ארץ צבי (פרומר) א קפב

קאמר דאם הה' מקומות שכלן בגוף א' הם מחלקים כש"כ שב' חפצים מחולקים לגמרי דחשיבי כשנים, גם מש"כ שם להוכיח מצידת צבי דמותר כשנועל לשמור ביתו כמ"ש הרשב"א פי"ג דשבת, ראייתו זו תמו' ביותר דאיך נימא דהרשב"א משום רבוי שיעור קאתי עלה כיון דבנעילת ביתו בלעדי הצבי ליכא צידה כלל דמה ששומר שאר חפצים שבבית ליכא צידה רק בצבי שהוא בע"ח וע"כ ל"ח רבוי שיעור אלא כשגם המקצת של היתר הוא מלאכה כגון המבשל לצורך אוכ"נ ביו"ט או לחשיב"ס דגם הבישול לחולה חשיב מלאכה רק שמותר אז חשיב רבוי שיעור לתוס' ורשב"א משא"כ בנועל ביתו דלולא הצבי אין בנעילה זו צידה כלל א"כ כל הצידה הוא רק בצבי, הא למה זה דומה להיוצא בש"ק לבוש במלבושיו ומוציא גם משא דפשיטא דל"ח רבוי שיעור אף שמוציא גם מלבושיו כיון דבמלבושיו שלבוש בהם אין בהם מלאכת הוצאה א"כ עיקר ההוצאה הוא רק בהמשא שמוציא ואין זה רבוי שיעור ואל"כ בטלת כל מלאכת הוצאה, ונצטערתי מאד על גאון וצדיק כמוהו שבכל ספריו היקרים דבריו מסולאים בפז וכאן לא חש לקמחי' לכתוב דבר זר כזה

[וראיתי דהגאון שליט"א עצמו תברא לגזיזי' כי במחנה ישראל (סי' כ"ה אות ח') כ' לענין לבישת שעטנז דעל כל בגד ובגד עובר בלאו בפ"ע והוא ברור ולדבריו הנ"ל כל שעושה בב"א הוי רק איסור א']

אמנם לענין הוצאה לבד נלע"ד לחדש כדברי הגאון שליט"א ולא מטעמי', והוא בהקדם מש"כ התוס' רפ"ק דשבת אהא דנקיט לשון יציאות ולא הוצאות וכ' דלישנא דקרא נקיט אל יצא איש ממקומו שדרשו אל יצא עם הכלי ללקט המן, ולכאורה ק' דבכל מס' שבת לא נקיט יציאה רק הוצאה כגון המוציא יין לא תנן היוצא עם היין וכן בכ"מ ולמה דוקא כאן נקיט לישנא דקרא, וכתבתי במק"א דדבר גדול רימזו לנו רבותינו בזה דהנה התוס' הקשו עוד מ"ש הוצאה דעני מבעה"ב דחשיב להו בתרתי ותירצו דהוצאה מלאכה גרועה ובעי' שיהי' הכל במשכן וכל שיש בו קצת שינוי הוא מלאכה בפ"ע, ועדיין אינו מובן כל הצורך דמ"מ עיקר מלאכת הוצאה נעשה בחפץ ומה נפ"מ בין האדם עומד בפנים ובין האדם עומד בחוץ ואף דניהוב דבהוצאה בעי' שכל תולדה יהי' במשכן היינו כשיש נפ"מ באיכות המלאכה עצמה, אבל מה שייטי' דעמידת האדם אל המלאכה ואטו יש שום נפ"מ במבשל בשבת בין עומד ברה"י ומבשל או עומד ברה"ר ומושיט ידו לרה"י ומבשל כיון דמ"מ מלאכת הבישול נעשה בתבשיל באופן א' שוה וה"נ כיון דהחפץ נעשה בו מלאכת הוצאה מה נפ"מ באיזה מקום האדם עומד. **(יש ליישב לפמ"ש התוס' רי"ד ריש שבת דנכרי המביא חפץ לרה"י מותר לישראל לקבלו אף שעושה הנחה לאו כלום הוא, ואף דבריש מכילתין המניח פטור אבל אסור היי"ד התם דעדיין לא יצא החפץ לגמרי לחוץ דידו בתר גופו גרירא וכשזה מקבל ממנו גומר גוף ההוצאה ולא ההנחה לבד עיי"ש, וא"כ שפיר יש חילוק בין ההוצאה דעני לבעה"ב, דעני המוציא נעשה כל הוצאת החפץ קודם ההנחה ואחרי' הנחה וזה דרך כל הוצאה, משא"כ בבעה"ב המוציא לחוץ דאין הוצאת החפץ נגמרת עד שמניח נמצא הוצאה והנחה בהדי הדדי קאתי, ואין זה כדרך שאר הוצאות, וכן בההכנסה יש חילוק זה וק"ל

אמנם המג"א (סי' ש"ז סק"כ) כ' היפוך דברי התוס' רי"ד, וע' אב"נ או"ת (סי' מ"ח סק"ג) וא"כ לד' המג"א חוזר קושייתו, ונראה דהא דתוס' רי"ד והמג"א תליא בב' לישני בתוס' שבת (צ"ב.) ד"ה התם למעלה מג', אם הטעם בהוציא בעה"ב ידו מלאה לחוץ, ולא הניח אינו חייב, אם הוא משום אגד יד שמיה אגד או מחמת דל"ח הנחה באויר, וע' שבת (ג'.) ג"כ ב' גירסות ידו לא נייח או ידו בתר גופו גרירא, דאי"נ דהטעם דחשיב אגד יד שפיר י"ל כתוס' רי"ד, אבל להטעם ידו לא נייח ע"ג קרקע משמע דכל ההוצאה כבר נשלמה ואין חסר רק ההנחה, ולפי"ז הדין כמ"ש המג"א ולדידי' צריך ליישב כמ"ש בפנים:)** והנראה בזה דהנה בהוצאה מצינו ג' מיני מלאכות מוציא זורק ומושיט, ולכל א' דינים מיוחדים שאין בחברו מושיט בעינן דוקא ע"י שנים כמ"ש תוס' (דף ג') בשם ירושלמי, ומוציא וזורק לא בעי ע"י שנים, וכן מצינו חומרא בזורק ומושיט משא"כ במוציא דזורק ומושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב למאן דיליף זורק ממושיט ואלו מוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר אין בו איסור דאורייתא כלל כמ"ש הרשב"א שבת (צ"ז.) ואף לדעת תוס' עירובין (ל"ג.) במוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר יש בו איסור דאורייתא היינו משום מעביר ד"א ברה"ר ואלו זורק ומושיט אפי' יעבור דרך מקצת רה"ר פחות מד"א ג"כ חייב דעצם ההושטה מרה"י לרה"י דרך רה"ר הוא המלאכה, הנה דכל א' מלאכה בפ"ע בגדרים מיוחדים אלי' ורימזו לנו רבותינו ז"ל בתיבת יציאות דשני' מלאכת הוצאה מכל המלאכות דבכל המלאכות העיקר הוא החפץ אשר בו מתפעל המלאכה משא"כ בהוצאה דילפינן מקרא אל יצא איש ממקומו אל יצא עם הכלי ללקוט המן וכיון דלשון הקרא הוא על האדם ע"כ גם יציאות האדם הוא חלק מן המלאכה והמלאכה בשניהם יחד ביציאות האדם עם החפץ ואין קושי' מזורק דאין בו יציאת האדם כלל ומ"מ חייב דכבר כתבתי דזורק הוא דבר בפ"ע ואין דינו שוה למוציא אבל גדר מלאכת המוציא הוא יציאת האדם בצירוף החפץ באמצעות שניהם יחד נעשה המלאכה [ואדרבא יש ראיה ברורה לזה מדאין דינו שוה לזורק בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב ומוציא פטור ואם הי' האיסור במוציא רק יציאת עצם החפץ למה לא יתחייב מוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר כמו זורק ומה בכך דגם האדם הילך עם החפץ מ"מ הרי עצם החפץ נעתק מרה"י לרה"י דרך רה"ר ממש כמו בזורק ואדרבא עדיף מזורק דזורק אינו עושה המלאכה בגופו רק בכחו ואלו מוציא עושה המלאכה בגופו ממש ולמה יגרע וע"כ צ"ל דזה גזה"כ דאף דבזורק חייב מצד העתקת החפץ גרידא מ"מ המוציא אינו חייב רק מצד הוצאה היינו יציאת החפץ עם האדם יחד ומצד זה א"א לחייבו רק במוציא מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י אבל לא מצד מרה"י לרה"י דרך רה"ר ועכ"פ זה ראיה ברורה דהוצאה יש לה גדר בפ"ע **(ובזה יש לבאר ש"ס שבת (ה'.) זרק חפץ ועקר ממקומו וקבלו ב' כחות באדם א' כב' בנ"א דמי ופטור או כאדם אחד דמיין, והוא פלאי גדול, דב' שעשאו פטורין מדכתי' בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, וכאן הרי עשה את כולה, גם הקשה ברשב"א שם, א"כ המוציא ב' חצאי גרוגרות בב' ידיו יפטר דהוי כב' כחות באדם א', ונראה לפי הנ"ל דמוציא וזורק הם ב' סוגי מלאכות, והנה דרך זורק שאחרי צאת החפץ מידו יהי' כל המלאכה בעצמה, וכיון דעקר ממקומו ועשה הנחה בידים כעין מוציא הוא, וא"כ הוי המלאכה חציו בזורק וחציו)** ואין להביא ראיה מזורק על מוציא] ובזה מובן היטב דיש חילוק בין הוצאה דעני לדבעה"ב כיון דיציאת האדם הוא ג"כ מן המלאכה א"כ שפיר יש