ס סופ"ק דעירובין למ"ד לוקין על תחומין ד"ת, ופריך לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד, ופרש"י דקאי על הוצאה לא על תחומין, ומשני מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב. משמע דעל הוצאה לא שייך לשון אל יצא, היינו משום דבקרא לא כתיב חפץ כלל רק אל יצא איש ממקומו, וא"כ משמעותו הפשוט אינו על הוצאה כיון דלא נזכר חפץ כלל, וע"ש בתוס' שכ' ג"כ דפשטא דקרא משמע אל יצא עם כלי ללקוט המן, ומ"מ עיקר קרא לתחומין קאתי, והיינו כמ"ש, מדלא נזכר חפץ כלל רק יציאת אדם גרידא, וזה ודאי ל"ש בהוצאה רק בתחומין, ע"כ חשיב עיקר הלאו רק על תחומין, ומ"מ קאי גם על הוצאה, והיינו כמ"ש התוס', אל יצא עם הכלי ללקוט המן, וכיון דלשון התורה קאי הלאו על יציאת האדם ע"כ איסור זה הוא יציאת אדם בצירוף עם יציאת החפץ

ובזה י"ל קושית התוס' שבת (צ"ג.) דאמאי צריך קרא למעט זה עוקר וזה מניח ול"צ מיעוט לזה כתב אות א' וזה כתב אות שני', ולהאמור י"ל, דבזה כ' אות א' ובא השני וכתב אות שני פשיטא דפטור כיון דלא פעל מעשה שלימה ל"ח מעשה, אך הוצאה דהאיסור בגוף האדם ג"כ סד"א דאפי' בלא מעשה יתחייב, כמבואר בשו"ת הרשב"א ח"ד (סי' ע"ד), וע' אבנ"ז (סי' נ"א) ותבין

והא דבאמת פטור בזה עוקר וזה מניח היינו משום דאין האיסור בהאדם לבדו רק בצירוף הוצאת חפץ וכיון דלגבי החפץ חשיב האדם פועל המלאכה ולא מתפעל, וא"כ בז"ע וז"מ ל"ח פועל בחפץ ממילא גם לגבי עצמו ל"ח מלאכה, ובזה מדוקדק הא דפריך בשבת (ג'.) והא איתעבידא מלאכה מבינייהו, דלכאורה תמוה, דהרי בשבת אין החיוב מצד המתפעל דהרי מותר להתחיל מלאכה בע"ש שתגמר בשבח, ומאי בכך דאיתעבידא מלאכה מבינייהו, מ"מ הוא אינו עושה רק חצי, ולהנ"ל א"ש, דשאני הוצאה דהמלאכה גם בגוף האדם, וזה דקדוק לשון דאיתעבידא מלאכה מבינייהו היינו בגוף שלהם ממש, וע"ז משני דכתיב בעשותה, ובתיבה זו נכלל הפועל והמתפעל, ומקשינן הפועל להמתפעל וכיון דלגבי החפץ המתפעל ל"ח מלאכה ממילא גם לגבי עצמו ל"ח מלאכה ודו"ק

עוד ראיה לזה דהנה בשבת (ה'.) זרק חפץ ועקר הוא עצמו וקיבלו מהו ב' כחות באדם א' כאדם א' דמי ופטור [כן גירסת הר"ח] או כב' בנ"א דמי וחייב, וביאר הר"ח, דאי כאדם א' דמי פטור דדומה למעביר מימינו לשמאלו דפטור, משום דמקום עקירה הוא מקום הנחה, כ"ה בר"ח הנדפס בש"ס ווילנא, והתוס' לא העתיקו דברים אלון, וקשה לכאורה למה דמות יערוך לזה עקר ממקומו הוא עצמו וקיבל, הא שם מקום עקירה לאו מקום הנחה כיון דעומד עתה במק"א, וצ"ל דהנחת חפץ ל"ח על הקרקע במקום עמידת האדם רק על האדם לבדו, וכיון דהנחה הוא על אותו אדם שעקר ממנו נמצא מקום הנחה היינו מקום עקירה, וצ"ל כיון דאדם מפסיק בין החפץ לקרקע אא"ל דחשיב מונח בקרקע, וקשה לכאורה א"כ איך אמרי' עקירת גופו כעקירת חפץ דמי, והנחת גופו כהנחת חפץ דמי הרי האדם מפסיק בין החפץ לקרקע, וצ"ל דשא"ה במוציא דהחיוב גם על האדם ממילא אין האדם חוצץ כיון דהוא עצמו בכלל המלאכה כעין שכ' רש"י ור"ן סוכה (ל"ז.) דלמ"ד לולב צריך אגד אין האגד חוצץ כיון דגם הוא בכלל המצוה עיי"ש וכעי"ז ברש"י בכורות (ט':) דוק ותשכח

