ארץ צבי (פרומר) א קסח

מבושל אסור אפי' בהוסר מעל האור כמפורש במשנה שבת (מ"ב.) האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין דאף כשיתקרר מ"מ ישאר עליו שם מבושל ולא ישוב להיות חי אבל בבישול אחר בישול שאינו עושה מחי מבושל דכבר הי' מבושל אך שהחימום עצמו נחשב בישול והרי החימום לבד אין סופו להתקיים כשיעמוד זמן מה בכלי יתקרר וישוב למה שהי' לפני בישול זה השני ע"כ אין איסור רק ע"ג האור ממש דאז אינו עומד להתבטל דכ"ז שעומד על האור לא יתקרר, אך דלכאורה הי' מקום לאסור דאפי' מלאכה שאינה מתקיימת פטור אבל אסור מדרבנן אך לפי האמור דברושם דרבנן מלאכה שאינה מתקיימת מותר לגמרי, (עוד מצאתי סמך לזה מרי"ף פט"ו ממס' שבת דקשר של קיימא ואינו מעשה אומן שבות וקשר שאש"ק ואינו מעשה אומן מותר לגמרי והוא כנ"ל דמלאכה שאינה מתקיימת בשבות דרבנן מותר לגמרי], ה"נ בבישול אחר בישול בדבר לח נראה מס' מנחת כהן דאין אסור אלא מדרבנן וכשאינו מתקיים י"ל דשרי לגמרי ובחי' הארכתי ואיכ"מ]

והנה להדיעות דרושם דרבנן יש לכאורה להתיר בנ"ד כיון דבעינן ב' רושמים ובחד הוי רק ח"ש וח"ש בדרבנן י"ל דשרי כעין שכ' אהעו"ז בזה עוקר וזה מניח בכרמלית שרי וכעי"ז ברשב"א שבת (ט'.) בשם ראב"ד ז"ל דב' אמות ברה"ר אסור לטלטל ובכרמלית שרי. הנה דח"ש בדרבנן שרי, מ"מ יש לחלק דהיי"ד ח"ש שכיוצא בו בדאורייתא ל"ה בו רק איסור דרבנן כמו זה עוקר וזה מניח דאפי' ברה"ר אין בו איסור תורה כמ"ש רש"י ותוס' עירובין (ל"ג.) וכ"מ במשנה ריש שבת שניהם פטורין וכללא כייל הרמב"ם דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור מדרבנן, וכן טלטול ב' אמות ברה"ר אין בו איסור תורה [וגדולה מזו מבואר בר"פ מי שהחשיך דאפי' פחות פחות מד"א ג"כ אין בו איסור תורה וכש"כ פחות מד"א דלרש"י ורמב"ם שרי לגמרי והראב"ד אוסר גם בזה מדרבנן אבל איסור תורה ודאי ליכא] אבל ברושם א' שכיוצא בו בכותב אות א' מב' אותיות אסור מה"ת דח"ש אסור מה"ת בשבת כדאיתא שבת (ע"ד.) י"ל דאפי' בדרבנן אסור מדרבנן, וראיה לזה דאלת"ה כל שבותין דרבנן יהי' מותרין לכתחלה בפחות מכשיעור כגון להוציא חצי גרוגרות ברה"ר דידן או בכרמלית או להעמיד על התנור פחות מכשיעור מים לחממה עד שתהי' היס"ב וכדומה וזה דבר תמוה, אמנם לפמ"ש בס' מגן אבות והסכים לזה בס' אבני נזר או"ח (סי' קפ"ז) דבכל הנך דהשיעור שלהם מפורש במשנה כגון תופר אורג וכותב ח"ש מותר מה"ת עיי"ש וא"כ ה"ה רושם שאסור רק משום לתא דכותב וח"ש ברושם הוי כעין זה עוקר וזה מניח בכרמלית [ומה שתוחב האצבע בהצבע אין נראה שיחשב כרושם השני כי אין כוונתו לעשות רושם על האצבע]

אך קשה לי ע"ד מגן אבות הנ"ל מהא דשבת (ע"א:) דאמרי' באכל חצי זית חלב לר"ג אין ידיעה לח"ש וקשה לי מנלן הא הרי הא דלר"ג אין ידיעה לח"ש הוא בכותב אות א' לקמן (ק"ה.) והרי בכותב ח"ש מותר לגמרי כמ"ש בס' מגן אבות הנ"ל ומה ראיה לח"ז חלב דשם ח"ש אסור מה"ת וצ"ע

עוד כ' שם באבני נזר (סי' קפ"ז) דהא דהמפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאן פטור היינו משום דבעקירה בלא הנחה ליכא איסור תורה כלל ואפי' חצ"ש ל"ת ע"כ פטור כשל"ה עקירה משעה ראשונה לכך ומה"ט כ' דה"ה בכותב ב' אותיות דח"ש מותר כדברי מגן אבות אם כ' אות א' ע"ד שלא לכתוב יותר ונמלך וכ' אות שני' פטור של"ה כתיבה משעה ראשונה לכך עיי"ש,, והנה רש"י כ' דאם ל"ה עקירה משע"ר לכך ל"ח מלאכת מחשבת, ובצירוף ד' אבני נזר הנ"ל יוצא תולדה דאם נתכוין לחצי שיעור שיש בו איסור מה"ת חשיב מלאכת מחשבת אך בנתכוין לחצ"ש שאינו אסור מה"ת ל"ח מלאכת מחשבת וקשה לי דבשבת (ע"ג.) נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' אביי אמר חייב רבא אמר פטור דלא מכוין לזריקה דארבע וכו' תנן אבות מלאכות מ' חסר א' וכו' בשלמא לאביי משכח"ל דידע לה לשבת באיסור מלאכות וקטעי בשיעורין פירש"י שנתכוין לפחות מכשיעור ועשה כשיעור אלא לרבא דאמר פטור היכי משכחת לה, וקשה לרבא נמי י"ל דבמידי דח"ש אסור מה"ת ומכוין לח"ש ועשה כשיעור ל"ח מתעסק רק בנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דאפי' ח"ש לא הוי חשיב מתעסק וא"כ גם לרבא משכח"ל דטעי בשיעורין ברוב המלאכות וכ"ת מ"מ לא משכח"ל באורג וכותב וכו' שמפורש בהם השיעור במשנה דבאלו ח"ש מותר מה"ת, זה לק"מ דכיון דמשכחת לה שידע השבת בשאר מלאכות א"כ י"ל דבאותן מקצת מלאכות לא ידע כלל שהם מלאכות ועשאן בשוגג ושפיר משכח"ל שיתחייב ל"ט חטאות, ועיקר קו' הש"ס אם נימא דלא ידע כל הל"ט מלאכות א"כ הוי כשוכח עיקר שבת דאי"ח אלא חטאת א' אבל כיון דמשכחת לה דידע לשבת בשאר מלאכות אך דטעי בשיעורין א"כ שפיר י"ל דאיזה מלאכות מהם לא ידע להו כלל, וצ"ע

והנה בשבת (ק"ד סוף עמוד ב') נתכוין לכתוב אות א' ועלו בידו שתים חייב והקשה הרמב"ן מלעיל (ע"ג.) נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' פטור ותי' דשאני בהא (דף ק"ד:) דאותו אות שנתכוין אלי' נעשה שתים כגון שביקש לכתוב חית ועלה בידו ב' זיינין משא"כ לעיל (ע"ג.) דלשני אמות השניות לא נתכוין אליהם כלל עיי"ש ולפ"ז ק' נמי בהא (דדע"ג.) דהו"מ לשנויי גם לרבא דטעי בשיעורין דהיינו שסבור שנתעסק בחצ"ש ועלה בידו כשיעור דאותו מקצת שנתעסק בו נתכוין אליו אלא שסבור שהוא חצי שיעור

והנה אחרי רואי דברי רמב"ן אלו מצד א' נתיישב בזה קו' הנ"ל על האבנ"ז מש"ס (דע"ג.) דאף לרבא הו"מ לאוקומי דטעי בשיעורין ובמלאכות דחצ"ש אסור מה"ת, אמנם לרמב"ן הנ"ל דהאי סוגי' (דדע"ג.) מיירי נתכוין לח"ש לבד ועשה המלאכה בשיעור שלם אשר ח"ש השני לא נתכוין לו כלל הא אם נתכוין לח"ש ועלה בידו שיעור שלם באותו ח"ש חייב ומינה שמעי' דח"ש לגבי שיעור שלם ל"ח כנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר דאל"כ גם בזה הי' פטור וע"כ דנתכוין לח"ש כנתכוין למחובר חשיב אך דמ"מ פטור כיון דלחצי השני לא נתכוין והו"ל כנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור ג"כ בשבת מטעם מלאכת מחשבת כמ"ש התוס' שבת (ע"ב:) בד"ה נתכוין, [ואביי דאמר חייב ס"ל דכיון דאיכא ח"ש שנתכוין אליו ל"ח מתעסק] וא"כ מה מועילנו דח"ש אסור מה"ת סו"ס לחצי השני לא נתכוון ולא עדיף מנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור, וע"כ ל"כ האבנ"ז דאם ח"ש אסור מה"ת ל"ח מתעסק היינו כגון שטחן חצי גרוגרות ע"ד שלא לטחון יותר ונמלך וטחן עוד כח"ג חייב ואע"ג דל"ה טחינה משעה ראשונה לכך משום דח"ש אסור מה"ת ל"ד להא דל"ה עקירה משע"ר לכך וכאן ל"ח כנתכוון למחובר זה וחתך אחר דהרי כל ח"ש שעשה נתכוון אליו כוונה גמורה

אמנם מצד א' נצמח קו' מדברי רמב"ן אלו ע"ד אבנ"ז הנ"ל דכיון דכ' הרמב"ן דנתכוין לאות א' ועלו בידו שתים באותה פעולה ל"ח מתעסק ש"מ דכוונה לכתיבת אות א' ל"ח מתעסק לגבי מלאכת כתיבה וא"כ אפי' נתכוון לכתוב אות א' ונמלך וכ' עוד אות שני לא יחשב מתעסק דגם באות ראשון נתכוון למלאכה והוא