ארץ צבי (פרומר) א קסה

הוראת ב"ד מצרפין ידיעת הב"ד למעשה האדם ונ"ד להא דמי', אבל הרב המורה מחמת שהכריע בדעתו כדברי המיקל לו ניהיב שאין הלכה כמותו מ"מ כל אנשי העיר כמתעסקין הן אצל הוצאה וכמו סבור רה"י ונמצא רה"ר (דאין בו איסור כלל) דחשיב מתעסק, הן אמת דבאבני נזר עצמו (סי' ר"נ סקי"ב וי"ג) כ' דמתעסק לא אמעיט רק באיסור כרת לא באיסור סקילה והא דדשא"מ מותר אינו רק משום דל"ה מלאכת מחשבת ובלא"ה ליכא סקילה, ומתעסק באיסור סקילה נשאר איסור תורה עש"ה וא"כ בנ"ד בסבור רה"י ונמצא רה"ר דהוי מלאכת מחשבת רק דהוי מתעסק וכיון דהוצאה איסור סקילה נשאר איסור תורה גם לאבני נזר, אך לדידן דלית לן רה"ר דאורייתא ליכא רק איסור דרבנן ומ"מ מתעסק הוא דסבור רה"י ונמצא כרמלית ושוב י"ל דמתעסק שלו לא חמור ממתעסק באיסור תורה שאינו איסור סקילה דפטור ומותר, ואף דע הנה"מ (סי' רל"ב) דשוגג באיסור דרבנן א"צ כפרה יש חולקין והקשו עליו מאיזהו מקומן מ"מ מתעסק באיסור דרבנן י"ל דמותר לגמרי כאמור דלא חמור מאיסור כרת דאורייתא דמתעסק שבו פטור ומותר כל שאינו איסור סקילה, אך בסוכה (ט"ז:) מבואר דאפי' שבות דשבת חמור כאיסור סקילה עש"ה ויש לדחות כן כתבתי לסניף

והנה בודאי אם אפשר לתקן מהיות טוב אל תקרי רע, אך כשאין אפשר לתקן יש לסמוך בשעה"ד על הח"צ ודבר שמואל ואבני נזר שמתירין בזה וח"ו לומר שהעירובין פסולין בדבר שכבר יצא בהיתר מרב בישראל שסמך על דברי גדולי הפוסקים המתירין בזה, ומי שרוצה להחמיר על עצמו תבא עליו ברכה אבל לא להורות לאחרים ולומר שהיא עירוב פסול, הנלע"ד כתבתי וי"ר שלא אכשל בדבר הלכה: סימן ע

ע"ד השאלה אם מותר להכין מי בורות [מידלינעס] מערב ש"ק לרחוץ בהם בשבת דכיון דכבר נתרסק מע"ש ל"ש מוליד ולא דמי להאי דאין מרסקין את השלג דמוליד דבר חדש

כבר נשאלתי בזה ויש להוסיף עוד דבמג"א (סי' שכ"ו סקי"א) העתיק דברי הש"ג להתיר אפי' בבורית נראה לדעת המג"א כן גם באה"ט שם בשם שו"ת גא"ר כ' דאין למחות ביד העושין כן עכ"פ בנתרסק הבורית בע"ש יש להתיר ברווחא ולכאורה נראה דכל מה שמוסיף לכבס ידיו בהמידלינעס הם מתוספים ומתפשטים ומתרבים כידוע ונראה לעינים ואכתי חשיב מוליד אמנם בביצה (כ"ב.) דמוללו ומריח בו שרי ביו"ט ולית בי' משום מוליד דאינו רק מוסיף ריח הנה דמוסיף ל"ח מוליד וה"נ דכוותה

