ארץ צבי (פרומר) א קסא

כי מהפכיתו א"כ חיוב גמור ואל"כ אינו מקיים כלל מ"ע דאכילת מצה והול"ל חובה ללתות או לתיתה מעכבא, עוד ק"ק גוף הדבר דל"ח שימור רק ע"י לתיתה וכיון שהוא עצמו עושה הלתיתה א"כ בשמירה לאו מידי עביד רק מאי דעביד שקלי' עי' ב"ק (כ"ט) בכיסה בור וחזר ופותחו דל"ח מעשה כלל דמאי דעביד שקלי' ואיך מקיים ושמרתם במה ששמרו שלא יחמץ ע"י הלתיתה כיון שהוא עצמו פעל הלתיתה, ע"כ נראה דלפני זה אמר רבא אסור ללתות וכו' הדר אמר רבא מותר ללתות דתנן יוצאין בפת נקי' וא"א לנקי' בלא לתיתה וכו' הדר אמר רבא מצוה ללתות ונראה טעמו מחמת דא"א לנקי' בלא לתיתה כמו שקדם ע"כ מצוה ללתות משום ואנוהו התנאה לפניו במצות וכמו דהידור מצוה לאכול מצה לתיאבון כדאי' ר"פ ערבי פסחים, וכאן עדיף מהתם דכאן תרתי איתניי' א' שיאכל יותר לתיאבון כשהיא פת נקיה השנית דהמצה עצמה היא חפץ מצוה ושייך בה ואנוהו, ולעולם זה רק מצוה לבד דואנוהו אין מעכב כתוס' ר"פ לולב הגזול, וע"כ אמר רבא הלשון מצוה ללתות אך כיון דסו"ס מוכרח ללתות שוב שייך ושמרתם ול"ש מאי דעביד שקלי' כיון דהלתיתה לא עשה ברצון עצמו רק מחמת מצוה ולולא שהי' מצוה מחמת ד"א ללתות ל"ה חשיב שימור ול"ה מקיים מצות שימור כלל דשימור ל"ש רק בדבר שמוכן לבא לידי חימוץ והוא שומרו מזה, אך כאן דמצה מוכן מצד מצוה מן המובחר לבא לידי חימוץ מכח הלתיתה שהוא מצוה שפיר אפילו כשאינו לותת מקיים ושמרתם וכעי"ז כ' הפוסקים לענין דשיל"מ דל"ח רק אם עומד ממילא ואינו מחוסר מעשה מ"מ בדבר שמצוה לאתשולי חשיב כאלו עומד ממילא לכך מצד המצוה, [דאל"כ אכתי קשה דהול"ל חובה ללתות מצד ושמרתם אע"כ כדכתיבנא דכל שמוכן ללתיתה מפאת המצוה שפיר מקיים ושמרתם אפי' כשאינו לותת] ולפ"ז י"ל כמ"ש תוס' ב"מ (נ"ג) גבי בונין בחול דכיון דאם לא יועיל חילול לתלוש קא חשיב עומד לתלוש, ה"נ כיון דאם לא יקיים המצוה דשימור בלא לתיתה בהכרח יהי' מותר הלתיתה דלא העמידו הפוסקים דבריהם לבטל מצוה ואפי' חכמי הגמ' לא גזרו גזרה לבטל כל המצוה כמ"ש הפוסקים על שופר שלא גזרו שמא יתקן כלי שיר דא"כ יתבטל כל המצוה לעולם, וכש"כ דהגאונים שאחר הגמ' אין להם כח לבטל כל המצוה ע"כ חשיב עומד ללתות ושוב מקיים עשה דשימור אפי' בלא לתיתה כנלע"ד בזה

[וכעי"ז נלע"ד לבאר דברי שו"ת הרא"ש בהאי דחייבי לאוין חולצות ולא מתייבמות מדרבנן והקשה איך יוכל לומר לא חפצתי לקחתה הרי אינו יכול לקחתה מדרבנן ותי' כיון דמה"ת עולה ליבום שפיר יכול לומר לא חפצתי לקחתה ואינו מובן סו"ס אינו יכול ולהנ"ל יל"פ כיון דאם נימא דאי"ר לקחתה שוב יתירו חז"ל איסור זה דלא העמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה ושפיר חשיבה כמותרת אליו ויכול לקחתה כעין דברי תוס' הנ"ל דחשיב עומד לתלוש אף דלפי האמת אינו עומד לתלוש]: סימן סו. ב"ה. להרה"ג הצדיק ד' מאטעלע שליט"א מירושלים תובב"א

אשר העיר כ"ת ע"ד הרשב"א בתשו' (סי' ע"א) שכתב דאסור לשרוף קדשים ביו"ט אפי' כשמדליק מערב יו"ט וכ"כ ברשב"א שבת (כ"ד) עיי"ש

