ארץ צבי (פרומר) א קסד

לחמם הבית לפי שעיקר כוונת הנכרי בהיסיקו אינו בשביל התבשיל וכו', ורשמתי בצדו וז"ל ק' לי הא בסעי' שלפני זה דא' נותן את המים וא' נותן את האור הראשון פטור אבל אסור, וא"כ בזה עצמו הוי אמירה לגוי מה שמצוה ליתן המים קודם נתינת האור ומ"ש דעיקר כוונת הנכרי דהיסק אינו בשביל תבשיל זה ל"מ רק לענין פעולת ההיסק אבל בהעמדת התבשיל בודאי עיקר כוונתו להתבשיל שיתחמם אח"כ בהיסק התנור וזה עצמו איסור בפ"ע וצ"ע וי"ל דלענין א' נותן את המים וא' נותן את האור דאמירה לגוי בזה לא הוי אלא שבות דשבות ושבות דשבות מותר במקום מצוה ולצורך סעודת שבת הוי כמו לצורך מצוה וע' רמ"א (סי' שכ"ה ס"י) ומ"ב שם ועיקר מה שצריך היתר התה"ד משום שאין עיקר כוונתו להתבשיל הוא רק בשעת נתינת האש דאזי הוי אמירה לנכרי באיסור דאורייתא אבל בשעת נתינת התבשיל אי"צ להיתר זה כלל ע"כ לשוני

ואיך שיהי' כאן דמפו' בפוסקים דלענין נתינת הקדירה מותר אמירה לעכו"ם גם בנ"ד הוא היתר נכון והנה לפי הנ"ל י"ל לכאורה עוד היתר אפי' לענין ההיסק לפמ"ש המנחת כהן דהא דפסק הרמ"א בדבר לח יש בישול אחר בישול כשנצטנן לגמרי אינו אלא מדרבנן, וא"כ בכל חמום תבשילים שלנו אין בהם רק איסור דרבנן ובאמירה לנכרי הוי שבות דשבות במקום מצוה דשרי, ולפי"ז אי"צ לבוא להיתר התה"ד, אך מהרמ"א ז"ל עצמו יש סתירה לזה מדהוצרך לבוא מטעם שאין עיקר הכוונה לצורך היסק התבשיל משמע דבלא"ה אין היתר וצ"ל דמ"מ כיון דעצם ההיסק יש בו איסור דאורייתא אע"ג דבתבשיל אין נעשה רק איסור דרבנן מ"מ אם הי' כוונתו לתבשיל הי' חשיב אמירה לנכרי כאיסור דאורייתא ותו דבאגלי טל מ' האופה ס"ק י"ד וס"ק נ"ה אות ד') חולק על המנחת כהן וס"ל דלרמ"א בדבר לח יש בו בישול אחר בישול מה"ת ואזיל לי' היתר זה: סימן סט. ב"ה. להרב החו"ב ר' מנחם קירשנבוים רב בפראנקפורט אם מאין

בענין אם זרעים מבטלים מחיצות בעיר המוקפות לדירה דהחכ"צ (סי' נ"ט) סמך בשעהד"ת על שו"ת דבר שמואל דבחצר אין זרעים מבטלים הדירה, והרא"ש פ"ב דעירובין נסתפק בזה הן אמת שראיתי במ"ב (סי' שנ"ח) בשעה"צ (ס"ק ס"ז) כ' בשם רשב"א בעבוה"ק והריטב"א ור"ח דחצר דינו כקרפף וכ' דודאי של הני רבוותא מוציא מידי ס' של הרא"ש ז"ל ושוב אין כאן ס' כלל ע"ש. הן אמת דמצינו כן כמ"פ בפוסקים דאין ס' של תנא א' מוציא מידי ודאי מ"מ י"ל דסברא זו דאסממ"ו לא עדיף מרוב וכיון שהתוס' כ' בעירובין (מ"ו.) ד"ה דאומר דהלכה כדברי המיקל בעירוב אפילו יחיד נגד רבים הנה דלא אזלי' בעירוב בתר רוב לחומרא אפשר דה"ה דל"א אסממ"ו בעירוב, הא חדא

ולכאו' יש לדחות דהנה באבני נזר יו"ד (סי' שמ"א סק"ט) דבסברא דאסממ"ו מוציאין ממון עיי"ש והלא אין הולכין בממון אחר רוב להוציא, הנה דאסממ"ו עדיף מרוב, וא"כ אי"ר מדלא אזלי' בתר רוב בעירוב דה"ה דל"א אסממ"ו, דהרי אסממ"ו עדיף מרוב, אך דיחוי זו חוזר ונראה דברוב פוסקים אזלי' בת"ר גם בממון כמו ברוב סנהדרין עי' תוס' ב"ק (כ"ז:) וא"כ שפיר יש לדמות רוב זה דהלכה כרבים לאסממ"ו

ועוד שראיתי באבני נזר (סי' רצ"ח סק"א) כ' וז"ל יש לסמוך על הח"צ (סס"י נ"ט) שהתיר בשעה"ד לסמוך על הרא"ש דחצר אפי' זריעה יותר מבית סאתים לא מבטל למחיצות וכש"כ עיר שאון הזרעים מבטלים מחיצותי' הנה דעיר עדיף מחצר לענין זה וא"כ אפשר דאפי' האוסרים בחצר בעיר מודו ותו דבאבני נזר (סי' רצ"א סק"ז) כ' היתר חדש לדעת הרי"ף ורמב"ם ורשב"א דג' שדרו בקרפף נותנין להם כל צרכם וה"ה שיש בה הרבה דיורין והיתר זה ל"ש בחצר של יחיד או של שנים [אך בחצר שדרין ג' ישראלים ועושין ע"ח נראה דשייך ג"כ היתר הנ"ל] וא"כ י"ל דאפי' האוסרין בחצר בעיר מודו [ומש"כ כ"ת בשם רב א' שהאבני נזר חזר בו אני לא שמעתי מזה [אך שמעתי שחזר בו מהיתר הדלתות] ואין אומרים למי שלא ראה את החודש וכו' אך מסברא כיון שנדפס כן להלכה באבני נזר מסתמא לא חזר בו דא"כ הי' משמיטים תשובה זו, ותו דאין ס' מוציא מידי ודאי]

ובתשובה א' כתבתי סניף בעירוב שרב א' הקל מאוד וצירף כמה קולות דבשבת (ע"ב.) סבור רה"י ונמצא רה"ר לרבא דקיי"ל כוותי' חשיב מתעסק והנה התוס' כתבו בכ"מ דיש ב' גווני מתעסק סבור תלוש ונמצא מחובר חשיב מלאכת מחשבת כיון דמתכוון לאותו חפץ אך דפטור משום בה פרט למתעסק אך בנתכוון למחובר זה וחתך מחובר אחר ל"ח מתעסק בשאר איסורין רק בשבת ל"ח מחשבת, והנה היכא דהפטור מצד דל"ח מחשבת מבואר בתוס' שבת (י"א.) דאיכא עכ"פ איסור דרבנן, וכ' רעק"א (סי' ת') הטעם כמו במלאכה שאיצל"ג דפטור אבל אסור מדרבנן הנה דאף דל"ה מלאכת מחשבת אסור מדרבנן, אך היכא דהפטור משום בה פרט למתעסק לא מצינו זה, אך רעק"א (סי' ח') שם חידש דבה פרט למתעסק לא אמעיט רק מקרבן אבל איסור תורה איכא אך באבני נזר (סי' ר"נ) כ' דנתמעט לגמרי ואפי' איסור לאו ליכא, ולפי"ז יש להוסיף דאפי' איסור דרבנן ליכא כמבואר ברעק"א עצמו (סי' ת') שם דל"ש כלל לגזור מדרבנן על מתעסק, אך היכא דהפטור משום מחשבת ממילא אסור מדרבנן כמו שגזרו במלאכה שאיצל"ג וכדומה עיי"ש וכ"ז היכא דהפטור משום דל"ה מלאכת מחשבת אבל היכא דהפטור משום בה פרט למתעסק ל"ש זה ואין לחדש איסור דרבנן מעצמנו

וכיון שרב א' הורה ע"פ דעתו דעת תורה להקל לו ניהוב שאין הלכה כמותו מ"מ כל הדרים בעיר הוי כסבור רה"י ונמצא רה"ר דאין בו איסור כלל, ובודאי מי שרוצה להורות בזדון לבו שיודע שהיא רה"ר ומ"מ מורה להקל ל"ש זה וי"ל כעין שכתב הרשב"א שבת (צ"ד.) בשם י"מ לענין יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב מ"מ אם נודע לב"ד שטעו ידיעתן כידיעתו דמי כיון שעל הב"ד הי' סומך והוי כמזיד ופטור מקרבן עיין שם, [וקצת כעי"ז יש בשו"ת הרשב"א (סי' אלף ל"ה) הובא בנתיבות כללי מגו (סק"ד) דספיקו של שליש כספיקו של בעה"ב כיון דהשליש הימני' עשאו כבע"ד ממש שיהי' ספיקו כספיקו עיי"ש והנה שם ל"ד להא דגיטין (ס"ד.) דשליש נאמן משום דהא הימני' דמה שייך נאמנות כיון שאומר בעצמו שאינו יודע, אך נראה דבגמ"ד נתפס דעשוי כבע"ד ממש שיהי' ספיקו כספיקו] ה"נ י"ל כן דכל הקהל על הב"ד סומכין והוא יודע שהיא רה"ר אפשר דל"ח מתעסק כלל, ועי' קצה"ח (סי' רע"ו) דמצרפין כוונת המשלח עם מעשה השליח, אך דיש מפורשים שברשב"א יותר חידוש אף שאין זה שלית הב"ד אך שעושה ע"פ