ארץ צבי (פרומר) א קסג

שליחות ולפמ"ש הקצה"ח (סי' ער"ה) דמצרפין מעשה השליח עם כוונה של המשלח לקנות ה"נ מצרפין מעשה הגוי עם כוונת הישראל לחמם ולפ"ז גם בנ"ד כן. אך שם (סקי"א) דחה דברי הקצה"ח מהא דזה מחשב וזה עובד לא אמרי', ואף דבשחיטה כהנים שלוחי דידן מ"מ לא מצרפין מעשה השליח עם כוונת המשלח וה"נ דכוותה עיי"ש, ולע"ד הקלושה והרטושה י"ל דברי הקצה"ח לפמ"ש תוס' קדושין (כ"ג:) דאף דפשטינן התם דכהני שלוחי דרחמנא דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד וכו', מ"מ מספקא לן בנדרים (ל"ה:) אי כהנים שלוחי דידן, היינו דשמא הם שלוחי דידן וגם דרחמנא עיי"ש ולפי דברי תוס' אלו י"ל גם בשחיטה כן דכהני שלוחי דידן וגם דרחמנא, וע"כ אף דשחיטת קדשים מצוה על הבעלים כמ"ש רש"י פסחים (ז':) מ"מ כשעושה ע"י כהן אפשר שהוא שליחא דידן, וגם דרחמנא וע"כ הבעלים יי"ח, ומ"מ ל"מ מחשבת הבעלים כיון שהוא גם שלוחי דרחמנא, וברשב"א קידושין (כ"ג:) כ' דהא דנדרים (ל"ה:) מיירי בעבודות הכשרות בזר כגון שחיטה ומש"ה לא פשיט לי' מצד מי איכא מידי וכו' דבשחיטה שפיר מצי עביד עיי"ש ומ"מ נשאר הגמ' באיבעי' דלא אפשטא הנה דאפי' בשחיטה אפשר דהכהן שלוחא דרחמנא, ולא ק' מהא דזה מחשב וז"ע לא אמרינן, ולכאו' ק' על י"מ הנ"ל דהרי שחיטה מצוה על הבעלים ואיך נימא שכהן שלוחי דרחמנא גרידא, וי"ל דאפי' הבעלים עצמן כששוחט קדשים הוא שלדר"ח וכעי"ז מילה מצ"ע דאורייתא על האב למול את בנו ומ"מ עיקר המצוה של הבן כמ"ש אבני נזר יו"ד (סי' של"ח), וצ"ל דמצותו בכך שהאב יהי' שלוחו, וה"נ מצותו בכך שהבעלים יהיו שלוחי דרחמנא בזה, [ומ"מ יכולין לעשות שליח כמו דס"ל לרו"פ דהאב יכול לעשות שליח על מילת בנו] וע"כ גם כשהכהן שוחט הוא שלדר"ח כמו הבעלים, גם י"ל דלי"מ המצוה על הבעלים לראות שיהי' נשחט כעין שכ' מהר"ח או"ז לענין מילה דהמצוה על האב להשתדל שיהי' הבן נמול אבל אי"צ למול דוקא בעצמו, וכעי"ז כ' הנימוק"י פ' ג"פ לענין וכתב דכתי' גבי גט דאי"צ הבעל לכתוב בעצמו רק צריך שיהי' הבעל מכתיבו, וכעי"ז בנ"ד

ואוסיף ביאור לדברי י"מ הנ"ל, דהנה ברש"י יבמות (ל"ג) מבואר דאף דשחיטה בזר כשרה מ"מ אינו דוח"ש אפי' בק"צ רק ע"י כהן ע' רש"ש שם, וביארתי הטעם דלכאורה ק' בהא דשחיטה כשרה בזר דשחיטה לאו עבודה וכ' הר"י מאורליינש משום דאיתא גם בחולין, וק' הא בזבחים (צ"א) דאפי' ברכת היין דקידוש חשיב מקודש אף שאינו מצד שבת דאטו שבת לברכת היום אהני לברכת היין לא אהני, ה"נ נימא אטו קרבן לזריקה קבלה והולכה אהני לשחיטה לא אהני ויחשב גם השחיטה מקודש כשאר עבודות דשבתות כגופין ככריתות (ט"ז.) אך י"ל דאמת דאמרי' אטו אבל אין ראי' דהיכא דל"ש לומר אטו שהדבר נפסל מחמת זה, וכשהשחיטה בזר הרי הזר מעכב שלא תהי' עבודה ושלא נוכל לומר אטו, וע"כ שחיטה בזר כשרה, והנה לא מצינו רק דעבודה של ק"צ דו"ש אבל לא דבר שאינו עבודה וכ"כ הפנ"י שבת (כ"א:) וע"כ בשבת צריך לשחוט כהן כדי שיהי' שייך אטו ויחשב השחיטה עבודה וע"כ בזר דל"ש אטו אינו דו"ש ע"כ כתבתי במק"א, ולפ"ז בשוחט בחול ע"י כהן שייך אטו קרבן לקבלה וזריקה אהני לשחיטה לא אהני וחשיב עבודה וי"ל דזה ספק הש"ס בנדרים דכיון דכששוחט ע"י כהן הוא עבודה שוב פסול בזר ושוב ל"מ עביד וא"כ בהכרח הוא שד"ר דאי שלוחי דידן מי איכא מידי כנ"ל א"ד סו"ס מצי עביד דאם הי' עושה השחיטה בעצמו ל"ה נחשבת עבודה וממילא הי' כשרה בזר

וי"ל עוד באו"א דאם נימא דבשאר עבודות כהני שלדר"ח נינהו, הנה זה מצוותה של עבודה שלא יהי' שד"ד רק שדר"ח א"כ אולי יותר מצוה שלא יהי' שליח הבעלים כדי שתהי' השחיטה עבודה משתהי' בשליחות הבעלים ולא תהי' עבודה וזה ס' הש"ס נדרים

ולפי הנ"ל יצמח לכאורה דכששוחט בשבת (ק"צ.) ודאי שלוחי דרחמנא דאז ודאי איהו ל"מ עביד כרש"י יבמות (ל"ג:) הנ"ל דשחיטת זר אינו דו"ש, ויש לדחות כיון דבדיעבד יהי' שחיטתו כשרה דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה חשיב מצי עביד וארי' הוא דרביע עלי', ואכמ"ל

עוי"ל קו' אבני נזר על הקצה"ח דאי נימא דמצרפין מחשבת הבעלים עם מעשה השליח למה זה מחשב וז"ע ל"א, וי"ל לפמ"ש הט"ז אהע"ז (סי' קמ"א) דצריך רצון השליח להיות שליח, והנה כוונת השוחט קרבן ודאי הוא לעשות רצון שמים, והנה אף דשחיטה צריך בעלים ברור דאינו מעכב בדיעבד ואם שחט בלא שליחות אין הקרבן נפסל בכך, משא"כ אם שוחט במחשבה נפסל הקרבן ואם נימא זה מחשב וז"ע יהי' נפסל הקרבן, ואמדי' לדעת דשוחט דאז כשהבעלים מחשבין אין רצונו להיות שליח כדי שלא יהי' הקרבן נפסל ואמטו להכי זה מחשב וז"ע ל"א, אבל בעלמא י"ל כקצה"ח דמצרפין כוונת הבעלים עם מעשה השליח, ולפ"ז בנ"ד אין זה קולא מה שהנכרי אינו יודע

אך באבני נזר שם (סק"ט) כ' עוד דדעת כמה אחרונים דבשבח ל"ש שליחות ואין איסור אמירה לנכרי מטעם שליחות רק איסור בעלמא ונ"ד תלי בפלוגתת הרב מלאדי ושאר אחרונים וכיון דמעיקר הדין פ' הרמ"א להתיר, אך שיש לבעל נפש להחמיר בנ"ד דאיכא ס' יש להתיר ברווחא, בפרט שכ' דאל"כ יהי' צריך להוציא ע"י קטן וזה אסור לפי פשטות ההלכה [ואף דבשו"ת הרי"מ ז"ל (סי' ג') צידד להתיר כוונתו הק' הי' רק ליישב מנהג העולם וללמוד עליהם זכות כמובן] ולענ"ד אפי' כשהנכרי יודע מן התבשיל שע"ג התנור ג"כ עדיף להסיק ע"י נכרי דמעיקר הדין שרי ואין בו רק זהירות לבעל נפש מלהוציא ע"י קטן שאסור מעיקר הדין, וקו"ח בנ"ד שאין הנכרי יודע דתלי בפלוגתא והוא רק ס' חומרא דעדיף להסיק ע"י נכרי מלהוציא ע"י קטן, כנלע"ד בזה: סימן סח. ב"ה. תשובה שנית להרב משעווער בענין הנ"ל

מכתבו שנית הגיעני. והנה כאן הוסיף לשאול דאם מעמיד תבשיל על כל הלילה בבראט רער התבשיל מתקלקל אם יש עצה להעמיד התבשיל בבראט רער בבקר של ש"ק ע"י שפחתו ולהסגיר הבראט רער וכשיבוא הנכרי להסיק לא ידע כי יש תבשיל בבראט רער עכ"ד

נראה פשוט דלפי הטעם דהוי דשא"מ אצל הנכרי גם בזה מותר דאע"ג דא' נותן את הקדירה וא' נותן את האור פטור אבל אסור מ"מ מבואר במג"א (סי' רנ"ג) וברב שם (סעי' כ"ח) דמותר אמירה לנכרי בנתינת הקדירה ע"ג תנור קודם שיש שם אור וא"כ גם הכא שרי. ואני ציינתי בשו"ע הרב ז"ל שם (סי' רנ"ג סכ"ח) שכ' אבל מותר לומר לגוי שיניח שם את התבשיל ואח"כ יסיק התנור