ולכאורה תמוה דהרי מותר להדליק נר בע"ש עם חשיכה שיהי' דולק והולך בשבת ונראה לפמ"ש בספרי שיח השדה על הא דקיי"ל יו"ד (סי' ר"א) דשאובין מתכשרין ברביי' והמשכה כששופך אותן ג"ט רחוק מהמקוה, ולכאורה קשה דהרי כל שבא מכח אדם למקוה ג"כ חשיב שאובין כדאית' (סי' ר"א סט"ו) וא"כ אחר שמגיעין סמוך למקוה עדיין הולכין מכח אדם וא"כ חוזרין ונפסלין אז בשאובין ול"מ המשכה שלפני' להסיר פסול שנעשה אחר ההמשכה כעין נדרים (ע"ו.) וכי מטבילין כלי לכשיטמא יטהר

ותירצתי בהקדם דברי הנימוק"י שהקשה איך מותר להדליק נר בע"ש שיהי' דולק והולך בשבת הא אשו משום חציו ותירץ דחשיב כאלו הכל נעשה מעיקרא ברגע הדלקה בע"ש, והקשה אדמו"ר זצ"ל בעל אגלי טל דבתענית (כ"ט:) דאר"י אי הוינא התם בחרבן בהמ"ק הוי קבענא לי' בעשירי משום דבתשיעי הציתו בו את האור ונשרף בעשירי וקשה הא לר"י לשיטתו דאשו משום חציו וחשיב כאלו נעשה הכל בט"ב ושפיר נקבע התענית בט"ב ותירץ דסברת הנימוק"י שייך כשדנין על הפועל משא"כ בתענית ט"ב שהוא על המתפעל מחמת שנחרב המקדש ולא מצד הפועל ל"ח שנשרף רק בעשירי עכד"ק דפח"ח, ע"כ פסול שאובין שהוא מחמת שבא מכח אדם מצר הפועל חשיב כאלו עשה הכל מעיקרא בשעה ששפך מידו, אבל הכשר ההמשכה שזה אינו מצד הפועל דאפי' כשנמשכו מעצמן נכשרו מצד המשכה כידוע וכיון שזה מצד הנפעל לא מצד הפועל חשיב שנעשה אח"כ ממילא חשיב לעולם דההכשר של ההמשכה בא אחר הפסול ודוק היטב

והנה ברש"י ביצה (כ"ז:) דשריפת קדשים אחשבי' רחמנא להבערתן ואפי' להאכילן לכלבים אסור ביו"ט, וזה אינו דוקא מצד הפועל דהרי הבהמה אוכלת מעצמה וע' אהעו"ז (סי' שכ"ח) ותו דעיקר איסור מצד שהם קדשים דאל"כ ל"ש אחשבי' וא"כ כל האיסור מצד הנפעל וכיון דאיסור זה מצד הנפעל שלא יהיו הקדשים מתבערין ביו"ט ל"ש בזה סברת הנימוק"י ושוב אסור להתחיל המלאכה מעיו"ט שיתבער ביו"ט כנלע"ד בזה

והנה דעת רש"י ר"ה (יו"ד:) צריכה שלשים ושלשים פירש"י דקאי על שביעית שלשים לקליטה ושלשים לתוס' שלא יקלוט בתוס' שביעית, דאסור ליטע קודם תוס' שביעית שיהי' נקלט בתוס' שביעית ולכאורה, ק"ט דהרי מותר להדליק נר בע"ש שיהי' דולק והולך בשבת

עוד קש' דהרי תוספ' שביעית ילפינן בר"ה (ט'.) מחריש וקציר שלא יחרוש ערב שביעית חרישה המועלת לשביעית וזהו התוספת אבל לא מצינו תוספ' לתוספ', וכיון דעיקר תוס' בחרישה כתיב איך יהי' נטיעה חמור מחרישה דלא מצינו ביה איסור רק מה שעושה קודם שביעית שיועיל לשביעית, אבל לא מה שעושה קודם תוס' שביעית שיהי' מועיל בהתוס' ולמה אסור ליטע קודם שביעית בשביל שיהי' נקלט בשביעית

ונראה דהנה הנימוק"י הקשה דיהי' אסור להדליק נר בע"ש משום שדולק בש"ק מחמת אשו משום חציו ונראה דהנה בב"ק (ע"ב) חושב ל"ט מלאכות הזורע החורש והקשה תויו"ט למה לא תני חרישה זריעה, ונראה דמלאכת שבת ל"ח מלאכה מצד עצמה רק בצירוף עם האדם הפועל ול"ד למזיק כמדליק גדיש חברו דאפי' היה נשרף מעצמו הי' חשיב שנעשה הנזק רק שחסר הפועל משא"כ במלאכת שבת אם חרישה נעשית מאלי' ל"ח כלל שנעשה מלאכה מאלי' רק אם אדם חורש אז חשיב חרישה