ארץ צבי (פרומר) א קעח

חד דרגא ומותר לספות לו אפי' שלא לצרכו אלא לצרכינו ע"כ במעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי שבות דשבות כנ"ל מותר להוציא ע"י קטן אפי' לצרכנו ודברים של טעם הן

ובעיקר דברי הר"ן פ' כל כתבי דלצרכנו מודה הרשב"א דלא ספינן לקטן איסור דרבנן, הנה הר"ן אמרה על המשנה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו ואמרי' בגמ' משום דקטן עושה ע"ד אביו והק' הא כיבוי משאצ"ל ובדרבנן ספי' לי' בידים וע"ז תי' דהוי לצרכנו, אבל צע"ג דהרשב"א עצמו ביבמות (קי"ד.) הק' קו' הר"ן אהא דקטן שבא לכבות ותי' דמתני' מוכחא דאתי' כר"י דמלאשאצ"ל אסור מה"ת עיי"ש, עוד ק' לי על הר"ן דהר"ן עצמו בפ' חבית ד"ה ובמקום כ' דמלאכה שאצ"ל חמיר משאר שבות ומש"ה אסור לכבות דליקה בשבת אע"ג דבמקום פסידא ל"ג על שבות עיי"ש וא"כ מה קו' משאר דרבנן על כיבוי משאצ"ל דדומה לדאורייתא

אמנם גם דברי הרשב"א תמוהין דקארי לה מה קארי לה הרי הרשב"א ז"ל עצמו ביבמות (קי"ד.) בד"ה ר' יוחנן [והוא דיבור אחר דיבור הנ"ל סמוך ונראה] כ' דלצרכנו אסור לספות לו אפי' איסור דרבנן, וי"ל דכיון דכל איסור לצרכנו הוא משום דילמא אתי למסרך כמ"ש הרשב"א ז"ל שם והיכא דל"ה מילתא דקביעותא ל"ש אתי למסרך כמ"ש (בסי' שמ"ג) וכאן שנפל דליקה דרך מקרה ודאי ל"ה מילתא דקביעותא והי' ראוי להתיר לגמרי בדרבנן ע"כ משני דמתני' כר"י דכיבוי מה"ת אסור

ולפי ד' הרשב"א הנ"ל דכל האיסור לצרכנו הוא דלמא אתי למסרך יש ליישב עוד המנהג להוציא ע"י קטן, דכיון דמבואר בפוסקים דמצוה וטובת הכלל לתקן הרה"ר ע"י עירוב כמ"ש בשו"ת הרא"ש, ומה שאין עושין בכ"מ הוא מצד אונס ודוחק ע"כ ל"ח מלתא דקביעותא דבכל עת מצוא שעת הכושר מוכן הדבר שיתקנו הרה"ר וק"ל

והנה היתר הרשב"א ל"ש אלא בקטן שלא הגיע לחינוך [או בקטן שהגיע לחינוך שאינו בנו דאין עליו חיוב חינוך] אבל בבנו שהגיע לחינוך ל"ש זה דע"ז לא כ' הרשב"א כמ"ש לעיל, אבל היתרים שלי שייכי גם בבנו שהגיע לחינוך דסו"ס הוי שבות דשבות דלית בה מעשה, אך יש לדחות די"ל דמה שהקטן עושה חשיב כשבות דאית בי' מעשה כעי"ז בתוס' שבועות (ל"א:) דמה שעושה אחר איסור על ידו חשיב לגבי' מעשה, בשלמא בנכרי ל"ש זה דעשיית הנכרי גופי' לאו מידי הוא ואדרבא הנכרי מחוייב לעשות מלאכה בשבת דנכרי ששבת חיי"מ ועיקר האיסור משום לתא דידי' הוא, והוא אינו עושה מעשה רק אמירה ע"כ חשיב שבות דלית בה מעשה, אבל בקטן שהגיע לחינוך דהאיסור גם מצד הקטן כדי שיתחנך לשמור השבת גם בגדלות וי"ל דזה חשיב שבות דאית בה מעשה, [מ"מ אי"ז ברור די"ל דמצות חינוך אינו על הקטן רק על האב כמ"ש רש"י ברכות (מ"ח.) דעלי' דאבי' רמי לחנוכי' ועצם הקטן אינו בר חיובא כלל ושוב הוי שבות דלית בה מעשה] ואף דעכ"פ שייך היתר האחרון לסמוך על אהעו"ז ומעביר מרה"י לרה"י דרך כרמלית דומה לזה עוקר וזה מניח מ"מ על היתר זה לבד קשה לסמוך

עוד יש חשש בבנו שהגיע לחינוך מקרא דאתה ובנך והביא רש"י בחומש בשם מכילתא להזהיר גדולים על הקטנים, והיינו אפי' כשעושה מעצמו לדעתינו כמ"ש רמב"ן שם [וא"כ ל"ש היתר הנ"ל דהוי שבות דלית בי' מעשה ז"א דכיון דהאיסור מצד הקטן עצמו כל שעושה לדעתינו שוב הוי שבות דאית בי' מעשה כנ"ל] וכ"כ הרשב"א ר"פ מי שהחשיך, והוכיח בחי' הרי"מ לאו"ח (סוף סי' ג') דהיי"ד בבנו עיי"ש, ובאמת יש לומר דאפי' בקטן שלא הגיע לחינוך שייך זה, וכמו להזהיר גדולים בשאר איסורין דאפי' בקטן שלא הגיע לחינוך אסור לו לספות לו איסור מדאורייתא כדאי' (בסי' שמ"ג), ולפ"ז אין היתר להוציא בש"ק רק ע"י קטן אחר ואפי' הגיע לחינוך אבל לא בבנו קטן אפי' לא הגיע לחינוך אך בחמין הטמונים לשבת שגם הקטן יאכל מהם יש להסתפק אם חשיב לדעתינו כיון דגם לדעת עצמו הוא כדי שיאכל ממנו א"ד קטן אין לו שיקול הדעת ועושה הכל לדעת אביו ע' רש"י שבת (קכ"ב.)

אמנם י"ל דבהך איסור דקטן אסור מה"ת לעשות מלאכה לצרכנו בזה אין איסור רק במלאכה דאורייתא אבל לא במלאכה דרבנן ואף דלענין לספות לו בידים דעת הרמב"ם דאפי' דרבנן לא ספינן ודלא כהרשב"א היי"ד באיסור לספות בידים דשייך בכה"ת אבל כשעושה מעצמו לדעתנו דזה אין אסור רק בשבת י"ל דבזה הרמב"ם מודה דאין אסור רק במלאכה דאורייתא ולא בדרבנן. ואין דנין ד"ס מד"ס כדתנן במס' ידים, וכן להרשב"א דס"ל דאע"ג דספינן לקטן איסור דרבנן בידים היי"ד לצרכו אבל לצרכנו אסור י"ל דהיי"ד לספות לו בידים איסור דרבנן לצרכנו אבל כשעושה מעצמו איסור דרבנן לדעתינו ולצרכנו אף להרשב"א מותר, ולפ"ז יתיישב מה שהק' הרשב"א יבמות (קי"ד.) בהא דקטן שבא לכבות אין שומעין לו משום דעושה ע"ד אביו והק' דהא כיבוי מלאשאצ"ל והקשינו לעיל דהרשב"א הרי אינו מתיר לספות איסור דרבנן רק לצרכו אבל לא לצרכנו ולפי דברינו איפוא לק"מ דכיון דהקטן עושה מעצמו מותר לגמרי בדרבנן, וא"כ יש סיוע לדברינו מקו' הרשב"א [ומה שישבתי לעיל הוא דוחק דכל כי האי הו"ל לפרושי, אבל מה שישבתי כאן ל"ק דהו"ל לפרושי דהוא לגמרי נושא אחר מאיסור לספות לו בידים דבקטן שבא לכבות אין האיסור כלל מחמת זה רק מצד אתה ודוק]

ואם כנים דברינו שפיר יש להתיר גם בבנו קטן דממנ"פ מחמת איזה איסור קאתית עלה אם מצד איסור לספות בידים דאסור בכל איסורין לענין זה שפיר דומה לאמירה לנכרי בשבות דמותר במקום צו"ג משום דהוי שבות דלית בה מעשה וה"נ ע"י קטן לית ביה מעשה דאסור לספות בידים אינו כלל מצד הקטן רק מצד הגדול כנ"ל, ואם מצד איסור אתה ובנך דאיסור זה מצד הקטן ול"ח לית ביה מעשה אבל ע"ז הרי יש היתר האחרון דאיסור זה שלא יעשה קטן מלאכה לצרכנו לא אסרו כלל במלאכה דרבנן ואנן לית לן רה"ר דאורייתא וק"ל

ואיך שיהי' פירות הנושרין מדברינו דטוב יותר להוציא בש"ק ע"י קטן אחר שאינו בנו דבזה ההיתר ברווחא

והנה כל יסוד היתר השו"ת הרי"מ (סי' ג') הוא מחמת דעת הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים, אך דהרמב"ם פ' להיפך, וע"כ העולם מקילין בהוצאה יותר מבשאר שבותים משום דהוי תרי דרבנן א' שאין לנו רה"ר רק כרמלית, שנית משום דקטן אין לו מחשבה וחשיב כאלו ל"ה עקירה משעה ראשונה לכך עכת"ד החי' הרי"מ זצ"ל, ולענ"ד הקלושה ורטושה יש להוסיף דהנה בשו"ת רעק"א (סי' ח') חידש דמתעסק אף שנתמעט מעט מקרבן מ"מ איסור דאורייתא יש בו, אך שחילק בין הדבקים דהתוס' כתבו בשבת (ע"ב:) דיש תרי גווני מתעסק נתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר וזה חשיב מלאכת מחשבת דפעל באותו דבר שכוון אליו אך שנתמעט מצד בה פרט למתעסק ובזה יש איסור דאורייתא אמנם בנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשית