ארץ צבי (פרומר) א קסט

קו"ח מנדון הרמב"ן דאם כ' הרמב"ן בכותב אות א' ועלו בידו שתים אע"ג דלשתים לא נתכוון מעולם מ"מ חייב אע"ג דלגבי אות השני הוי כמתעסק דלא נתכוין אלי' כלל כש"כ בכ' אות א' ונמלך וכ' אות שני בכוונה שלימה שכ' כל אות בכוונה גמורה בשעתו דחייב ול"ח מתעסק: **(והרה"ג ר"א ויינבערג שליט"א כ' וז"ל ולע"ד לק"מ דהרמב"ן כ' דשא"ה שאותו אות שנתכוון אלי' נעשה ב' כגון שביקש לכתוב חית ועלה בידו ב' זיינין משא"כ לעיל דלשני אמות השניות לא נתכוון כלל ועיקר החילוק משום דנתכוון לאותו הפעולה שעושה רק שכוונתו הי' לחית א' ונעשה ממנו שנים משא"כ בנתכוון לזרוק ב' ועלה בידו ד' דלב' השניות לא נתכוון כלל אפי' בהיתר אבל לעולם אפשר דאות א' אין עלי' שם מלאכה כלל ודמי' לעקירה בלא הנחה עכ"ד, ולכאו' ק' ע"ז דהרי נתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר אע"ג דנעשה הפעולה שנתכוון אלי' מ"מ חשיב מתעסק כיון דנתכוון לדבר המותר אך אחר העיון דבריו מוכרחים דאלת"ה רק דטעם רמב"ן משום דנתכוון לשם מלאכה דהו' שם מלאכה עלה א"כ אפי' נתכוון לאות א' ועלה בידו ב' ולא נתכוון כלל לפעולת אות השני ג"כ יתחייב ולא יחשב מתעסק דהרי נתכוון לשם מלאכה, והרי אמרת דאם נתכוון לדבר ששם מלאכה עלה ל"ח מתעסק וע"כ דלאו בהכי תלי' סברת הרמב"ן רק משום דאותו דבר שעושה נתכוון אלי' ואע"ג דנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר ג"כ נתכוון לאותו פעולה ממש שעשה ומ"מ חשיב מתעסק היינו משום דלא נתכוון אפי' לח"ש אבל נתכוון לחצ"ש אע"ג דלאו שם מלאכה עלה כלל מ"מ לאו מתעסק הוא כשנתכוון לאותו פעולה ממש שנעשה על ידו כן מוכרחין לומר לד' הרמב"ן, ולפ"ז ג' חילוקים יש דנתכוון לתלוש ונמצא מחובר דאפי' לח"ש לא נתכוון אפי' נעשה אותה פעולה שנתכוון אלי' ג"כ חשיב מתעסק, ואם נתכוון לח"ש אך שאין שם מלאכה עלה כלל ומותר מה"ת אז יש חילוק בין נעשה הפעולה שנתכוון אלי' ל"ח מתעסק ואם נעשה יותר ממה שנתכוון חשיב מתעסק ואם נתכוון לח"ש שאסור מה"ת אפי' נעשה יותר. ממה שנתכוון כל דאתעבידא מחשבתו ל"ח וז"ב

)** ונשוב לדברי אבני נזר הנ"ל ולולא שאינני כדאי לדון פני כ"ק מרן רשכבה"ג זצ"ל בקרקע וקורא אני עלי כדברי ירושלמי סופ"ו דגיטין שכשם שבין קדשי קדשים לחולי חולין וכו' וכשם שבין זהב לעפר וכו' אומר אני באימה דדיקא במפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור של"ה עקירה משע"ר לכך ולא בשום מלאכה אחרת [ומצאתי ראי' לדבריי בשו"ת הרי"מ (סי' ג') דל"ש דין זה בשום מלאכה רק בהונאה עיי"ש] והטעם דהעיקר חפץ ע"ד להוציא מתחיל ההוצאה משעת עקירה וחשיב העקירה חלק ממלאכת הוצאה והמפנה חפציו מזוית לזוית שלא ע"ד להוציא אין שם הוצאה עלי' כלל כמובן רק טלטול ברה"י ממקום למקום ואם נמלך עליהם להוציאן הו"ל ממש לגבי עקירה כנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר דלפי כוונתי אינו בגדר מלאכת הוצאה כלל ולפי האמת הוא חלק ממלאכת הונאה ומש"ה פטור אבל במלאכה אחרת כגון כותב אית א' ונמלך וכ' שני' אפי' נימא דח"ש מותר מה"ת בכתיבה מ"מ שם כתיבת אות עלי' יהי' מותר או אסור, והרי חזינן דאביי ס"ל דדיקא נתכוון להגבי' תלוש ונמצא מחובר חשיב מתעסק אבל נתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר חייב דהיא ג"כ לחתיכה נתכוון אע"ג דחתיכת תלוש מותרת ומדאביי נשמע לדידן דאף דקיי"ל כרבא דאפי' נתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר פטור היינו משום דחתיכת תלוש פעולה אחרת היא מחתיכת מחובר דזה חשיב חותך י"ה חשיב תולש אבל בנ"ד דכתיבת אות א' שמה עלי' ואין חילוק בין כותב אות שני סמוך לו או לא סי"ס אין על אות זו רק שם כתיבת אות א' לא פחות ולא יותר ל"ח מתעסק, כיון דבשעת עשייתו נתכוון לאמתת הפעולה כפי מה שהוא ולא החטיא המטרה

שוב ראיתי (דמה שהבאתי ראי' מאביי בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך מחובר דחייב ומאביי נשמע לדידן דקצת סתירה לזה בלשון הש"ס (ע"ב:) ורבא אמר פטור דהא לא נתכוין לחתיכה דאיסורא משמע דלרבא לא סגי במה שהוא באותה פעולה רק דבעי' שיתכוון לחתיכה דאיסורא מ"מ יש לדחוק בזה דהיי"ד כשחתיכה דאיסורא שם אחר עלי' דאל"כ בשגגת שבת או שגגת מלאכות ג"כ לא נתכוין לחתיכה דאיסורא ומ"מ לכו"ע חייב משום דאין שינוי בגוף המלאכה [וערש"י שם (ע"ב:) ד"ה דהא] וע"כ כדאמרן, אך אפי' לא נרצה לסבול הדוחק הזה יהי' זה קו' על שיטת רמב"ן הנ"ל [דנתכוין לחצ"ש ועלה בידו כשיעור ל"ח מתעסק] אבל לא על דברינו דאף דניהוב דח"ש לגבי שיעור שלם דומה לתלוש לגבי מחובר ופטור משום דלא נתכוון למה שהמלאכה באמת משא"כ בכ' אות א' ונמלך וכ' שני' דבשעה שכ' אות א' נתכוון למה שהוא באמת שנתכוין לחצ"ש ובאמת ג"כ אין אות זה רק חצי שיעור כשהוא לעצמה ולמה יחשב זה מתעסק

וליישב דברי אבני נזר נראה ע"פ דברי ירושלמי פ"ח דתרומות לר"ל דח"ש מותר מה"ת מודה ר"ל בעתיד להשלים דאז גם ח"ש אסור מה"ת, וה"נ בכותב אות א' לדעת מגן אבות דמותר מה"ת מ"מ בעתיד להשלים אסור מה"ת גם כתיבת אות א' לעצמה, נמצא שאם כ' אות א' ונמלך וכ' אות שני' לא נתכוון לאות הראשון לאמתת מהותה דלפי האמת שהי' עתיד להשלים יש עלי' קצת שם מלאכה אסורה מה"ת ואסור משום ח"ש והוא נתכוון שלא להשלים נמצא שאין עלי' שום איסור מלאכה

ובדברי ירושלמי אלו מובן היטב סברת אבנ"ז לחלק בין מלאכה שח"ש מותר מה"ת דאז בעי' שיתכוון מראש לגמור כל המלאכה ואלו במלאכה שח"ש ממנה אסור מה"ת ל"ב שיתכוון לגמור, ולהנ"ל מובן היטב דבמלאכה שח"ש אסור מה"ת אפי' לא נתכוון לגמור מ"מ נתכוון לאמתת היותה דאפילו יגמור מ"מ אין על החצי רק שם חצי שיעור ואפי' לא יגמור ואין דעתו לגמור ג"כ שם ח"ש עלה ע"כ ל"ב עשיי' משעה ראשונה לכך אבל בדבר דח"ש מותר מה"ת יש חילוק בין דעתו להשלים או לא דאם אין דעתו להשלים הוא פעולה מותרת ואם דעתו להשלים הוא פעולה אסורה נמצא כשל"ה עשיי' משעה ראשונה לכך ולבסוף נמלך והשלים הוי כנתכוון לחתיכה דהיתרא ונמצא חתיכה דאיסורא דחשיב מתעסק כמשמעות הפשוט דש"ס שבת (ע"ב:) הנ"ל

ובעיקר דברינו הנ"ל דדוקא בהוצאה בעי' עקירה משע"ר לכך משום דאל"כ אין שם הוצאה עלי' כלל ואפי' דהיתרא נראה דבזה פליגי רש"י ותוס' רפ"ד דר"ה דלרש"י במעביר לא בעי' עקירה משעה ראשונה לד"א, ולהנ"ל מובן היטב דבמעביר ב' אמות ג"כ שם מעביר עלי' אף שהוא היתר ע"כ ל"ב משע"ר לכך, והתוס' ס"ל דאפי' במעביר בעי' עקירה משע"ר לכך משמע לכאו' דלית להו סברא זו, אך יש לדחות לפמ"ש בעה"מ ור"ן דאיסור מעביר משום הוצאה הוא דד"א של אדם קונות לו ע"כ מעביר דומה להוצאה לענין זה ואין ראי' לשאר מלאכות ואיכמ"ל יותר: