ארץ צבי (פרומר) א קעד

גם בעצמו הי' מקום להתיר אך דע"פ רוב כשמנענעים קצת הוועקער מתנועע גם חוט העלעקטרי שבצדו ונכבה העלעקטרי תיכף על ידו כאשר בעיני ראיתי ע"כ א"א להתיר ע"י ישראל דאפשר לבא לכיבוי בידים עי"ז, אך ע"י נכרי שרי דאפי' נימא דהוי פ"ר הרי כ' הרמ"א (סי' רנ"ג) דפסיק רישא באמירה לנכרי שרי, איברא דיש לדון דדוקא באינו מתכוין אלא דהוי פ"ר שרי ע"י נכרי משא"כ בנ"ד הרי כל כוונתו הוא רק לכבות אך שאין רצונו שיכבה עתה רק אחר זמן וסו"ס חשיב מכוון לגבי כיבוי אך ז"א דהסיבוב של עכשיו בש"ק הוא דוקא להיפך לאחר הכיבוי מהשעה הנערכת על שעה מאוחרת ממנה, וא"כ עיקר מטרת פעולתו עתה בסיבוב זה בשבת אינו כדי לכבות רק לעכב הכיבוי ושפיר הוי דשא"מ וז"פ]

אמנם אם א"א להעריכו במקומו וצריך להסירו הוי כמעריכו בתחלה ואם נימא דלהעריך הוועקער בתחלה בש"ק כדי לכבות העלעקטרי אסור ע"י נכרי גם בזה אסור ע"י נכרי אך במק"א נסתפקתי בזה אם מותר להעריך וועקער בתחלה בש"ק ע"י נכרי כדי לכבות העלעקטרי די"ל כמו דאמרי' כחו בכרמלית לא גזור רבנן בשבת (ק':) ה"נ כחו באמירה לנכרי לא גזור ואופן כיבוי כזה הוי רק כחו שהוא ע"י סיבוב הוועקער אחר כמה שעות ובעירובין (ס"ח.) דשבות דאמירה לנכרי קיל משאר שבות דלית ביה מעשה ואם הקילו בשבות דאית ביה מעשה במידי דהוי רק כחו כש"כ להקל בזה באמירה לנכרי [גם יש איזה אחרונים מקילין לגמרי בכיבוי עלעקטרי ע"י נכרי בשבת וי"ל כעין חולין (מ"ט.) אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתים] ויש לה"ר לדברינו דכחו מותר באמירה לעכו"ם ממש"כ הרמ"א (סי' רנ"ג) דמותר לומר לנכרי להעמיד תבשיל צונן על תנור בית החורף ומבערת אח"כ התנור ההוא ועי"ז הקדרות חוזרין ונרתחין והטעם משום דהנכרי בהבערתו מכוון רק לחמם בית החורף ולא לחמם התבשילין ופ"ר באמירה לעכו"ם שרי, וקשה לי הא בביצה (ל"ד.) דא' נותן את המים וא' נותן את האור פטור אבל אסור, וכ"כ מג"א (סי' רנ"ג סקמ"א), א"כ נתינת התבשיל קודם שמבערת הוא ג"כ שבות וזה הוי מכוון גמור דנתינת התבשיל ע"ג התנור ודאי הוא רק כדי לחממו ומה היתר יש באמירה לעכו"ם להעמיד התבשיל על התנור בטרם שיבערנו, ולהנ"ל א"ש דא' נותן את המים וא' נותן האש הוי לגבי נותן המים ככחו לבד לענין בישול וגרע מינה כמובן [ומ"מ הוי שבות כיון דשבות זה נגזר מעיקרא באופן זה ואין שייך שבות זה רק בכחו ול"ד לכחו בכרמלית ל"ג רבנן דהתם עיקר גזרת כרמלית הי' על הוצאה בגופו לא בכחו] וע"כ מותר בזה אמירה לעכו"ם ע"כ במקום צורך גדול יש להתיר בזה, דין זה האחרון אני כותב להלכה ולא למעשה עד שיסכים לזה רב מובהק בהוראה, כנלע"ד בזה: סימן עג. בדין היוצא מהמקוה בלא ניגוב זקנו בש"ק

בשבת (קמ"א.) אר"י האי מאן דסחי במיא לינגוב שבת נפשי' והדר ליסלק דילמא אתי לאתויי ד"א בכרמלית. והעולם אין נזהרין בזה בש"ק בבוקר כשיוצאין מהמקוה שימתינו עד שיתנגב זקנם מן המים הנוטפין כי א"א לקנח זקנה מצד סחיטה בשיער וכבר העיר זה הפמ"ג (סי' שכו) במשב"ז (סק"ב) ונלע"ד דבגמ' לא קאי על הטובל לטומאתו רק בטובל להקר ואינו רוצה דוקא שישארו המים על גופו אחר הטבילה אבל הטובלין בש"ק שחרית לשם טהרה י"ל דאין כאן בית מיחוש לפמש"כ המקובלים בשם האר"י ז"ל דטוב שלא לנגב המים של טבילת מקוה בע"ש כדי שיבלעו המים בגופו ומסתמא גם בש"ק שחרית כן הוא דטעם הטבילה בש"ק שחרית משום דנשתנה מקדושה קלה לקדושה חמורה ודומה לטבילת ע"ש לכבוד שבת. וא"כ בטלים הם אגב גופו כעין המבואר בירושלמי סופ"ק דדמאי הובא בר"ש שם דשמן שסך לצורך גופו בטל הוא אגב גופו וכזה כ' הראב"ד פ"ד דעדיות מ"ו עיי"ש ה"נ המים הם לצורך גופו בטלים אגב גופו ודומה למלבוש דל"ח מש משום דבטל אגב גופו כמ"ש תוס' חולין (ע"א:) משא"כ בטובל להקר דאחר שיצא מן המים אין המים צורך לגופו כלל כנלע"ד לכאורה

ולפי"ז יש מקום ללמוד זכות על הדרים בכפר ואין להם מקוה וטובלים בש"ק בנהר והפמ"ג סי' (שכ"ו סק"ב) כ' דבטובל בנהר שאין עמוקים בשפתם וצריך לילך בהם ד"א יש ג"כ חשש הנ"ל דכשיוצא חצי גופו מהנהר נושא המים שעליו ד"א עיי"ש ולהנ"ל בטובל לטהרה אין כאן בית מיחוש. וקצת ראיה לזה מביצה (י"ה) דכריך דכו"ע כלי בשבת לא' מ"ט אמר רבה גזירה שמא יעבירנו וכו' רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי ופריך א"ה אדם נמי. ולכאורה קשה מ"ט לא פריך נמי על טעם רבה אדם נמי שמא בחזרתו מן המים לא ינגב עצמו ויעביר המים ד"א ברה"ר וכאן לא יספיק התי' דנראה כמיקר כיון דאין הטעם משום מתקן רק משום העברה ולפמ"ש א"ש דבטובל לטהרה המים בטלים אל הגוף. וכזה יש לדון לענין האנשים שרוחצין בים ויש שטובלין גם בש"ק ואיכא חשש הנ"ל ולהנ"ל יש ללמוד זכות דכיון דמי הים הם בריאים וטובים לגוף וטוב טוב לו שיבלעו המים בגופו ודומה לשמן שסך לצורך גופו דבטלים אגב גופו וכל שבטל לגופו לית בהו משום הוצאה, זה כתבתי רק דרך לימוד זכות אבל לא להלכה

וזולת זה נלע"ד לענין דברי הפמ"ג הנ"ל בהולך בתוך המים ד"א דחשיב מעביר ד"א בכרמלית ולענ"ד נראה דכיון דהמים שעל גופו מחוברים עם כלל המים דטופח ע"מ להטפיח חיבור **(איברא דבר"ן ע"ז (דף ע"ה:) גבי ע"ה שהושיט ידו לגת כ' דמשקה טופח ע"מ להטפיח שע"ג האשכול ל"ה חיבור לכל היין אע"ג דטופח ע"מ להטפיח חיבור שא"ה דמשקה שע"ג האשכול בטל אל האשכול)** וכיון דאינו מטלטל רק המים שעל גופו דלגבי שאר המים שדוחה בגופו חשיב כחו ככרמלית דל"ג רבנן כמפורש שבת (קמ"א.) והתוס' כתבו שבת (ה':) ד"ה הי' קורא דהיכא דאגודו בידו מותר בכרמלית לרבא דס"ל שבת (י"א:) דלא גזרינן לגזירה לגזירה בהוצאה ושם קיי"ל כרבא וא"כ ה"ה כאן מותר כיון דאינו מטלטל רק מקצת מים דומה למוציא מקצת חפץ דל"ח הוצאה בכרמלית כאמור. איברא דבשו"ע או"ח (סי' שנ"ב) קיי"ל דאפילו אגודו בידו אסור בכרמלית כל שאינו כתבי הקודש. אך בשו"ע הרב ז"ל (ס"ב) כ' הטעם דאף דלא גזרי' גזירה לגזירה היי"ד כשאינו דרך מלאכה אבל כשהוא דרך מלאכה גזרו גם גזירה לגזירה ע"ש וכאן י"ל דל"ח דרך מלאכה דמה שהולך והמים על גופו אין זה דרך הוצאה כלל ולא גזרו ע"ז בכרמלית. גם יש לצרף דעת אבן העוזר דזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית: