ארץ צבי (פרומר) א קעא

אם לפני זה נטמאה יאורעו בה כל המאורעות הנ"ל נגד השכל ונגד הטבע ודבר זה נהג לא שנה ולא שנתים אך רבות בשנים כל משך ימי המשכן וזמן בית ראשון ובית שני עד סוף בית שני כדאי' סוטה (מ"ז.) דריב"ז הפסיקן והוא הי' בסוף הבית וגם אחר החורבן כדאי' בר"ה (ל"א.) וע"כ ממנ"פ מותר מחיקת השם אם טמאה היא. וא"כ ע"י השקאת המים יתברר ויתגלה לעין כל כי גדול אדוננו ורב כח, אלקינו שבשמים כל אשר חפץ עשה, ונתברר מזה אמונת מציאת ה' והשגחתו ויכלתו ותורה מן השמים, נמצא דבזה ג"כ הוי כתיבת השם שכותב שם ה' על לבות בני ישראל וחוקק זכרו ית' על נפשם, ואם חשוב כתיבת השם מה שכותב אותו על קלף דומם קו"ח בן קו"ח שנחשב כתיבה מה שחורת השם הק' על לוח לבם של בנ"י, ושייך ג"כ טעם מהר"ל ז"ל זה דבזה עצמו שמוחק השם מקלף דומם חוזר וכותב וחוקק את השם הק' על גבי אש לבינה שלהבת-קה הוא הנשמה הקדושה שבנפש איש הישראלי, ואם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע א"כ גורם שלום בין איש לאשתו והוי ג"כ ככותב השם כדברי מהר"ל ז"ל וא"ש בס"ד, וא"כ אין ראי' מזה לשאר מילי להתיר איסור מפני השלום דשאני הכא דהתיקון הוא בהשם הק' עצמו והתיקון במה שקלקל וע' מנחות (מ"ח.)

ולכאורה יש לה"ר דיש להתיר איסור דרבנן מפני השלום מרא"ש פ' מקום שנהגו (סימן ד') וז"ל ודוקא בצינעא שלא ישנה מפני המחלוקת ולהכי כסיי' אבל בפרהסי' לא ולא מיבעי' כי ההוא דאייתרא שיש לו לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם ולא יקל מפני המחלוקת אלא אפי' ההולך ממקום שמחמירין למקום שמקילין וכו' יש לנהוג כקולי המקום שהלך לשם ולא יחמיר מפני המחלוקת וכו' משמע הא לא אפשר בלא מחלוקת הי' לו לעשות מלאכה עמהם דגדול השלום, ויש לו לעבור על מנהג מקומו כיון דלית בי' איסורא דאורייתא, אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהן עכ"ל משמע דכל שאינו איסור דאורייתא מותר לעבור מפני השלום, אמנם בפר"ח (סי' צ"ו אות ט"ז) כ' וז"ל ומ"מ מילתא דפשיטא דהיי"ד להקל ממנהג מקומו בדבר שנהגו בו איסור אבל במילתא דמעיקר הדין אסורה אף שאיסורו אינו אלא מד"ס הדבר ברור דבזה ל"ש גדול השלום ויתקוטט עמהם אלף פעמים ולא יעבור על ד"ס וכו' עיי"ש ולכאורה ק' דאטו מנהגא לאו איסור הוא והרי ילפי' לי' מקרא אל תטוש תורת אמך וצ"ל דמנהג תלוי בדעת ורצון המקבלים ואמדינן לדעתייהו דאדעתא דהכי לא קבילו שיצטרכו להתקוטט [וי"ל עוד דאל תטוש תורת אמך היינו שלא להיות נפרד מכנסת ישראל דתורת אמך היינו כנס"י כמבואר ברכות (ל"ה:) ובמקום מחלוקת שהוא ג"כ סיבה להפרד מכנס"י ואדרבא פירוד עצום יותר נדחה איסור אל תטוש מחמת זה] אבל בשאר איסור אסור לעבור אפי' מפני השלום, [ובהאי ענינא צ"ע בדברי השו"ע חו"מ (סי' י"ז ס"ג) לשון הרמב"ם כבר נהגו כל בתי דיני ישראל שאחר התלמוד שמושיבין בעלי דינים וגם העדים כדי להסיר המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם עכ"ל וק' דאיך ביטלו מ"ע דאורייתא מפני המחלוקת [ומ"מ אין ללמוד מזה דמותר לעבור איסור מפני המחלוקת דהרי סיים שא"א להעמיד משפטי הדת על תלם הנה דאין זה היתר ע"פ דין] והטעם שכ' שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת וכו' לכאורה אינו מספיק דלא אלמן ישראל מכשרים וחרדים על דבר ה' אשר ישמעו לקול מוריהם אם יאמרו להם לעמוד והול"ל כדין השומע ישמע והחדל יחדל, וליישב מנהג כל ישראל נ' דהנה הב"י (סי' כ"ח) בשם מרדכי דחיוב עמידה דוקא בב"ד מומחין והאידנא ליכא מומחין עיי"ש ומרמב"ם נ' דגם היום איכא חיוב עמידה י"ל הטעם משום דשליחותייהו דמומחין קעבדינן וששא"כ וזה תלי בחקירת האחרונים אם ששא"כ היינו דהמעשה מתייחס למשלח או דגוף השליח כגוף המשלח כמבואר בקידושין (מ"ג.) דהו"ל כגופי' וי"ל דאף דחשיב כגוף המשלח מ"מ תלי ברצון השליח ואם אינו מתרצה לזה ל"ח כגופ' ממש וזה הי' תקנת הבתי דינים אחר התלמוד שיהי' אופן השליחות רק לענין שיתייחס המעשה להמומחין אבל לא שיהי' כגוף המשלחים אך אם הי' אכשיר דרא הי' נכון יותר להכניס עצמינו לידי חיוב ולאוקימו דינא דהוו כגוף המשלח כדי לקיים מצות עמידה כמו שמצוה לקנות ד' כנפות כדי להתחייב בציצית. וע"כ כ' הרמב"ם והשו"ע שא"א להעמיד משפטי הדת על תלם והוא כעין דברי הש"ס ברכות (ל"ה:) בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמין כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר עיי"ש והוא ממש כנדון הרמב"ם דדורות הראשונים היו מכניסין עצמן לידי חיוב המצוות ודורות האחרונים אדרבא מחפשין טצדקי להפטר מן החיוב וזהו שכ' הרמב"ם שא"א להעמיד משפטי הדת על תלם. אבל ת"ו לוותר על מ"ע דאורייתא מפני המחלוקת כנלע"ד בזה] עוד מצינו היתר מפני דרכי שלום בסופ"ה דשביעית לענין לפני עור דהיכא דאיכא למיתלי תליי' כ"ד תלינן ואין בו משום לפני עור במקום דרכי שלום עיי' שם בתוס' יו"ט. אבל באופן אחר אין להתיר מפני דרכי שלום. ע"כ אינני מוצא מקום להתיר בזה. בפרט כי לפי חקי המדינה אין יכולין לכוף לבר ישראל לעבור על דת ע"כ בודאי צריך להשמט מזה בכל האפשר

ואיש א' שאלני אם מותר לומר לנכרי שיקח את אצבע אגודל של ישראל בידו והנכרי ידחוק על הדף לעשות פינגער אבדריק ונראה להתיר בזה עפמ"ש התוספתא הובא במג"א (סי' ש"מ) דגדול אוחז בקולמוס וקטן כותב פטור הנה דאף שכותב באמצעית יד הגדול מ"מ חשיב ממשה הקטן ה"נ חשיב מעשה הנכרי, איברא דיש לדון חדא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור אך י"ל דזה חשיב פטורי דלית בי' מעשה ול"ה בכלל כדאי' שבת (ג'). שנית יש לדמותו למש"כ הט"ז יו"ד (סי' קצ"ט) דהניקף בשבת ע"י נכרי עובר איסור דאורייתא ואף דהנקה"כ חולק ע"ז אמנם בח"ס על ביצה (כ"ב.) כ' דבשט"ח ביצה שם מבואר להדיא כהט"ז [ואני אמרתי דהאיסור מצד עשה דשבתון דמצינו שביתת כלים דלא עביד מעשה נמי אסור לב"ש בשבת (י"ח.) הנה דבכלל שבתון הוא לשבות אפי' ממיר דלא עביד מעשה וה"נ בניקף ונכון

וראי' לדברינו מרמ"ע סי' קי"ב דהחולב ע"י נכרי בש"ק איכא משום שביתת בהמתו הנה דגם בהבהמה הנחלבת חשיב מלאכה וכזה מבואר בהגהמ"ר פכ"א דשבת שמבואר בדבריו דלאו דלא תגוז בקדשים וכן בפסוהמ"ק תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב האיסור מצד הקדשים עצמן לא מצד האדם כעין שביתת בהמתו. וכבר העיר בזה בס' מחזיק ברכה סי' רמ"ו הנה דגם בבהמה חשיב מלאכה ונלע"ד עוד ראי' לזה דהנה בשבת י"ח דבריחים של מים שטוחנן חיטין איכא לר"ש משום שביתת כלים, וק' הא המג"א סי' ש"מ כ' דקטן האוחז ביד גדול וכותב גדול פטור וא"כ מים המניעים הריחים ל"ח הריחים רק כגדול האוחז בקולמס וקטן כותב בו, ולהנ"ל א"ש דאפי' בגדול אוחז בקולמוס וקטן כותב אע"ג דליכא לאו דלא תעשה מלאכה. מ"מ איכא עשה דשבתון וע"כ שפיר יש בזה משום שביתת כלים, ולפ"ז בנ"ד אפי' הנכרי אוחז בידיו ועושה הפינגער דרוק ג"כ יש בו חשש איסור דאורי' מחמת עשה דשבתון כנלע"ד. והנה במרדכי שם מייתי ירושלמי פ"ק דע"ז בהא