ונראה ראיה לזה מעירובין (מ"ב.) אר"נ אמר שמואל שבת בבקעה והקיפו נכרים מחיצה בשבת מהלך אלפיים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה. וכ' התוס' נראה לר"י דאף תוך אלפיים אינו מטלטל בכולה אלא ע"י זריקה אבל כי אורחי' אינו מטלטל אלא ד"א דלענין טילטול כי אורחי' נפרצה למקום האסור לה עכ"ל, והנה יש לי מזה ב' ראיות לדבריי, הא' דמוציא וזורק ב' סוגי מלאכות הן, ואע"ג דלענין מוציא חשיב נפרצה במילואה למקום האסור לה מ"מ לזרוק מותר והוא כמש"ל דאין לדמות א' לחבירו ואין להוכיח מא' על חבירו, השני דאיסור מוציא הוא ג"כ מצד יציאת האדם, דאלת"ה רק האיסור מחמת העתקת החפץ גרידא א"כ למה יחשב נפרץ במילואה למקום האסור לה משום דאסור לו לילך חוץ לתחום הרי אין זה כלל סוג מלאכת הוצאה דאם יוציא חפץ חוץ לתחום לא יהי' שום איסור מחמת העתקת החפץ דהרי יש לו מחיצות והוא רה"י גמור רק יהי' איסור משום יציאה חוץ לתחום ומה ענין זה לאיסור הוצאה שהוא רק בחפץ שיחשב לגבי הוצאה מקום האסור לה, ואין לומר משום דבהמה וכלים כרגלי הבעלים א"כ גם מצד החפץ יש איסור מה שמוציאו חוץ לתחום ז"א דאטו מי לא משכח"ל במטלטל חפץ של חבירו שכלה תחומו בסוף כל הבקעה כגון בקעה שמחזקת ד' אלפים אמה וחבירו הניח עירוב תחומין באמצעו ומותר לו לילך בכל הבקעה והוא לא הניח עירוב תחומין וכלה תחומו באמצע הבקעה וכאן סתמא תני דאסור לטלטל רק ע"י זריקה משמע אפי' חפץ של חבירו דמצד החפץ ליכא איסורא כלל רק מחמת יציאת האדם חוץ לתחום, ואיככה יחשב מחמת זה נפרץ במילואו למקום האסור לו לגבי הוצאת החפץ

אך למש"כ א"ש דגם מלאכת הוצאה הוא מחמת יציאת האדם וכיון דהאדם אסור לו לצאת חוץ לתחומו חשיב גם לגבי מלאכת הוצאה נפרץ במילואו למקום האסור לו, עוד ראיה מתוס' שבת (פ"ז:) אהא דאמרי' שבת במרה)****(ואף דבש"ס סופ"ק דעירובין למ"ד לוקין על תחומין ד"ת, ופריך לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד, ופרש"י דקאי על הוצאה לא על תחומין, ומשני מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב. משמע דעל הוצאה לא שייך לשון אל יצא, היינו משום דבקרא לא כתיב חפץ כלל רק אל יצא איש ממקומו, וא"כ משמעותו הפשוט אינו על הוצאה כיון דלא נזכר חפץ כלל, וע"ש בתוס' שכ' ג"כ דפשטא דקרא משמע אל יצא עם כלי ללקוט המן, ומ"מ עיקר קרא לתחומין קאתי, והיינו כמ"ש, מדלא נזכר חפץ כלל רק יציאת אדם גרידא, וזה ודאי ל"ש בהוצאה רק בתחומין, ע"כ חשיב עיקר הלאו רק על תחומין, ומ"מ קאי גם על הוצאה, והיינו כמ"ש התוס', אל יצא עם הכלי ללקוט המן, וכיון דלשון התורה קאי הלאו על יציאת האדם ע"כ איסור זה הוא יציאת אדם בצירוף עם יציאת החפץ

ובזה י"ל קושית התוס' שבת (צ"ג.) דאמאי צריך קרא למעט זה עוקר וזה מניח ול"צ מיעוט לזה כתב אות א' וזה כתב אות שני', ולהאמור י"ל, דבזה כ' אות א' ובא השני וכתב אות שני פשיטא דפטור כיון דלא פעל מעשה שלימה ל"ח מעשה, אך הוצאה דהאיסור בגוף האדם ג"כ סד"א דאפי' בלא מעשה יתחייב, כמבואר בשו"ת הרשב"א ח"ד (סי' ע"ד), וע' אבנ"ז (סי' נ"א) ותבין

והא דבאמת פטור בזה עוקר וזה מניח היינו משום דאין האיסור בהאדם לבדו רק בצירוף הוצאת חפץ וכיון דלגבי החפץ חשיב האדם פועל המלאכה ולא מתפעל, וא"כ בז"ע וז"מ ל"ח פועל בחפץ ממילא גם לגבי עצמו ל"ח מלאכה, ובזה מדוקדק הא דפריך בשבת (ג'.) והא איתעבידא מלאכה מבינייהו, דלכאורה תמוה, דהרי בשבת אין החיוב מצד המתפעל דהרי מותר להתחיל מלאכה בע"ש שתגמר בשבח, ומאי בכך דאיתעבידא מלאכה מבינייהו, מ"מ הוא אינו עושה רק חצי, ולהנ"ל א"ש, דשאני הוצאה דהמלאכה גם בגוף האדם, וזה דקדוק לשון דאיתעבידא מלאכה מבינייהו היינו בגוף שלהם ממש, וע"ז משני דכתיב בעשותה, ובתיבה זו נכלל הפועל והמתפעל, ומקשינן הפועל להמתפעל וכיון דלגבי החפץ המתפעל ל"ח מלאכה ממילא גם לגבי עצמו ל"ח מלאכה ודו"ק

עוד ראיה לזה דהנה בשבת (ה'.) זרק חפץ ועקר הוא עצמו וקיבלו מהו ב' כחות באדם א' כאדם א' דמי ופטור [כן גירסת הר"ח] או כב' בנ"א דמי וחייב, וביאר הר"ח, דאי כאדם א' דמי פטור דדומה למעביר מימינו לשמאלו דפטור, משום דמקום עקירה הוא מקום הנחה, כ"ה בר"ח הנדפס בש"ס ווילנא, והתוס' לא העתיקו דברים אלון, וקשה לכאורה למה דמות יערוך לזה עקר ממקומו הוא עצמו וקיבל, הא שם מקום עקירה לאו מקום הנחה כיון דעומד עתה במק"א, וצ"ל דהנחת חפץ ל"ח על הקרקע במקום עמידת האדם רק על האדם לבדו, וכיון דהנחה הוא על אותו אדם שעקר ממנו נמצא מקום הנחה היינו מקום עקירה, וצ"ל כיון דאדם מפסיק בין החפץ לקרקע אא"ל דחשיב מונח בקרקע, וקשה לכאורה א"כ איך אמרי' עקירת גופו כעקירת חפץ דמי, והנחת גופו כהנחת חפץ דמי הרי האדם מפסיק בין החפץ לקרקע, וצ"ל דשא"ה במוציא דהחיוב גם על האדם ממילא אין האדם חוצץ כיון דהוא עצמו בכלל המלאכה כעין שכ' רש"י ור"ן סוכה (ל"ז.) דלמ"ד לולב צריך אגד אין האגד חוצץ כיון דגם הוא בכלל המצוה עיי"ש וכעי"ז ברש"י בכורות (ט':) דוק ותשכח

ונראה ראיה לזה מעירובין (מ"ב.) אר"נ אמר שמואל שבת בבקעה והקיפו נכרים מחיצה בשבת מהלך אלפיים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה. וכ' התוס' נראה לר"י דאף תוך אלפיים אינו מטלטל בכולה אלא ע"י זריקה אבל כי אורחי' אינו מטלטל אלא ד"א דלענין טילטול כי אורחי' נפרצה למקום האסור לה עכ"ל, והנה יש לי מזה ב' ראיות לדבריי, הא' דמוציא וזורק ב' סוגי מלאכות הן, ואע"ג דלענין מוציא חשיב נפרצה במילואה למקום האסור לה מ"מ לזרוק מותר והוא כמש"ל דאין לדמות א' לחבירו ואין להוכיח מא' על חבירו, השני דאיסור מוציא הוא ג"כ מצד יציאת האדם, דאלת"ה רק האיסור מחמת העתקת החפץ גרידא א"כ למה יחשב נפרץ במילואה למקום האסור לה משום דאסור לו לילך חוץ לתחום הרי אין זה כלל סוג מלאכת הוצאה דאם יוציא חפץ חוץ לתחום לא יהי' שום איסור מחמת העתקת החפץ דהרי יש לו מחיצות והוא רה"י גמור רק יהי' איסור משום יציאה חוץ לתחום ומה ענין זה לאיסור הוצאה שהוא רק בחפץ שיחשב לגבי הוצאה מקום האסור לה, ואין לומר משום דבהמה וכלים כרגלי הבעלים א"כ גם מצד החפץ יש איסור מה שמוציאו חוץ לתחום ז"א דאטו מי לא משכח"ל במטלטל חפץ של חבירו שכלה תחומו בסוף כל הבקעה כגון בקעה שמחזקת ד' אלפים אמה וחבירו הניח עירוב תחומין באמצעו ומותר לו לילך בכל הבקעה והוא לא הניח עירוב תחומין וכלה תחומו באמצע הבקעה וכאן סתמא תני דאסור לטלטל רק ע"י זריקה משמע אפי' חפץ של חבירו דמצד החפץ ליכא איסורא כלל רק מחמת יציאת האדם חוץ לתחום, ואיככה יחשב מחמת זה נפרץ במילואו למקום האסור לו לגבי הוצאת החפץ

אך למש"כ א"ש דגם מלאכת הוצאה הוא מחמת יציאת האדם וכיון דהאדם אסור לו לצאת חוץ לתחומו חשיב גם לגבי מלאכת הוצאה נפרץ במילואו למקום האסור לו, עוד ראיה מתוס' שבת (פ"ז:) אהא דאמרי' שבת במרה)** ובמק"א הבאתי ראיות לזה וקבעתי בה מסמרות

ואם כנים דברינו דשניא הוצאה משאר מלאכות דבהוצאה חשיב האדם עצמו חלק מן המלאכה ובשאר מלאכות **(במוציא, וכה"ג י"ל דפטור כעין ב' שעשאו כמ"ש התוס' גיטין (ט"ז:) דאי"נ דידים אין טהורין לחצאין אם בעינן נטילת ב' ידיו בזמן אחד ה"ה דצריך שיהי' נטילת שתי ידיו באופן א' ולא א' בשטיפה וא' בנטילה עיי"ש, וה"נ כיון דבעי' כל המלאכה בפועל א' ולא ע"י ב' שעשאו ה"ה דצריך שתהי' כל המלאכה באופן א' או כולו בזריקה קה או כלו בהוצאה ולא חצי בזריקה וחצי בהוצאה, כעין דאמרי' בב"ת (ג':) או כלו בבנין או כלו במחיצה, ועי' מג"א (ס"ט). וגיטין (ט"ו.) ודו"ק:)**