ארץ צבי (פרומר) א קעב

דאין מוכרין בהמה גסה לנכרי משום שהנכרי עושה בה מלאכה בשבת והק' ירושלמי מה בין דקה לגסה דקה אין בה חיוב חטאת ופריך ואיננו חולב ואיננו גוזז ותי' שהבהמה עצמה אינה עושה מלאכה רק הנכרי עושה וזה היפך דברי רמ"ע הנ"ל כמו שהעיר בס' מחזיק ברכה מ"מ נ"ל דבנ"ד לכ"ע אסור דהתם י"ל דליכא איסור שביתת בהמתו רק בדבר שאצל האדם איכא כרת וסקילה כה"ג משא"כ בזה דבאדם כה"ג ליכא רק עשה דשבתון. וראי' לדברינו מהא דמבואר בהדיא בשבת (נ"ג:) דבתחומין ליכא משים שביתת בהמתו ובמג"א סי' ש"ה סקי"ח דאפי' בתחומין י"ב מיל שהוא דאורי' ליכא משום שביתת בהמתו וכ' כן בשם הגהת מרדכי (סוף קידושין) שכ' שם וז"ל דניהי דאדם מצוו' על שביתת בהמה מלמען יניח היינו שלא יעשה בה מלאכה אבל דבר שאינו מטעם איסור מלאכה אינו מחיוב על בהמתו עכ"ל. וא"כ סגנון עשי' כנ"ל שאחר פועל בו דליכא בהנפעל איסור מלאכה רק עשה דשבתון בבהמה שרי לגמרי וא"ש דברי ירושלמי דבחולב וגווז ליכא שביתת בהמתי. אמנם בנ"ד באדם הנפעל שפיר י"ל דאיכא עכ"פ עשה דשבתון מה"ת וכמבואר בשטמ"ק ביצה (כ"ב) דגם בניקף בשבת איכא איסור דאורי' ובעיקר קו' המח"ב על רמ"ע מירושלמי הנ"ל י"ל דבאמת פליגי בזה בבני וירושלמי כי מש"ס דילן שבת (י"ח) דבריחים של מים איכא שביתת כלים ה"ה דאיכא ג"כ משום שביתת בהמתו. ומינה דש"ס דילן לית לי' הא דירושלמי ע"ז ופ' הרמ"ע כש"ס דילן כמ"ש ברי"ף עירובין דהיכי דפליגי בבלי וירושלמי הלכה כבבלי

אשר הק' על מה שתירצתי דברי הרמב"ם דא סה"נ בחמץ ילפי' מלא יאכל מירושלמי פ"ג דערלה ומכילתא פ' בא וז"ל לא יאכל חמץ להזהיר מאכיל כאוכל או אינו אלא לאסור בהנאה וכו' ר' יצחק אומר אי"צ קו"ח ומה שרצים הקלים עשה בהם מאכיל כאוכל חמץ חמור לכש"כ וכו' מה ת"ל נא יאכל לא בא אלא לאסרה בהנאה עכ"ל ומירושלמי מוכח דלחזקי' למדין מקו"ח שאסור להאכיל חמץ לאחרים ולא מלא יאכל ורק איסה"נ ילפי' מלא יאכל ולד' כ"ת למ"ל קו"ח משרצים ת"ל דיאכל משמעו להאכיל לאחרים עכת"ד. ולק"מ דהא דמרבינן מאכיל כאוכל היינו להאכיל לקטנים ישראלים. וזה אין בו איסור רק בקטנים ולא בגדולים כמ"ש הפמ"ג להדיא ובס' תורת חסד להגאון הגדול מלובלין ז"ל (סי' ה') כ' בפשיטות להיפוך דאפי' בגדול שייך לאו זה] ומש"ה מייתי משרצים כדאיתא ביבמות (קי"ד.) דיש קרא בשרצים ע"ז דאסור להאכיל לקטנים חבל אי"ז מצד איסה"נ דאפי' באיסורי אכילה אסור, ואלו מלא יאכל יליף חזקי' להאכיל לנכרי ומצד הנאה ולא קרב זה אל זה וא"א למילף מלא יאכל איסור להאכיל לקטנים דבמאכיל לקטנים שאינם בני דעת ליכא הנאה דלא יחזיק לו טובה בשביל זה: סימן עב. ב"ה. לקראקא

ע"ד שאלתו אם העמידו השעון לכבות העלקטרי בש"ק בשעה ח' אם מותר לומר לנכרי להעמידו על שעה מאוחרת. וכ"ת דן לאסור דדומה לנותן שמן בנר חייב משום מבעיר דמאריך זמן הבערתו וה"נ בזה עכ"ד. והנה יש בזה ב' שאלות א' אם יש בזה משום מבעיר משום שגורם להאריך זמן הדלקה, השני אם יש בזה משום מכבה ואף דגם בלא"ה הי' נכבה קודם לכן מ"מ קודם לכן הי' נכבה מכחו של ע"ש ועתה יהי' נכבה מכח פעולתו בש"ק, ונשוב על ראשין ראשון

הנה ברמ"א (סי' רע"ז ס"א) ושו"ע הרב שם דאם הדלת פתוחה מותר לנעלה כדי שלא יכבה הגר ואין בזה משום מבעיר, וכעי"ז ברמ"א יו"ד (סי' של"ט ס"א) דאם יש אצל החולה דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש כגון שיש שם קול דופק או מלח על לשונו מותר לסלקו למהר יציאות הנפש דאין זה מעשה כלל אלא מסיר המונע עיי"ש והוא דומה לנ"ד דכיון שאינו פועל כלל בגוף הנר, והנר מצד עצמו הי' עלול להיות דולק כל משך הזמן שדולק אח"כ רק שהי' איזה דבר מבחוץ מוכן לכבותו והוא מסלק המכבה ל"ח מבעיר וה"ה בנ"ד ממש, והא דנותן שמן בנר חייב משום מבעיר היי"ד משום שעשה מעשה בגוף הדולק כמ"ש רא"ש ביצה (כ"ב.) ותו דהתם מחדש הבערה משא"כ בנ"ד איננו רק מסלק המונע, ונראה דאפי' לר' יוסי דאוסר גרם כיבוי שבת (ק"כ.) בכלים חדשים מפני שהם מתבקעים ומכבים את הדליקה מ"מ בנ"ד שרי וממקומו הוא מוכרע דהרי שם בשבת (ק"כ.) ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה, ר"י אוסר בכל"ח חדשים מלאים מים וכו' שהם מתבקעים ומכבים את הדליקה, ומינה דהא בשאר כלים שאין מתבקעים מודה משום דאין כאן כיבוי רק מונע האש שלא ילך הלאה ואף שאם הי' האש הולך הלאה הי' דולק והולך מ"מ כיון דליכא כיבוי בפועל רק מניעת הדלקה ל"ח מכבה וה"ה במונע דבר המכבה את האש שלא ילך ויכבה ל"ח מדליק וידיעת ההפכים א' הוא, ע"כ נלע"ד ברור שאין בזה משום מבעיר

וק"ק לי בהאי ענינא לפמ"ש תוס' שבת (מ"ז:) סוד"ה מפני דטלית שאחז בו האור ונותן עליו מים מצד אחר ל"ח מכבה שאינו אלא שלא תתפשט האור דא"כ מנלי' להש"ס (ק"כ:) דלר' יוסי דאוסר בכל"ח חדשים מפני שהם מתבקעים ומכבין את הדליקה דה"ה דאסור ליתן מים על הטלית שאחז בו האור מצד אחר עיי"ש והרי שאני כל"ח שמתבקעים שאז המים מתפשטים על מקום האש ומכבים ממש, אך דהוי רק גרמא בעלמא משום דאכתי ליכא מים בעין רק דליקה הוא דפקעה לכלים ויוצא מהם מים כמ"ש רש"י (מ"ז:) ד"ה אלא, אבל אחר שהמים יוצאים הוי כיבוי ממש משא"כ בטלית שאחז בו האור שאין בו כיבוי כלל גם בסופו רק שמונע האש מללכת הלאה ודומה לעושה מחיצה בכלים שאין מתבקעים דלכו"ע שרי כיון שאינו רק מונע האש מלכת הלאה וקצ"ע

עתה נבא לשאלה הב' אם יש בזה משום מכבה ולכאו' פשוט דאין בזה משום מכבה כיון דבלא"ה הי' נכבה וכעי"ז בב"ק (כ"ו:) זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פטור לרבנן משום דבלא"ה הי' מת הנה דאע"ג דעתה נהרג מכחו ממש מ"מ כיון דגם בלעדי מעשיו הי' מת ל"ח הורג וה"נ בנ"ד ואף לריב"ב דחייב היינו מפני שקירב את מיתתו משא"כ בנ"ד אדרבא איחר את כיבויו ופטור לכו"ע וכן בב"ק (יו"ד:) אי דבלאו איהו נמי מתבר מאי קעביד מ"מ יש לדחות דדוקא בנזקין ורציחה דעיקר האיסור מצד הנפעל שהאדם לא יהי' נרצח והכלי לא יוזק, וכיון דבלא"ה הי' נרצח וניזק לאו מידי קעביד, משא"כ לענין שבת דאין הקפידא מצד הנפעל דהרי מותר להתחיל מלאכה מע"ש שתיעשה בשבת וכן מותר מה"ת לומר לנכרי בשבת לעשות מלאכה הנה דאין קפידת התורה רק על העושה שלא יעשה מלאכה בשבת וא"כ מה בכך שגם בלעדו הי' נעשה מלאכה הרי מה שהי' נעשה מעצמה מלאכה אינו כלל נגד רצון התורה ועתה שהוא נעשה הוא נגד רצון התורה, ולכאורה יש להוכיח מרא"ש פ' כירה (סי' י"א) דהא דמגיס חייב משום מבשל היינו משום דמקרב את בישולו משמע הא לא"ה הי' פטור משום דבלא"ה הי' מתבשל ואע"ג דעתה הבישול הוא מכחו, אך בקל יש לדחות דהתם לא נפסק בישול הראשון כלל