ארץ צבי (פרומר) א קעט

מחשבתו בזה הפטור מצד דל"ח מלאכת מחשבת ובזה ליכא איסור דאורייתא רק איסור דרבנן כמו דמצינו במלאכה שאיצ"ל דל"ה מלאכת מחשבת מ"מ אית ביה איסור דרבנן וכ' שם וז"ל ובזה מובן לי דברי התוס' פ"ק דשבת (י"א.) ד"ה שמא ישכח ויצא וכו' מבואר בדבריהם דלאביי דגזר גזרה לגזרה הי' ניחא דמתעסק הוא עכ"פ דרבנן ובפשוטו תמוה איך שייך דיאסרו חז"ל מתעסק הא לא ידע שעושה כן ולאיזה ענין יאסרו חז"ל מתעסק וכו' ולפי הנ"ל דמתעסק וכו' כיון דלא ידע מהמחט לא מקרי מלאכת שבת וכו' דמצד מלאכת מחשבת הוא דרבנן ובזה שפיר כתבו דלאביי הי' ניחא דאסור מדרבנן היינו דרבנן אמרו אף בלא מחשבת אסור מדרבנן לענין מלאכה שאצל"ג וכדומה וכו' עכ"ד

ולפי"ז נלע"ד לכאורה לחדש דכסבור לחתוך תלוש זה ונמצא מחובר אחר ליכא לא איסור דאורייתא ולא איסור דרבנן, איסור דאורייתא ליכא דל"ח מחשבת ואיסור דרבנן ליכא דכאן אפי' בלאו מחשבת פטור משום בה פרט למתעסק כמו בנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר וע"כ לא מצינו דחז"ל גזרו איסור דרבנן במתעסק היי"ד במקום שאם הי' מלאכת מחשבת הי' בו איסור שלם של כרת וסקילה [ואע"ג דגם בשבות דרבנן אסור מלאכה שאצל"ג גם שבות דרבנן חשיב כאלו הי' בו כרת וסקילה כמפורש בסוכה (ט"ז:) והיינו משים דכעין דאורייתא תא תיקן] משא"כ בנ"ד שאפי' הי' מלאכת מחשבת ל"ה בו חיוב רק איסור לאו י"ל דכשאינו מלאכת מחשבת אפי' איסור דרבנן אין בו, דאין דנין ד"ס מד"ס כדתנן במס' ידים

אמנם נתיישבתי דז"א דא"כ מלאכה שאצל"ג ביו"ט יהי' מותר אפי' מדרבנן דביו"ט ליכא אלא איסור לאו, אך י"ל באו"א לפמ"ש באבני נזר או"ח (סי' רנ"א סקי"ג) דבמתעסק ליכא איסור תורה כלל דבה פרט למתעסק ממעט לגמרי אפי' מלאו, אך דבשבת דאיכא סקילה ל"מ מתעסק להפקיע רק איסור כרת אבל איסור סקילה נשאר והוי שוגג באיסור סקילה ומ"מ פטור מחטאת כיון דאין זדונו כרת וע"כ אסור מה"ת משום איסור סקילה שבו דבאיסור סקילה לא נתמעט מתעסק עיי"ש ולפ"ז היכא דל"ה מחשבת דשוב ליכא איסור סקילה, ושוב נתמעט מבה פרט למתעסק שלא יהי' איסור כלל, וגם איסור דרבנן ליכא דלא מניני דגזרו חז"ל שבות רק היכא דהפטור מצד דל"ה מלאכת מחשבת כמו דמצינו דגזרו על מלשאצל"ג איסור דרבנן, אבל היכא דהפטור בכה"ת לאו דוקא בשבת בזה לא מצינו שגזרו חז"ל איסור דרבנן ואין לחדש איסור דרבנן מעצמנו כל שלא מצינו מפורש וזה נכון

והנה בסנהדרין (פ"ה.) דבשגגת חנק גם דשא"מ אסור והק' תוד"ה ור"ש דהא שבת נמי שגגת סקילה ומ"מ דשא"מ מותר ותירצו דבשבת כל דשא"מ ל"ה מלאכת מחשבת עיי"ש ולכאורה ק' הא בכ"ד שהפטור מצד מחשבת איכא עכ"פ איסור דרבנן ולמה דשא"מ מותר לגמרי וצ"ל כנ"ל דלעולם כאן הפטור מבה פרט למתעסק ובזה אפי' איסור דרבנן ליכא כמו שכתבנו, אך שהתוס' הק' דבאיסור סקילה ל"ש פטור מתעסק ע"ז תירצו דכיון דל"ה מלאכת מחשבת ליכא איסור סקילה, ושוב ממעטי' מבה פרט למתעסק דלית ביה איסור כלל וזה ראיה ברורה לדברינו

והנה קטן במקום דאין לו מחשבה י"ל דדינו כדשא"מ שאין לו כוונה כלל ומ"ש תוס' חולין (י"ב:) דקטן כמתעסק היינו משום דבקדשים סתמא כשר וא"א לפסול משום דקטן אינו מכיון לשמה כקו' התוס' שם, וע"ז חדשו דקטן דינו כמתעסק כאלו סבור חולין, וזה באמת חידוש שלא זו שאין לו כוונה רק שחשיב כאלו סבור שהוא באופן אחר, אבל בנ"ד דדשא"מ שרי פשוט וברור דקטן חשיב כדבר שא"מ, ותו דכמ"ש התוס' חולין (י"ב:) דקטן חשיב כמתעסק כאלו סבור שהוא חולין ונמצא קדשים, ה"נ חשיב כסבור שהוא חפץ זה ונמצא חפץ אחר דמ"ש, וא"כ הו"ל כנתכוון לחתוך תלוש זה ונמצא מחובר אחר דאין בו איסור כלל אפי' מדרבנן

אך יש לשדות נרגא דכ"ז שייך בשעת עקירה דאז אין מחשבתו ניכר מתוך מעשיו כמ"ש התשו' הרי"מ או אפי' אחר שהוציא כל זמן שלא הניח אין ניכר שדעתו להניח, ובירושלמי רפ"ק דשבת מפורש דכמו דבעינן עקירה משעה ראשונה להוציא כמ"כ בעינן ע"ד להניח ע"ש אבל בשעה שהקטן מניח אז ניכר שכוונתו לעשות הנחה ודומה לכל המלאכות דאסור ע"י קטן משום דיש לו מעשה ה"ה בזה, וא"כ דל עקירה והוצאה, הרי בהנחה לבד איכא איסור דרבנן

אך באבני נזר או"ח (סי' מ"ח סק"ג) הביא אומר מן החדש דברי תוס' רי"ד ריש שבת דאם נותן לגוי כשהוא מהלך שהנכרי יגמור או נכרי שהביא חפץ לרה"י וישראל מקבל ממנו מותר לגמרי, והא דריש שבת דשניהם פטורין אבל אסורין היינו משום דעדיין לא נגמר ההוצאה אצל הראשון משום דידו בתר גופו גריר, אבל בהנחה לבד בלא עקירה פטור ומותר, ולא כדמשמע במג"א (סי' ש"ז) עיי"ש, וכיון דהמג"א לא ראה דברי תוס' רי"ד ודאי הלכה כתוס' רי"ד נגד המג"א כמ"ש הרמ"א חו"מ (סי' כ"ה), דהיכא דהבתרא לא ראה דברי הקדמון אין הלכה כבתראי, ולפ"ז בקטן דכל מעשה הוצאה הי' בהיתר משום דשא"מ ומתעסק, ממילא בהנחה לבד ליכא איסור כלל אפילו מדרבנן, ולפ"ז אפילו לרמב"ם דלא ספינן לקטן איסור דרבנן, וכן אפי' כשהקטן עושה עבור הגדול לבד דהרשב"א אוסר בזה כשהוא לצרכנו, מ"מ בהוצאה שרי דלית ביה איסורא כלל וב"ה כי הפליא חסדו לי ללמוד זכות על מנהג ישראל

ונצמח מזה חידוש דין דמי ששכח והוציא מרה"ר לרה"י ונזכר ברה"י טרם שעשה הנחה מותר לו לעשות הנחה כי אורחיה דכל שההוצאה הי' דשא"מ אין בהנחה איסור כלל אפי' מדרבנן

והנה בשו"ת הרי"מ (סי' ג') הנ"ל מבואר דהא דבעינן עקירה משעה ראשונה לכך ל"ש רק בהוצאה, אמנם באבני נזר או"ח (סי' קפ"ו סק"ו) מבואר דה"ה בכותב ובהנך דמפורש השיעור במשנה דהמגן אבות חידש דכל הני דמפורש שיעורן במשנה אין ח"ש אסור בהם ובכל הנך בעינן עשי' משעה ראשונה לכך עיי"ש, וזה כביר אמרתי בפלפול התלמידים לבאר בזה דברי ירושלמי תרומות דמודה ר"ל בעתיד להשלים דח"ש אסור מה"ת, וי"ל דהנה בש"ס יומא מבואר דיש ב' טעמים על ח"ש א' מכל חלב השני מצד חזי לאצטרופי, ולכאורה קשה למ"ל ב' הטעמים וי"ל ע"פ דברי אבני נזר הנ"ל דהיכא דח"ש אסור מה"ת ל"ב עשיי' משעה ראשונה לכך והיכא דח"ש מותר מה"ת בעי' עשיי' משע"ר לכך, וא"כ לכאורה קשה בהא דאר"י דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי ופי' האחרונים שאם אח"כ יעלה בדעתו לאכול עוד ח"ז תוך אכילת פרס יהי' חייב יקשה אם נימא ח"ש מותר מה"ת אפי' נמלך לאכול עוד ח"ז יהי' פטור של"ה אכילה משע"ר לכך, אך בתר שיש לנו קרא מכל חלב לרבות ח"ש דאסור מה"ת, שוב גם טעם דחזי לאצטרופי טוב דהיכא דח"ש אסור ל"ב עשיי' משע"ר לכך, ור"ל דלית לי' דרשה דכל חלב ע"כ גם טעם חזי לאצטרופי ליכא כיון של"ה אכילה משע"ר לכך, ומש"ה מודה ר"ל בעתיד להשלים דאז הי' אכילה משע"ר לכך שוב גם לר"ל אסור משום חזי לאצטרופי: