ארץ צבי (פרומר) א קע

ונשוב לדברי אהעו"ז הנ"ל דז"ע וז"מ מותר בכרמלית והנה בשו"ע הרב ז"ל מלאדי (סי' שמ"ט ס"ה וסי' של"א) פ' כהט"ז דזה עוקר וז"מ אסור בכרמלית ואפי' לדבר מצוה, והנה האעו"ז למד דב"ז ממה שהעלה (בסי' שנ"ב) דהקורא בספר על האסקופה ונתגלגל ראשו א' לכרמלית ונשאר ראש השני בידו גוללו אצלו ואפי' בשאר חפצים שאינן כתבי הקודש שרי כמ"ש תוס' עירובין (צ"ח.) ומזה למד האהעו"ז לזה עוקר וזה מניח בכרמלית ע"ש, ולע"ד הקלושה נראה דבלא נפל כולו לכרמלית יש לדמותו להא דמנחות (נ"ז.) דכל כמאב"ד מצד א' לאו כלום הוא עש"ה הנה דכשאינו עושה המלאכה בכל החפץ רק במקצתה בעי' עכ"פ שיהי' מלאכה שלימה באיכות אבל כמאב"ד אע"ג דהוא בישול דאורייתא ואפי' לחיוב סקילה מ"מ כיון שאינו בישול שלם באיכות כשהוא מצד א' לאו כלום הוא, ואם מצינו סברא כזו במלאכה דאורייתא קו"ח שנוכל לומר בדרבנן סברא כזו, וע"כ היכא דאגודו בידו ואינו עושה המלאכה רק בחצי חפץ שנפל לכרמלית וכיון דאינו אלא כרמלית דלאו הוצאה גמורה הוא והוי כעין פעולה שאינה שלימה באיכות וכשהוא בצד א' מהחפץ לאו כלום היא ע"כ שרי לגמרי אבל בזה עוקר וזה מניח לא שמענו כיון דהשבות נעשה בכל החפץ אין נפ"מ בין חד דרבנן לתרי דרבנן, וראיה לזה ממה שכתבו הפוסקים דשבות דשבות מותר במקום מצוה ודוקא שבות דלא קעביד מעשה דהיינו באמירה לעכו"ם משמע הא שבות דשבות דעביד מעשה אפי' במקום מצוה וכש"כ שלא במקום מצוה ובפמ"ג (סי' של"ד) אייתי משט"מ ביצה (ח'.) דתרי דרבנן מותר ביו"ט משמע הא בשבת אסור, ובמג"א (סי' שי"ד) משמע לכאור' דבתלתא דרבנן מותר בשבת לכו"ע העירני לזה ח"א, אך במחהש"ק שם כ' דהמג"א דמתיר משום דהוי משאצל"ג ודשא"מ ומקלקל וכלאחר יד א"כ הוי ד' דרבנן וגם בתוכם כלאחר יד דקיל מכל השבותין כרש"י פסחים (ס"ו:) ואין ראיה מזה לשאר ד' שבותין וכש"כ לתרי דרבנן דאסור, ואפי' ניהוב לאהעו"ז דזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית ויש לזה סמוכין מראב"ד שבת (ט'.) הנ"ל דב' אמות מותר בכרמלית מזה ראיה דחצי מלאכה מותר בכרמלית וע"כ שפיר יש ללמוד מזה זה עוקר וז"מ דזה הוי ג"כ חצי מלאכה כמו טלטול ב' אמות אבל אין ראי' על ח"ש שמותר בכרמלית [והחילוק דחצי מלאכה היינו שהפעולה אינה שלימה, וח"ש היינו שעושה מלאכה שלימה אך שהנפעל אין בו שיעור וכבר נזכר בפמ"ג חילוק זה בפי' כמדומני, וכדי להסביר יותר אביא לדוגמא חילוק כזה בתוס' קידושין (ס'.) דיש חילוק בין מקדש חצי אשה קדושין שלמים למקדש אשה שלימה אך בחצי קדושין דוק ותשכח] וכש"כ שאין ללמוד מזה דחצ"ש מותר בשאר שבותין, וכבר כ' ההמ"ג והרמב"ן פ' ראד"מ ומג"א (סי' ש"ז סק"ח) שאין לדמות שבותין זה לזה, וכש"כ במקום שיש חילוק ביניהם

והנה יש ג' שיטות בענין שבות במקום מצוה דעת הבה"ג הובא בתוס' גיטין (ח:) דאמירה לנכרי שרי אפי' במלאכה דאורייתא לצורך מצות מילה, וכ' הר"ן סו"פ ראד"מ דלפ"ז אם נסבור כדעת הרמב"ם דמדמה כל המצות למילה יהי' מותר אמירה לנכרי באיסור דאורייתא לצורך כל מצוה ומקור לזה מש"ס גיטין (ח':) דמשום ישוב א"י ל"ג אמירה לנכרי שבות וה"ה לצורך מצוה אחרת והתוס' גיטין (ח':) כ' דלא התירו במילה אלא אמירה לנכרי באיסור שבות וכתבו דאפי' זה אין מותר רק במצות מילה ולא לצורך מצוה אחרת, ורק משום ישוב א"י ל"ג שבות דאמירה לנכרי אפי' באיסור דאורייתא ולא בשום מצוה אחרת אפי' במכשירי מילה, ובאגלי טל מ' טוחן (אות ל"ח סק"ו) כ' טעם לזה בשם הראב"ד בס' תמים דעים דהקונה בית מנכרי בא"י הוי קצת כיבוש וכמו דכיבוש גמור בא"י דוחה שבת אפי' במלאכה גמורה כשבת (י"ט.) עד רדתה אפי' בשבת כן בקצת כיבוש דוחה שבת עכ"פ באיסור שבות דאמירה לנכרי עיי"ש ומה שהתירו במילה שבות דשבות ולא לצורך מצוה אחרת כ' הרמב"ן הובא בר"ן סו"פ ראד"מ משום דמילה גופה דו"ש ע"כ במכשירי מילה התירו שבות דשבות וצ"ל דלא דמי לישוב א"י דאפי' שבות א' התירו מה"ט דכיבוש גמור דו"ש דהתם בקונה בית מנכרי יש בזה עצמו כיבוש קצת ע"כ דוחה שבות כמו דכיבוש גמור דוחה שבת במלאכה דאורייתא משא"כ במכשירי מילה אין במעשה זו עתה אפי' קצת מצוה וז"פ, ודעת הרמב"ם ג"כ דלא התירו במכשירי מילה אלא שבות דשבות אך דס"ל דה"ה לצורך מצוה אחרת, אך דוקא אמירה לנכרי באיסור שבות אבל לא שבות דשבות שעושה הישראל בעצמו והיינו דאמרי' בעירובין (ס"ח.) ולא שני לן בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, והנה להלכה קיי"ל (בסי' ש"ז) דשבות דשבות דהיינו אמירה לנכרי באיסור שבות מותר במקום מצוה (ולאו דוקא במכשירי מילה] וכן במקום צורך גדול, ובתוס' ישינים שבת (י"ט) דמותר לשלוח יין ע"י נכרי בכרמלית משום דרכי שלום עיי"ש

ועתה נבוא לנ"ד שמצוים לעשות פינגער אבדריק ואפי' נימא דיש בזה משום דרכי שלום מ"מ הרי אין מותר רק שבות דלית בי' מעשה דהיינו אמירה לנכרי באיסור שבות אבל לא לעשות בעצמו, ולכאורה י"ל דמשום דרכי שלום עדיף ומותר אפי' שבות א' דהרי התירו שאילת שלום בשם משום דרכי שלום כדאי' ר"פ הרואה, אך אני פירשתי מה דמייתי שם ע"ז קרא דעת לעשות לה' הפרו תורתיך ולכאורה הך קרא שייך בכל עדל"ת ולמה מייתי לי' דוקא לגבי הך מילתא, ונראה לפמ"ש מהר"ל ז"ל בנתיבות עולם נתיב השלום בהא דהתירה תורה למחוק השם בפרשת סוטה ואמז"ל שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו וביאר מהר"ל ז"ל דשמו של הקב"ה שלום כדאית' שבת (דף יו"ד:) נמצא כשמוחק את השם כדי לעשות שלום הרי בזה עצמו כותב את השם דשלום שמו של הקב"ה נמצא דתיכף מתקן מה שקלקל באותו דבר עצמו ודפח"ח וש"י

וזה נלע"ד פי' עת לעשות לה' היינו לעשות את השם הקדוש "שלום" הפרו תורתיך דמש"ה מותר לשאול שלום בשם דל"ח זה זלזול בשם מה שמזכירו לבטלה דל"ח לבטלה כיון שהיא לצורך כתיבת שם, ובדברי מהר"ל הנ"ל נתיישב לי מה דק' לכאורה אהא דאמרי' דשמי שנכתב בקדושה ימחה על המים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו דהתינח אם באמת לא זינתה וע"י ההשקאה יתברר שטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע א"כ יצמח עי"ז שלום ושפיר יש היתר, אמנם הרי הס' שקול ואדרבה רגלים לדבר דטמאה היא ואפשר שיתברר ע"י ההשקאה שזינתה וטמאה היא ואסורה לבעלה איסור עולם ואיך נתיר איסור מחיקת שם מספק וכן קשה לכאורה גם לטעם מהר"ל ז"ל, אמנם נראה לפ"מ שכ' בספרים וקצת ממנו ברמב"ן עה"ת בפ' נשא דדין זה ומצוה זו של השקאת סוטה הוא מופת חותך וראיה ברורה על אמונת תורה מן השמים, כי אין זה דבר טבעי כלל שאם נטמאה ושותה אח"כ מים של מחק פ' סוטה יהי' תיכף פניה מוריקות כדאיתא במשנה פ"ג דסוטה (דף כ'.) אינה מספקת לשתות עד שהי' פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידין וכו' ואח"כ וצבתה בטנה ונפלה ירכה וכל הרואה זה ראה עין בעין כי יש אלקים שופטים בארץ וה' אמת ותורתו אמת כי אין בנמצא וגם א"א להמצא אצל שום אומה ולשון נמוס כזה שאם ישקו לאשה מעט מים שנמחקו על ספר כתוב בדיו