ארץ צבי (פרומר) א קעז

זרק כלי מראש הגג. וא"כ ק' למה פ' הרמב"ם איזה שירצה יקדים וא"כ כמו דאין מעבירין עדיף מתדיר כמו כן אין מעבירין עדיף ממקודש וא"כ אפי' במקום מקודש אין מעבירין על המצות וע"כ כדאמרן] וה"נ מה שנותן ימינו על התחתונה ל"ח מעביר כיון שמברך על שתיהן. ואח"כ בביעת בציעה שאז נשאר החלה ביד ימינו וראוי לבצוע עלי' דכיון שהוא עתה ביד ימינו יותר מזומנת למצוה. ודוקא מעיקרא בשעת ברכה דקאי על שניהם אין נפ"מ בין ימין לשמאל דשניהם חשיבי כחדא משא"כ בשעת בציעה דאינו בוצע רק על א' ימין עדיף: סי' עה לימוד זכות על המנהג להוציא ע"י קטן

בחי' הרי"מ (סי' ג') למד זכות ועיקר יסודו ע"ד הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לי' לקטן בידים. אמנם ע"ז צריך ב' פרטים א' שיהי' לצורך קטן ולא לצרכנו דהיכא דעושה לצרכנו גם לרשב"א לא ספינן לי' בידים ואדרבא מחינן בידי' כמ"ש הר"ן סוף פרק כל כתבי וכבר כתב רעק"א (סי' ט"ו), השני בעינן דוקא קטן שלא הגיע לחינוך דבקטן שהגיע לחינוך אביו מצוו' אפי' להפרישו וכש"כ שאינו רשאי לספות לו איסור בידים. וכדאי' בשו"ע (סי' שמ"ג) דאפי' בדבר שאינו רק שבות איכא חיוב חיטך. ובזה ודאי גם הרשב"א מודה וע"כ לא מצינו שהקל הרשב"א רק בקטן שלא הגיע לחינוך או באחר שאינו אביו דאינו מצווה בחינוך ואינו מצוה להפרישו רק דאסור ספות לו בידים ע"ז חידש הרשב"א דבאיסור דרבנן ליכא איסורא אבל בקטן שהגיע לחינוך לגבי חב דאפי' להפרישו מצווה בזה לא התיר הרשב"א. וכ"מ בשו"ת רעק"א (סי' ט"ו) בתחלת הסימן ע"ד טלטול הספרים ע"י תינוק "פחות מבן ט' וכו' וע"ז סובב כל התשובה משמע דבבן ט' לית דין ולית דיין להתיר

והנה החילוק בין לצרכו בין לצרכנו כ' הרשב"א יבמות משום דכשעושה לצרכנו אתי למסרך לעשות בגדלות וי"ל עוד טעם לזה דכשספינן לי' לצרכ ל"ח כשליח האב כמ"ש התוס' ב"מ (צ.) דבאומר לנכרי אכול נבילה ל"ח אמירה לנכרי דאסור אפי' בשאר איסורין דאין איסור רק לצרכנו ע"ש. וה"נ לצרכו ל"ח כשליח האב ע"כ אין בו רק איסור דלהזהיר גדולים על הקטנים וזה התירו בדרבנן. אבל לצרכנו אסור כמו אמירה לנכרי דאע"ג דאין שליחות לנכרי מ"מ מדרבנן אסור הכ"נ אסור בקטן אע"ג דאינו בר שליחות. והשתא שזכינו לדין דכל איסור לצרכנו הוא כעין אמירה לנכרי. וא"כ כמו דקיי"ל (בסי' ש"ז ס"ה) דבמקום צורך גדול מותר אמירה לנכרי בשבות דרבנן. ה"ה דמותר אמירה לקטן בשבות דרבנן במקום צורך גדול. וכיון דאין לנו רה"ר דאורייתא שפיר מותר להוציא ע"י קטן במקום מצוה ובמקום צורך גדול. והוצאת החמין הטמונין לסעודת ש"ק תרתי איתנייהו בה א' דהוא דבר מצוה לצורך עונג שבת שזה כל עונג הסעודה של ש"ק שחרית כידוע דכל שאר המאכלים קרים וזה תבשיל חם ומשיב את הנפש ע' ר"ן ובעל המאור בסוגי' דכבתה מבואר דלמאן דמתיר להשתמש לאורה בתשמיש של מצוה ה"ה דמותר להשתמש לסעודת שבת עיי"ש הנה דבמקום דמתירין לדבר מצוה גם סעודת שבת חשיב דבר מצוה. ומצינו בתוס' יבמות (צ"ג.) דמותר לתרום שלא מן המוקף בשביל ענג שבת הנה דמותר לבטל מצוה אחרת מפני עונג שבת וכש"כ בחורף שהוא כמעט חילול ש"ק כשלא יהי' לו שום תבשיל חם בסעודה, ומטעם זה הוי גמי במקום צורך גדול שא"א להיות בלעדי זה, דאיך שיהי' טעם הרשב"א בהא דמחלק בין לצורכו דמותר ולצרכנו אסור וגם אפי' להחולקים על הרשב"א וס"ל דאפי' איסור דרבנן לא ספינן לקטן בידים מ"מ נלע"ד היתר הנ"ל היתר יפה דבמקום צורך גדול מותר לצוות לקטן לעשות שבות עבורנו, דכל הקולא באמירה לנכרי יותר משאר שבות הוא משום דשבות זה לית בי' מעשה כמפורש בעירובין (ס"ח.) והיינו שהישראל אינו עושה שום דבר רק אומר לנכרי לעשות, וטעם זה ישנו גם בקטן דכיון דקטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו וא"כ עצם אכילת הקטן לא איכפת לן, ועיקר האיסור רק צווי הגדול דחשיב כספי לי' בידים והרי בצווי זה אין בו מעשה יותר מאמירה לנכרי, ויש לה"ר לזה דע"כ לא חמיר אמירה לקטן מאמירה לנכרי דהנה בשבת (קכ"ב.) נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה קטן שבא לכבות אין שומעין לו ופריך הש"ס מ"ש קטן מנכרי עיי"ש ואי אמרת דאמירה לקטן חמיר מה קושי' דילמא בנכרי הקילו במקום הפסד כשאינו אומר לו בפי' ובקטן דחמיר לא הקילו וע"כ דשניהם שוין ושקולין ואף דבר"פ מי שהחשיך דאם יש לו נכרי לא יתן לקטן, היינו כשיש לפניו שניהם מחוייב ליתן דוקא לנכרי דקיל מקטן, אבל מ"מ דין שניהם שוה, ובמקום שהקילו בנכרי הקילו גם בקטן

אך יש לדחות דשאני אמירה לנכרי בשבות דרבנן דהוי תרי דרבנן דעצם השבות דרבנן, וגם אמירה לנכרי אפי' באיסור דאורייתא הוא רק דרבנן, משא"כ באמירה לקטן ל"ה תרי דרבנן דאיסור דאורייתא אסור מדאורייתא לספות לקטן וא"כ ל"ה רק חד דרבנן מה שהוא שבות ודומה לאמירה לנכרי באיסור דאורייתא, אך השתא דאתית להכי שפיר י"ל דגם בהוצאה שע"י קטן הוי תמיד תרי דרבנן א' שאין לנו רה"ר דאורייתא השני שאינו מוציא מרה"י לרה"ר ולא מרה"ר לרה"י רק מרה"י לרה"י דרך רה"ר וזה רק דרבנן כמ"ש רשב"א שבת (צ"ז.) וא"כ הוי שבות דשבות וגם יש בו הקולא של אמירה לנכרי דהוי שבות דלית בי' מעשה וה"נ באמירה לקטן לית בי' מעשה ושפיר מותר זה במקום צורך גדול [ואף לדעת התוס' עירובין (ל"ג.) דהמוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר אית בי' איסור מעביר מה"ת ודאי הלכה כרשב"א שהוא בתרא נגד התוס', ולעומת דעת התוס' יחידאה איכא דעת יחידאה דאפי' אמירה לנכרי באיסור דאורייתא מותר במקום צורך גדול והעתיקה הרמ"א (בסי' רע"ו ס"ג ובסי' ש"ז ס"ה) ולפי דיעה זו גם לפי התוס' מותר בנ"ד] וזה היתר מספיק בס"ד על מנהג ישראל

עוד יש סניף דהנה דעת אבן העוזר (סי' שמ"ט) דזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית וכ' שם דאפי' להאוסרין מ"מ במקום מצוה מותר, לפ"ז י"ל דה"ה מעביר מרה"י לרה"י דרך כרמלית מותר דאפי' מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר אסור רק מדרבנן משום מעביר כרשב"א הנ"ל שבת (צ"ז.) ומה שאין בו איסור דאורייתא פשוט משום דליכא עקירה והנחה ברה"ר וא"כ הוי כמעביר בלא עקירה והנחה וכיון דזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית כש"כ מעביר בלא עקירה והנחה כלל דמותר בכרמלית וכיון דאפי' בגדול יש צד היתר שפיר יש לסמוך ע"ז בקטן להלכה למעשה כנלע"ד נכון בס"ד

עוד י"ל דכיון דחזינן להרשב"א דלענין איסור זה דאסור לספות לקטן בידים הקילו בדרבנן שמותר לספות לו לצורכו, וכ' הרשב"א ביבמות (קי"ד) הטעם משום דנחתו חד דרגא בענין איסור זה בדרבנן לגבי דאורייתא עיי"ש ולפ"ז קרוב לומר דהיכא דהוי תרי דרבנן נחית עוד