ארץ צבי (פרומר) א קפ

ולכאורה ז"א דהנה התוס' הנ"ל כ' דיש תרי גווני מתעסק נתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר חשיב מלאכת מחשבת אך דנתמעט מבה פרט למתעסק בכה"ת, ונתכוון למחובר זה וחתך מחובר אחר בכה"ת חייב אך בשבת פטור דל"ח מחשבת, והנה בהא דל"ה עקירה משע"ר לכך לא ימלט מב' אלו או דפטור משום דל"ח מחשבת וכ"כ רש"י שבת (ה') וא"כ ל"ש פטור זה רק בשבת ולא בשאר איסורין, ואפי' נימא כפן השני דזה חשיב כנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר ונתמעט בכה"ת מבה פרט למתעסק מ"מ הא מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ולמה ח"ש בחלב מותר לר"ל דלא חזי לאצטרופי משום דל"ה אכילה משע"ר לכך, והלא בחלבים ל"ש כלל פטור מתעסק, [זה יש ליישב לפמ"ש הח"צ דח"ש אסור מצד אחשביה וצ"ל דתרווייהו צריכי חזי לאצטרופי ואחשביה ואחשבי' ל"ש רק במכוון בפועל כמבואר באו"ח (סי' תמ"ב) גבי דיו של חמץ וא"כ כיון דחשיב מתעסק ל"מ שכן נהנה להוציאו מידי מתעסק כיון דל"ש אחשביה]

אמנם נראה דבהא דל"ה עקירה משע"ר לכך ע"כ לאו לענין חטאת קאי לפוטרו מקרבן דתיפ"ל דבעינן תחילתו וסופה שגגה כדאיתא שבת (ק"ב.) ודוחק לומר דמיירי בשכח שהוא שבת ועשה גם סופו בשוגג דא"כ הו"ל לפרושי] וכיון דמסתם לה סתומי משמע דבין בשוגג בין במזיד פטור, בשוגג פטור משום מתעסק דל"ח מלאכת מחשבת כמו שפירש"י, ובמזיד פטור משום של"ה תחלתו וסופו זדון דודאי כמו דבעינן לענין קרבן תחלתו וסופו שגגה כמו כן בעינן לענין חיוב סקילה תו"ס זדון, וכ"כ בחלקת יואב יו"ד (סי' ט') דבעינן תחלתו וסופו בהתראה ולא סגי בהתראה בסוף עיי"ש שחולק על המנ"ח ודוק מינה ומינה דכמו לענין שיחשב מתעסק בתחלת המלאכה כשלא נתכוון לגמור תלי בזה אם ח"ש אסור מה"ת לא חשיב מתעסק, ה"ה לענין זדון היכא דח"ש אסור מה"ת חשיב כמו תחלתו זדון, ואף דבעינן גם תחלתו בהתראה היינו שלא יהי' שוגג גמור וידע שעכ"פ עושה איסור ח"ש שהוא אסור מה"ת, ושאם יגמור יהי' ח"ש זה מצטרף לענין החיוב, אבל אי"צ לידע בח"ש ראשון שיגמור האיסור, וראיה לזה מהא דר' יוחנן דח"ש חזי לאצטרופי וקשה הא ל"ה אכילה משע"ר לכך, ונחשב כתחלתו שוגג וע"כ דכיון שנתכוון עכ"פ לח"ש חשיב תחלתו זדון ולפ"ז צדקו דברינו הנ"ל

אמנם לדעת המנ"ח מצוה ג' דסגי בהתראה במשהו אחרון [וכעי"ז יש דיעות בה' ס"ת דסגי לשמה בשעת גמר כתיבת השם הק' ובפנים יפות פ' שלח לענין מקושש כ' להדיא כמנ"ח וע' אמרי בינה דיני בב"ח (סי' ב') הביא דברי הפנים יפות ותלי ליה בפלוגתא דר"י ור"ל אי ח"ש אסור מה"ת דלר"ל דח"ש מותר מה"ת ועיקר האיסור משהו האחרון סגי להתרותו במשהו אחרון אבל לר"י דח"ש אסור מה"ת צריך להתרותו בתחלתו וע' שעשועי רעיונים (כ"ה:) מדה"ס] וסבירא ליה דלא בעינן תחלתו וסופו זדון אתי שפיר טעם רש"י [בהא דל"ה עקירה משע"ר לכך דהיינו משום דל"ח מלאכת מחשבת] בין בשוגג בין במזיד דא"א לפוטרו במזיד מסקילה משום דתחלתו שוגג דהרי סגי במזיד בסוף המלאכה ע"כ הוכרח רש"י ז"ל לפרש משום דתחלתו כמתעסק דגרע משוגג [ובזה יש ליישב עוד מה שפירש"י דל"ח מחשבת ולא פי' בפשיטות דחשיב מתעסק, דהנה באבני נזר או"ח (סי' ר"נ סקי"ב) דבאיסור סקילה לא נתמעט מתעסק, א"כ לענין מזיד ל"ה מיפטר מטעם דתחלתו מתעסק ע"כ הוכרח לפרש משום דל"ח מלאכת מחשבת

] ואין להקשות מ"ש לענין מחשבת דבעינן גם תחלתו מלאכת מחשבת ומ"ש זדון דסגי בזדון בסופו לא ק' דשאני מחשבת שהוא כחלק מגוף המלאכה ע"כ צריך גם בהתחלתו מחשבת כמו בכל פרטי המלאכה דבעי' גם בתחלתו גם לענין בישול דבעי' כמאב"ד ואם בישל ח"ג וחזר ובישל ח"ג ודאי צריך שיהי' גם ח"ג ראשון כמאב"ד וכן בשאר פרטים וה"נ בעינן מחשבת גם בחצי ראשון משא"כ ענין זדון דאינו חלק מגוף המלאכה דהרי אפי' שוגג חייב חטאת אך דלחייבו סקילה צריך שיהי' מזיד וע"כ סגי במזיד בהגמר שאז עיקר החיוב

ובעיקר דברי המנ"ח מצוה ג' דסגי בהתראה בסוף נלע"ד לכאו' ראי' לדבריו מדעת רמב"ן וריטב"א מכות (ט"ו:) דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו ל"ה התראת ס' דיכול להתרות בשעת ביטול העשה דכיון דהתורה תלתה הלאו בעשה חשיב זה כחלק מן הלאו עיי"ש וק' מ"מ גם בשעת העבירה הוי ג"כ חלק מן העבירה ואז לא משכח"ל התראה דהתר"ס ל"ש התראה והוי כאלו התרה בסוף ולא בתחלה ומ"מ לקי, הנה דסגי בהתראה בסוף לבד ואין לחלק דשאני בהתראה סוף אכילת הכזית דח"ש אסור מה"ת, דודאי גם בלאו הניתק לעשה אפי' למ"ד ביטלו ולא ביטלו דפטור כ"ז שאינו מבטל העשה היינו דפטור ממלקות אבל ודאי איסור תורה יש ואפי' לתוס' פסחים (כ"ט.) דמשהה חמץ ע"מ לבערו א"ע עליו היי"ד כשמקיים העשה בסוף מתקן הלאו למפרע אבל לא בלא ביטלו לבד וז"ב, וכמו דהתם יש איסור תורה בהעבירה לבד מ"מ סגי בהתראה בשעת ביטול העשה שגורם מלקות דכיון דהתראה צריך רק למלקות מועיל ההתראה אז בשעת ביטול העשה הגורם מלקות (כן מבואר מלשון הריטב"א ז"ל עיי"ש] ה"נ מועיל א התראה בשעת גמר אכילת הכזית שגורם מלקות

ומענין לענין מצאתי חידוש במכתב הרה"ק בעל התני' ז"ל הנדפס בס' גנזי נסתרות [הנדפס בירושלים תובב"א] בח"ג הנקרא אור רב במכתב כ"ק שכ' דכל התורה ומצות שאדם עושה בכל היום עולה בשעת תפלה וכ' שם דאע"ג דהתורה ומצות הי' בלא דו"ר דלא פרחא לעילא מ"מ אם התפלה הוא בדו"ר מעלה כל התו"מ עיי"ש דוק ותשכח, והוא כעין דברי ריטב"א הנ"ל דמהני התראה בשעת ביטול העשה כיון דהתראה צריך למלקות וביטול העשה הרי גורם מלקות ע"כ חשיב לגבי מלקות כחלק מן האיסור ה"נ כיון דהתפלה גורם העלאת התו"מ לעילא ועיקר דו"ר צריך לענין שתהי' פרחא לעילא חשיב לענין זה התפלה כחלק מן התו"מ וסגי בדו"ר בשעת תפלה, [ויש להוסיף ביאור לזה דהנה במלקות (ט"ז.) אי דקטלה קילב"מ והק' התוס' דלמא מיירי דקטלה בשוגג והק' מהרש"ל הא גם חייבי מיתות שוגגין פטורין, ותירץ מהרש"א דכאן ל"ש זה דכיון דהחיוב על שעת עבירת הלאו לא על שעת ביטול העשה ול"ה בעידנא ולכאורה קשה דא"כ גם במזיד ל"ש קילב"מ כיון דל"ה בעידנא

ונלע"ד לבאר דעת מהרש"א ז"ל דאף דלרש"י חל חיוב מלקות בשעת העבירה מ"מ חיוב בפועל א"א שיהי' אז רק אחר ביטול העשה, ע"כ בקטלה במזיד דיש חיוב מיתה בפועל פוטר המלקות ג"כ מחמת שעתה הוא חל בפועל אבל בשוגג דבלא"ה ליכא חיוב בפועל כלל כשהוא בשוגג רק חיוב לבד וחיוב מלקות שלא בפועל הרי כבר חל בשעת עבירה ול"ה בעידנא ונכון בס"ד, וכ"נ באב"נ או"ח (סי' ס"ט) דדבר שחל עתה למפרע חשוב עיקר החלות עתה והוא כמו שכתבנו דהחלות בפועל הוי