ויעיי' אגלי טל מ' דש (סקל"ו אות ג') שכ' דרמב"ן הוא דמתיר לרסק השלג לתוך המים משום דל"ח מוליד אלא מוסיף כיון דגם מעיקרא הי' כאן מים והוא מוסיף עליהן השלג שנתרסק, ונלע"ד דאפי' לרש"י דטעם היתר לרסק לתוך הכוס משום דנימוח מאליו ולא פי' משום דמוסיף ל"ח מוליד, היינו משום דאותו מקצת שלג שנתרסק ל"ה מים ובאותו מקצת חשיב מוליד גמור משא"כ במוללו ומריח בו דאותן בשמים עצמן הי' בהן ריח רק שנתוסף עליהן ריח, [וכעין חילוק זה מבואר בביצה (כ"ג.) דבסחופי כסא אשיראי חשיב מוסיף וצ"ל משום דבשיראי ל"ה בו ריח מעולם] אבל בנ"ד דאותן מידלינעס עצמן מתפשטים ומתרחבים דומה ממש להא דמוללו ומריח בו ולכו"ע אין בו משום מוליד, שוב נתיישבתי דז"א דמה שמתרבים אותן המידלינעס היינו מחמת שמן המים נעשין עוד מידלינעס ואכתי הוי מוליד באותו מים שמעיקרא ל"ה רק מים ועתה מידלינעס ושוב תלי בפלוגתא דרש"י ורמב"ן הנ"ל במרסק לתוך המים אם חשיב מוליד או לא, שו"ר דא"א לומר כן דהרי מותר להדליק ביו"ט נר מנר אף דאסור להוציא אור אבנים כביצה (ל"ג ע"א) ועכצ"ל דמדליק נר מנר ל"ה מוליד רק מוסיף ואע"ג דבנר זה השני ל"ה אור מעולם מ"מ חשיב מוסיף וא"א לומר חילוק הנ"ל ובאמת דקשה לכאורה מ"ש מסחופי כסא אשיראי ות"א אמר דשאני בנר מנר דבשעה שמדליק נעשה מבין שניהם אבוקה ואני פקפקתי בזה דסחופי כסא אשיראי עדיף דאין כאן התחדשות ריח כלל בעצם דגם מעיקרא הי' אותו הריח ממש בלי תוספת וגרעון בכסא אך עתה נדבק הריח בשיראי וא"כ בנר אפי' ניהוב דל"ח תוס' אור כלל רק מה שניתק האור מנר לנר מ"מ חשיב מוליד מצד המקבל שעתה יש מקבל חדש, ואולי יש להצדיק חילוק הנ"ל דבריח אף שלא נתוסף ריח חדש מ"מ הריח הנדבק בשיראי הוי דבר בפ"ע עתה זכר לדבר מצינו בפוסקים בהל' בב"ח (סי' צ"ב) דטעם הנבלע בחתיכה ל"ח מקושר עם המאכל שיצא ממנו הטעם ואינו מצטרף עמה [עיין משבצ"ז (סי' צ"ב ססק"א) בשם תרה"ד] וה"נ ריח הנבלע בשיראי ל"ח דבר אחד עם ריח שבכסא אף שיצא ממנו] משא"כ במדליק נר בנר נעשה כל האבוקה דבר אחד כי אינו דבר נבלע מנר השני רק חופף עליו מבחוץ ע"כ משניהם נעשה דבר א' גם הוא דבר הנראה לעינים כי יש בשלהבת כמה מיני אש החופפים וסובבים זע"ז אשא אוכמא ואשא חיורא וכו' כדאיתא בזה"ק ובמדליק נר מנר נראה לעינים שהאשות נעשים דבר א' למטה אשא אוכמא משניהם יחד וע"ג חופף אשא חיורא משניהם יחד

ות"א אמר לחלק דשאני בנרות ששניהם בני הבערה נינהו ואפי' מדליק עצים מנר מ"מ שניהם בני הבערה בעצמותן נינהו דאף שצריך להדליק מנר אחר מ"מ אח"כ הם דולקים בעצמותן והוי מב"מ ע"כ ל"ח רק כמצטרף גם מצד המקבל האור משא"כ בריח דשיראי לאו בני ריח נינהו בעצמותן רק שמקבלין הריח ע"כ ל"ח מב"מ וחשיב כמוליד, וג"ז דחוק דגם כסא אין בו ריח בעצמותו רק מצד שקיבל ואולי מיירי בכוס מלא בשמים [וברש"י כתב כוס מבושם אולי אפשר לפרש שמלא בשמים] וחשיב אולידי ריחא מצד הבשמים עצמן ולפי"ז אפשר לומר כחילוק הנ"ל, ותי' קמא מרווח יותר

והנה לפי ב' התירוצים גם בהא דנותן שלג במים ראוי שלא יחשב מוליד רק מוסיף וע"כ דחילוק הנ"ל ליתא, ע"כ נראה דדעת רש"י דהא דאוסופי ל"ח מוליד היינו דוקא בדבר שאינו בגוף החפץ רק נשוא על החפץ כגון ריח בשיראי דגוף השיראים לא נולדו עתה רק הריח הנשוא עליהם וכן מוליד אור בנר דהאור נשוא על הנר ואף דלאט לאט גוף השמן מתהפך ונעשה ממנו אור זה דומה לנותן שלג במים דל"ח מוליד משום דהוי ממילא ואף דאשו משום חציו מ"מ לענין מוליד חשיב ממילא ה"נ מה שמתהפך השמן אח"כ לאור הוי לענין זה ממילא וכעי"ז מצינו בתו"י יומא (כ"ז:) הדלקה לאו עבודה היא משום דשלהבת עולה מאלי' הנה אע"ג דאשו משום חציו מ"מ לענין עבודה חשיב מידי דממילא, ותו דבתוס' שבת (כ"ה.) דאפי' למ"ד אין שבח עצים בפת מ"מ בשמן חשיב שהבעין דולק ע"ש א"כ חשיב רק שהאור נשוא על החפץ ול"ח מוליד בגוף החפץ ע"כ אוסופי שרי משא"כ במרסק השלג שעצם השלג נתהפך ופושט צורה זו ולובש צורת מים וכיון שמוליד כל החפץ חשיב גם בזה מוליד דחפץ זה הוי דבר